ארבע שעות ביום

 כשקראתי את הספרון הקטן של אוריין צ'פלין "ארבע שעות ביום", שמאגד ראיונות עם אמהות שילדיהן גדלו בקיבוצים בחינוך המשותף, לא יכולתי להפסיק לבכות, וזה לא היה רק בגלל המחשבה הבלתי אפשרית על תינוקות רכים ועוללים שכלואים במבנה נפרד מבית הוריהם, לרוב ללא השגחה צמודה של מבוגר, רק שומרת לילה שמשגיחה מרחוק ומגיעה מדי פעם לבדוק שהכל כשורה. קשה היה לקרוא על חייהן של הנשים הללו, שמגיעות מרקע שונה ושייכות לדורות שונים, אבל רובן לא בחרו את דרך חייהן, אלא זו נכפתה עליהן, והחינוך המשותף של ילדיהן הוא רק חלק ממכלול של אורחות חיים שנכפו עליהן ושהן השלימו איתן יותר משהסכימו להן, ולעתים גם להן עצמן לא ברור מדוע לא נלחמו יותר על החיים שרצו באמת ושוויתרו עליהם יותר מדי בקלות. וכאשר מבינים מדוע ויתרו כל כך, זה עצוב עוד יותר, כי ישנן בין הנשים האלה מי שאיבדו את משפחתן בשואה, מי שהן ניצולות שואה בעצמן, ומי שהוריהן היו ניצולי שואה, או עולים שנעקרו ממולדתם ומחייהם הקודמים, וכך משתלב הגורל היהודי המר בגורל הנשי, והחינוך המשותף נכפה על האם כמו על ילדיה כעוד גזירת גורל. סיפורה של הראשונה והמבוגרת ביניהן, תרצה מיכאלי מקיבוץ להבות הבשן, כמו מכיל בתוכו את צערן של כל האמהות. היא נולדה בשנת 1921 בגרמניה ועלתה לארץ כנערה עם עליית הנוער לקיבוץ מזרע, ששם היה לה טוב והיא חפצה להישאר שם, אבל מגיל צעיר כבר היתה בת זוגו של בן עירה שהיה לימים לבעלה והלכה אחריו. הוא לדבריה היה מאוהב בתנועה וברעיון ורצה להצטרף לקיבוץ חדש. היא תמיד התנגדה לחיי הקיבוץ, אבל הלכה אחרי בעלה. כמעט בכל אחד מסיפורי הנשים חוזר דפוס דומה: הנשים הולכות אחרי בעליהן, גם כאשר כל הווייתן מתקוממת כנגד חיי הקיבוץ ואורחותיו שנכפו עליהן, והחינוך המשותף בכלל זה.

תרצה לא זכתה לראות שוב את הוריה שנספו בשואה. כשנפרדה מהם העניקו לה הוריה שעון יד, אבל כשהגיעה עם בעלה לגרעין הקיבוץ החדש שהיה עדיין בהכשרה נדרשה לתת את השעון שלה, החפץ היחיד שנותר לה מהוריה, ומעולם לא ראתה אותו שוב. כשנמלטה מן הקיבוץ לאחיה הבכור, החזיר בעלה את הבורחת, שננזפה קשות. כשילדה את בנה הבכור שמעה את בכיו מבית התינוקות שהיה מול חדרה, אך לא הורשתה להניקו אלא פעם בארבע שעות. היא עבדה כמטפלת בבית ילדים של ילדים אחרים, אך כמעט לא ראתה את בנה. בנה השני סבל מאסטמה, והיא שלחה את בעלה בגניבה להציץ עליו בבית הילדים. בעלה הלך יחד עם חברו – האחד שמר ששומרת הלילה איננה מתקרבת, והאחר נכנס וכיסה את ילדו, כל כך פחדו כולם מהמטפלת. בנה השלישי של תרצה היה ילד עם צרכים מיוחדים והועבר לבית ילדים בקיבוץ מרוחק במרכז הארץ, כך שלא תמיד יכלה לבקרו. תרצה נשארה עם בעלה בקיבוץ וגם שלושת ילדיה נשארו בקיבוץ. בנה האמצעי הוא היחיד שבא אליה בטענות על כך שהותירה אותו, ילד חולה אסטמה, לבדו בבית הילדים, כשחייו תמיד בסכנה. אבל תרצה עצמה מכה על חטא שהסכיתה עם הכללים שנכפו עליה ולא נלחמה למען ילדיה. "אם יש עוד מים בירדן זה מהדמעות שלי", היא אומרת. אבל היא בכתה בסתר והתווכחה רק עם בעלה, כלפי חוץ לא התקוממה.

שושנה עברון נולדה בשנת 1936 בפירנצה והוסתרה בימי השואה במנזר כילדה נוצריה. לאחר המלחמה הועלתה עם אחיה ארצה. אביה נספה בשואה ואמה ניצלה ועלתה לארץ, אך שושנה לא זכתה לבלות לצדה שנים רבות, כי האם שעבדה כלבורנטית נרצחה בשיירה להדסה, ושושנה נותרה ללא הוריה וגדלה עם סבה וסבתה. לאחר התיכון הצטרפה לגרעין נח"ל והגיעה לקיבוץ סעד, שם הכירה את בעלה ונישאה לו לאחר שנה. "אף פעם לא התאהבתי באורח החיים הזה, התגלגלתי אליו", היא אומרת. היא התעמתה עם המטפלות בבית הילדים על כך שיקראו לה להניק את בנה כאשר הוא בוכה ולא יאכילו אותו בעצמן במי סוכר. אבל לא היה לה העוז להילחם על כך שיניחו לה להלין את ילדיה בביתה. בלילות ברקים ורעמים התרוצצה בין בתי הילדים של ששת ילדיה ונחשבה ל"אמא משוגעת", אבל לא העזה להתנגד לחינוך המשותף עצמו. "התעקשתי בתוך השיטה של החינוך המשותף, אבל לא הייתי מספיק אמיצה ללכת נגד הזרם. רציתי להתקבל בחברה הקיבוצית ולכן לא יכולתי להילחם בחוקים."

גם עדה חפץ, ילידת 1946, שנולדה בקבוצת יבנה, היתה "אמא משוגעת". כילדה היתה קופצת מחלון בית הילדים ובורחת להוריה, שתחילה החזירו אותה לבית הילדים, ולבסוף הניחו לה לישון אצלם. כשנולד בנה הבכור מאד לא רצתה להשאיר אותו בבית הילדים, אבל רק לאחר שיצאה עם בעלה לשליחות, וזכתה להלין את שלושת ילדיה בביתה העזה להתקומם נגד הלינה המשותפת והתעקשה להלין את ילדיה בחדרם הקטן. אחד מילדיה נשאר בקיבוץ ושלושת האחרים עזבו אותו. נראה שהיא מצרה על כך, ובכלל מצרה על כך שלא חיה את חייה אחרת.  "את הרכבת איחרתי, נשארתי כל חיי באותה התחנה", היא אומרת. היא אומרת שנשארה בקיבוץ כדי לא לאכזב את אביה. אבל אולי נשארה מפני שהצליחה "לנצח את השיטה" ולהעניק לילדיה חיי משפחה דומים יותר לאלה שרצתה.

פאני מור, ילידת 1950, עלתה לארץ מטורונטו ונישאה לבן קיבוץ שריד. היא לא רצתה להשאיר את בתה בבית התינוקות, אך המטפלת המבוגרת אמרה לה להשאיר את בתה ולבוא להניק אותה רק פעם בארבע שעות. "ולי לא היתה שפה להתווכח על כך או לנסות למחות. לא עמדתי על שלי". גיסתה שנישאה לאחי בעלה לא הסכינה עם בית הילדים ועברה עם בעלה לקיבוץ שבו כבר ישנו הילדים עם הוריהם. פאני לא נלחמה. בתה בכתה הרבה בלילות והיא התביישה בכך ששומרת הלילה כתבה על כך שבתה בכתה בלילה וכל האמהות קראו על כך. בעלה של פאני חשב שהלינה המשותפת היא סידור מצוין. הוא עצמו גדל כך. הוא גם דרש מפאני לדבר עם הילדים עברית, שפה שהיא התקשתה בה, ולא בשפת אמה האנגלית. שלושת ילדיה של פאני בחרו להגר עם בני זוגם וילדיהם לטורונטו ולגור קרוב לאחיה של פאני. פאני אומרת שאיננה יכולה לכעוס או להתאכזב, כי כך עשתה גם היא. חתנה אמר לה שהם בכלל לא גידלו את ילדיהם וזה הכאיב לה. היא לא רוצה להיזכר בימים שילדיה היו בחינוך המשותף. פאני נשארת עם בעלה בקיבוץ.

מיכל שני, ילידת 1944, שגדלה בקיבוץ בית אלפא ונישאה לבן קיבוץ עין השופט, התקשתה להשאיר את ילדיה לבדם בבית הילדים ובילתה עמם לילות שלמים בבית הילדים. עם כל ילד נוסף שנולד לה הפכה נחושה יותר לגדלו בחדרה. את בתה הרביעית השאירה בחדרה שמונה חודשים, ואת בתה החמישית החליטה לגדל בחדרה. היא מספרת: "בקיבוץ כעסו, היו דברי ביקורת. נקראנו לשיחות ובירורים...זימנו אותנו לסדנת הורים, הביאו פסיכולוג, היתה שיחה עם המזכיר. אמרתי שאני מוכנה לעזוב בשביל זה. פעם מישהו אמר לי: "קחו את הדברים ותלכו מכאן". במעשה שעשינו ערערנו על איזה סדר בסיסי מאד. החברים פחדו משינוי. היה להם נוח ואולי חששו מהאחריות שהורות בבית מביאה. צריך לזכור שרבים גדלו כך בעצמם ואולי משהו בכישורי ההורות שלהם היה חסר ביטחון. האינסטינקט ההורי דוכא, ואנחנו הצבנו להם מראה מבהילה." ילדיה שואלים אותה למה לא עזבו את הקיבוץ. אבל מיכל לא רצתה לעזוב את הקיבוץ, אלא לשנות את השיטה, מה שלבסוף קרה.

לא כל האמהות ביקורתיות כלפי החינוך המשותף. ישנן כאלה שהחינוך המשותף הקל עליהן ונתן להן ביטחון כשהיו אמהות צעירות מאד. עם השנים גם החינוך המשותף השתנה, הפך פחות נוקשה מכפי שהיה בתחילה. אומרת נורית ברנד, ילידת 1957, שגדלה בחיפה והצטרפה לקיבוץ באמצע שנות השמונים: "חשבתי שזו פריוילגיה לגדל ככה ילדים. להיות עטופה ולגדל אותם בסביבה בטוחה, עם הרבה טבע וטיולים. חשוב לזכור שבתקופה שבה הגעתי לקיבוץ, היתה פתיחות גדולה יותר..." שני בניה עזבו את הארץ לחו"ל ובתה נשארה בקיבוץ ומגדלת בו את נכדיה לצד אמה. נורית אוהבת את הקיבוץ ואיננה מתחרטת על שגידלה בו את ילדיה.

נורית רפופורט, ילידת 1944, גדלה ברעננה והגיעה לקיבוץ משגב עם עם גרעין נח"ל. בגיל 21 נישאה לבן הקיבוץ. את בנה הבכור ילדה בשנת 1968 והביאה מבית החולים לבית התינוקות. משפט שחוזר אצל כמה אמהות הוא: "ישר מבית החולים הגענו לבית התינוקות, בלי לעבור אפילו בבית." היה ברור כל כך שמקומם של ילדים בבית התינוקות ולא בבית הוריהם: "היתה תקופה שבני הבכור סבל מפחדי לילה. ישבתי לידו שעות אבל לא עלה בדעתי לקחת אותו אלינו, כי מי שהפר את הנהלים נתפס כ"לא בסדר", ואני רציתי להיות בסדר וחשבתי שזה יעבור." גם בתה הצעירה עדי גדלה בבית הילדים. "הקיבוץ הפך לבית שלי והייתי מחויבת לדרישות ולאורח החיים הזה", אומרת נורית. בלילה שבין ה-7 ל=8 באפריל 1980 חדרו לבית הילדים של עדי מחבלים והרגו את מזכיר המשק. אחד התינוקות נהרג בפריצה למקום. עדי נפצעה בכתפה ונותחה בבית החולים רמב"ם. נורית אמרה לבעלה שוב ושוב "עדי נולדה לנו מחדש". בדיון שנערך בנושא אמרה נורית שהילדים צריכים לחזור לבית הילדים, שזה המקום הטבעי שלהם. שלושה חודשים אחרי הפיגוע התמנתה למזכירת הקיבוץ. "אני חושבת שהאיפוק והשליטה העצמית שהפגנתי בליל הפיגוע, וגם בימים שלאחר מכן, זה בדיוק מה שחיפשו." נורית לא היתה "אמא משוגעת". היא לא ערערה על יסודות השיטה ולא העלתה שאלות קשות. אבל שנתיים מאוחר יותר עבר משגב עם ללינה משפחתית. נורית נשארה בקיבוץ ורואה בו את ביתה. שלושת ילדיה עזבו את הקיבוץ. היא אומרת שהיא שמחה שבחרו בעצמם, כמו שהיא בחרה.

כשקראתי את הדברים חשבתי שהייתי רוצה לשמוע מה הרגישה וחשבה אמו של התינוק שנהרג, האם גם היא היתה מאופקת, האם גם היא נשארה במשק, האם באמת כולם התלהבו כל כך להחזיר את תינוקם לבית הילדים, ואם כן, מדוע עברו אחרי שנתיים ללינה משפחתית? כמה רודנות, שלא לומר טרור, הופעל על כל מי שסטה מן הדרך, כדי להשיג את הצייתנות הזאת? איזו מערכת של לחץ חברתי ושכר ועונש כדי שהכבשים תלכנה בתלם ולא תסטינה לצדדים. מבין הסיפורים עולה הדיכוי הקיבוצי בכל גווניו: שלילת הפרטיות, האיסור לצאת ללמוד מקצוע על חשבון הקיבוץ, או לבקר הורים בחו"ל. עבור מערכת כה דכאנית, שכולה מבוססת על שכר ועונש גלויים או סמויים על כל הליכה בתלם או סטייה ממנו, הרגש האמהי במלוא עוצמתו הוא ללא ספק סכנה שיש למנוע ולדכא בכל הכוח, שמא תעלה זעקת האמהות השמיימה.

אני אסירת תודה לאוריין צ'פלין על סיפורי האמהות המרתקים ושוברי הלב שהביאה. היא מספרת במבוא שאת ילדיה היא רוצה תמיד לידה, ושהחליטה לראיין אמהות אחרות ולא לפתוח את סיפור ילדותה בלינה המשותפת עם אמה וסבתה. היא הניחה לאמהות לדבר ולספר את סיפורן מבלי לשפוט ואולי כדי לא לשפוט, גם מבלי להצליב את סיפוריהן עם זכרונם של אחרים. אני הייתי רוצה לשמוע גם את סיפוריהם של הילדים, לשמוע איך ראו את הדברים מצדם ומה הם חושבים. דעתי מוטה, כמובן. הורי שהיו להם חברים רבים שהתגוררו בקיבוצים הזדעזעו תמיד מהלינה המשותפת. כשצפינו יחד בסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" על פי ספרו האוטוביוגרפי של אמנון שמוש, כאשר מגיע האב לקיבוץ ובנו מסביר לו שהילדים גדלים במשותף ולא עם הוריהם ומסתובבים חופשי, ומישל מעיר: "כמו תרנגולות" צחקו הורי בהזדהות. אני התוודעתי ללינה המשותפת בשירות הצבאי שלי, כשהתיידדתי עם מורה קיבוצניקית מבוגרת והתארחתי בקיבוצה, שם הכרתי את ילדיה ובני זוגם, וכלתה אמרה לי פעם לתדהמתי שכשהילדים נולדים הם בבית תינוקות עד שהם נגמלים מחיתולים ואז מביאים אותם הביתה, לא ידעתי את נפשי. הייתי רק בת תשע-עשרה ולא נצרתי את לשוני ושאלתי מדוע לא מלינים את התינוקות הרכים עם הוריהם והיא ענתה לי: "אני לא יודעת... יש חברי קיבוץ שעזבו שאומרים שזה טוב, ויש כאלה שאומרים שלא". בכל העולם ילדים ישנים עם הוריהם, והיא מחכה לשמוע מה יגידו עוזבי הקיבוץ, כאילו רק קיבוצים יש בעולם, אמרתי לאשה מבוגרת יותר, שהסבירה לי שכלתה של המורה רק רצתה לשמוע ממי שיכול לעשות את ההשוואה לחינוך המשותף, ואני לא הבנתי ולא רציתי להבין מדוע לשמוע דווקא לאלה שמעולם לא זכו לגדול כמו שגדלים ילדים בכל העולם. תמיד אחשוב שהלינה המשותפת היתה ניסוי אכזרי, ושהאופן שבו קיבוצים רבים דבקו בה במשך עשורים רבים, היתה דוגמה לפנאטיות שמשמר הלחץ החברתי, שבקיבוצים הוא אכזרי במיוחד. קשה לי מאד עם אלה שרואים בצורת החיים הזו דגם מופתי וייצוג מושלם של אורח חיים ישראלי.

אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, סדרת אדוםדק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019