יום הנישואים של הוריי

העשרים ושניים במאי היה יום הנישואים של הורי בשנת 1955. אני יודעת רק מעט על חייהם בתקופה ההיא. הם הכירו בחיפה, בזה אני בטוחה, כנראה כשלמדו יחד איטלקית באגודת "דנטה אליגיירי". את אמי שמעתי כמה פעמים מדברת איטלקית, במיוחד בקיץ 1974, כשביקרנו באיטליה. היו לנו כרטיסים לרכבת מרומא לפירנצה, זאת היתה הפעם הראשונה שבה נסענו ברכבת באיטליה, כי לרומא הגענו בטיסה ולדירה שהורי שכרו הגענו במונית. היו לנו כרטיסים למחלקה שלישית ועלינו בטעות על רכבת שיצאה מרומא לפירנצה בדיוק באותה שעה, אבל היתה רכבת פאר שכולה מחלקה ראשונה מהודרת וממש לא הרכבת שלנו. עלינו עליה בגלל שאמי החלה לדבר בתחנה עם אדון סיציליאני חביב בחליפה מהודרת – היה חודש אוגוסט וכמעט ארבעים מעלות ואנחנו לבשנו רק בגדים קלים. אחרי שאמי פטפטה איתו באיטלקית שניהם ניגשו אל אבי ואלינו והאדון המהודר עבר לדבר אנגלית וסיפר על הכרמים שלו בסיציליה ועל יינות קיאנטי שהוא מייצר. הוא שאל את אמי כמה פעמים אם באמת יש לנו כרטיסים לרכבת הזאת, והיא אמרה כן, כי היעד היה אותו היעד והשעה אותה שעה. אחר כך ידידנו החדש נעלם ברכבת שיצאה במהרה לדרכה ונשארנו לבדנו בקרון המפואר, ובא הכרטיסן ואמר שעלינו על רכבת פאר ושנשלם את ההפרש שהיה הרבה למעלה מיכולתם של הוריי שלקחו אותנו לחו"ל בפעם הראשונה בחיינו לפני שעמדתי להתגייס לצבא וקיבלו באישור מיוחד ממשרד האוצר תוספת דולרים, כי אבי כתב מכתב שעשרים וחמש שנה הוא לא יצא מן הארץ ושבתור שופט איננו יכול לקנות דולרים בשוק השחור כפי שעשו כולם באותם ימים. כל הזמן הוריי פחדו שתיגמר להם הקצבה ולכן הביאו איתם שקיות מרק ורקיקים וניסו להימנע ככל האפשר מאכילה במסעדות עד שגילו שמאד זול לאכול פסטה במסעדה איטלקית, וכך יכולתי פעמיים ביום להשביע את תאוותי לאטריות ברוטב עגבניות וגבינת פרמג'נו שכמובן טעמתי באיטליה לראשונה, כי עד אז הכרתי רק את מה שנקרא בישראל גבינה צהובה בלי פירוט נוסף.

אבא שלי נבהל מדרישת הכרטיסן ואמר לאמי סיבכת אותנו עם החבר שלך אז תביאי אותו עכשיו שיציל אותנו, ואמי הלכה ומצאה את ידידה המהודר שהגיע מיד ובמבטאו הסיציליאני אמר לכרטיסן שאנחנו יהודים ושצריך להתנהג אלינו יפה ולרחם עלינו כי סבלנו הרבה וראינו שהכרטיסן מתייחס אליו בכבוד רב ולא מתווכח איתו בכלל והוא פשוט קרע את הכרטיסים הזולים שלנו ויותר איש לא הטריד אותנו במשך כל הנסיעה, והאדון המהודר גם קנה לאחי ולי גזוז והביא להוריי יין ואמר שהוא היה מעדיף להביא להם יין מהכרמים שלו שזה יין קיאנטי הכי משובח, והוא חזר ואמר באנגלית שהוא אמר לכרטיסן שאנחנו יהודים וצריך להתנהג אלינו יפה כי סבלנו הרבה. אחר כך אמי המשיכה לדבר איתו באיטלקית, כי אנגלית אף פעם לא היתה השפה שלה. בתחנה בפירנצה אמי נפרדה מידידה החביב בחמימות, כאילו היה בן משפחה, וגם אבי, שלא נטה למחוות חיבה, הודה לו בחום וירדנו מן הרכבת ואני הייתי שמחה כי אמרתי שמשפחה כמונו יכולה רק בטעות לנסוע ברכבת פאר ולא במחלקה שלישית ברכבות הזולות על מושבי העץ הקשים ללא ריפוד שלהטו מחום השמש. מעולם לא ידעתי אם הקמצנות של הוריי היתה פרי כורח או בחירה. שנים רבות האמנתי שהיא פרי כורח, ורק באיחור רב הבנתי שהיו אנשים אמידים למדי, ושלא ששו לחלוק את עושרם עם ילדיהם בעודם בחיים.

בכל אופן הוריי הכירו כנראה באגודת דנטה אליגיירי בחיפה כשלמדו יחד איטלקית שאמי אהבה לפטפט בה ואבי רק הבין אבל לא דיבר. אמי כנראה פטפטה מעט איטלקית עוד קודם לכן, כי כשלמדה עבודה סוציאלית בפריס חברותיה הטובות ביותר היו שתי צעירות יהודיות מאיטליה, רוזינה וליה. ליה עלתה אחר כך, או אולי עוד קודם, לישראל ונישאה לחברם המשותף לוי הג'ינג'י שגם הוא למד איתם בפריס עבודה סוציאלית, ואחר כך היה חוקר נוער במשטרה ופעם בא לחקור אותי כשהתלוננתי על גבר שתקף את חברתי כשעמדנו ופטפטנו מחוץ לשער בית הספר אחרי הלימודים וחברתי כעסה שהתלוננתי כי ככה הוריה שמעו שתקפו אותה ולמרות שהיא היתה הקורבן היא הרגישה אשמה. גם אני כשנאנסתי פחדתי מאד שהוריי ידעו כי הייתי בטוחה שהם יאשימו אותי. בכל אופן הם האשימו אותי כשהעזתי סופסוף לספר להם שרופא השיניים מישש אותי וחיבק אותי בכוח בכל פעם שבאתי אליו לטיפול ועבר המון זמן עד שהעזתי לעזוב אותו. הם כעסו לטענתם מפני שלא סיפרתי להם מוקדם יותר, אבל לדעתי הם היו כועסים עלי בכל מקרה. רוזינה שקראנו לה דודה רוזינה נשארה באיטליה ובטיול ההוא לאיטליה ביקרנו אותה לראשונה בביתה ברומא, כי עד אז רק היא היתה באה לבקר אותנו ואת ליה וג'ינג'י בחיפה. כשביקרנו אצל רוזינה ברומא היא כבר היתה נשואה לשופט ג'נובזי וחילקה את חייה בין עבודתה כעובדת סוציאלית ברומא לבין בית בעלה בג'נובה והיא הכינה לנו פסטה ג'נובזית עם עשבי תיבול שקודם לכן וגם אחר כך מעולם לא אכלתי כמותה. את רוזינה אהבתי אהבת נפש. לא היו לה ילדים והיא תמיד נהגה בי ברוך ובחיבה. היא היתה שמנה כמו אמי, אבל בעוד שאמי אכלה בסתר ובחברה העמידה פנים שאיננה רעבה ורק גנבה חתיכות אוכל מצלחותיהם של אחרים, הדודה רוזינה פשוט אהבה לאכול והיה כיף לבלות איתה. כשדודה רוזינה ביקרה אותנו בחיפה אמי נשארה בבית לאכול בסתר ואבי לקח אותנו עם דודה רוזינה למסעדה של עבד ואכלנו שם חומוס ופול וקינחנו בבקלוואה נוטפת דבש ואף אחד לא אמר לי שאני לא אוכלת יפה אז פשוט אכלתי בהנאה. ימי הביקורים של הדודה רוזינה היו עבורי ימים של אושר צרוף, וגם כשבקרנו אותה ברומא היא הציעה שאשאר אצלה לבדי כמה ימים ומאד רציתי בכך, אבל בסופו של דבר זה לא יצא. כנראה שאמי לא רצתה.

אני לא זוכרת איך הוריי חגגו את ימי הנישואים שלהם אם בכלל חגגו אותם כשהיינו ילדים. בשנים הראשונות לנישואיהם אמי מאד פחדה שאבי יתגרש ממנה והיא תהיה גרושה פעמיים, כי כבר התגרשה מבעלה הראשון, אבל זה נודע לי כשכבר הייתי נערה, ואז אמרה אמי פעם שהיא כבר לא מפחדת שאבא יתגרש ממנה. אני לא חושבת שאבי היה מעלה בדעתו להתגרש ממנה בכל מקרה, כי הוא היה מאד רגיל לנוכחותה.  היתה לו יכולת עצומה שלא להקשיב לה ואם התישה אותו בדיבוריה הוא פשוט לא שמע אותה. ממילא ידע שתחזור על דבריה עד אין סוף, כך שאין סיכוי שיחמיץ דבר מה. אני מעולם לא הצלחתי להתעלם מהצקותיה, ולכן השתדלתי להימלט מהבית ככל שיכולתי, וממילא ביליתי את מרבית הזמן אצל הסבא והסבתא, שעטפו אותי באהבה. סבא וסבתא הכירו דוקא בשידוך, כשסבא השתחרר סופסוף בגיל שלושים ושבע משירותו בצבא האוסטרו-הונגרי, וגאל את סבתא מבית הוריה במונסטרז'יסקה, ומשם הם עברו לסטניסלבוב שבה ניהל סבי חנות לממכר עורות, כמו זו שפתח לימים ברחוב החלוץ בחיפה אחרי שעלו לארץ בשנת 1936 וכך נמלטו מגורלם המר של שאר בני המשפחה. "אני הייתי יפה", אמרה סבתא לאחי, כשהתעניין מי הצעירה הנאה המצולמת באחת מהתמונות שבמזנון, "מה אתה חושב, שסבא שלך היה טיפש?"

סבא וסבתא נישאו בשנת 1925. סבא העניק לסבתא כמתנת אירוסין שעון זהב מגולף ששמור אצלי, אבל הם לא נהגו לחגוג, לא ימי הולדת ולא ימי נישואין. הורי חגגו ימי הולדת, אבל את ימי הנישואין החלו לחגוג רק כשכבר היינו גדולים, אולי מפני שאז כבר היו אמידים יותר, ואולי מפני שכבר חיו יחד מספיק שנים כדי לחגוג אותן.

את יום נישואיהם הארבעים שהם לא ידעו שהוא האחרון שיחגגו יחד ציינו בנסיעה לכמה ימים לירדן, שרק שנה קודם לכן נחתם עמה הסכם שלום, ואבי היה להוט לבקר בה. במצריים הם כבר היו כמה פעמים קודם לכן, ואבי לעג לי שפחדתי וסירבתי לנסוע לשם. אני חשבתי רק על ראס-בורקה ואיך אנשים וילדים דיממו שם למות מבלי שאיש הציל אותם. אבל אבי שדיבר ערבית שוטפת מילדותו בבנימינה והרגיש תמיד נוח לפטפט עם ערבים, נהנה מאד לטייל בארץ ערבית. בכלל היה לו חלום ואמונה שבקרוב יהיה שלום עם כל מדינות ערב, והוא חלם להיות השגריר הישראלי הראשון בסעודיה כשיפרוש מכס המשפט. אני רק חשבתי שאם הוא יקח את אמי לסעודיה היא תהיה אומללה מאד, אבל אני לא חושבת שאבי חשב על כך אי פעם. בכל אופן ביום הנישואים הארבעים שלהם, בעשרים ושניים במאי בשנת 1995, הם נסעו לטיול בירדן וביקרו ברבת עמון וגם בסלע האדום ובהר נבו שממנו ראו את הארץ. כשהם שבו לארץ אמי התקשרה לספר לי שבזמן שהם בילו בירדן בן-דודתי ורעייתו בילו עם ילדיהם בדירת הוריי ומאד נהנו. אמי תמיד הקפידה להזמין את בן-דודתי ורעייתו לשהות בדירתם בכל עת שנסעו לטיול. אני ביקשתי פעם לשהות בדירה עם בנותי כדי שנוכל ללכת לים, אבל אמי אמרה שעדיף שנבוא כשהם נמצאים כדי שאבי יוכל לקחת אותנו לים במכוניתו, אבל בנותי פחדו מאבי, אז לרוב נשארנו בבית בירושלים ופעם אחת בסוף הקיץ היינו הולכות לבריכה במלון ליאונרדו פלאז'ה שהכניסה אליה היתה מאד יקרה, ופעם אפילו הזמנו פלחי אבטיח עם גבינה ואכלנו אותם על שפת הבריכה. הרגשנו כמעט עשירות.

האמת שתחילה חשבתי לחגוג בדרך כלשהי עם הוריי את יום נישואיהם הארבעים, אבל בינתיים אמי כבר הודיעה לי שהם יסעו לירדן ובן-דודתי ומשפחתו ישהו בביתם, אז נשארתי בבית בירושלים ולא עשיתי דבר, ורק חשבתי לעצמי שאנשים נשואים כנראה מעדיפים לחגוג את ימי הנישואים שלהם לבדם, בעוד שאשה גרושה כמוני איננה חוגגת ימי נישואים כי אין בהם שום שמחה ואת ימי ההולדת והחגים מעדיפה לחגוג עם ילדיה. לים תמיד התגעגעתי בירושלים. זה אולי הדבר היחיד בחיפה שממש התגעגעתי אליו, והדהמתי את ידידיי בירושלים כשאמרתי להם בימי הקיץ, כשנשבה רוח מערבית חזקה, שאני מריחה את הים, את ריח המלח שלו, ויכולתי תמיד לעצום את העיניים ולחוש על גופי את קרירות המים ואת רכות החול. אבל כמעט אף פעם לא חזרתי לרחוץ בים.

בחודש נובמבר בשנת 1995, השנה הארבעים לנישואי הוריי, רצחו את יצחק רבין שאבי העריץ מאז מלחמת השחרור, דבר שקודם לכן לא יכולתי בכלל לדמיין שיכול לקרות. בליל הסדר של 1996 פגשתי את אבי בפעם האחרונה וובפעם הראשונה שמתי לב לכך שהוא כבר איש זקן. כבר מלאו לו שבעים והוא יצא כבר לגימלאות מכס המשפט שעליו ישב כמעט ארבעים שנה. שבועיים אחרי ליל הסדר ויום לאחר שסיים לכתוב את פסק הדין האחרון שלו, הוא הלך לסידורים במרכז הכרמל ונהרג בתאונה משונה. בשתיים בצהרים שמעתי ברדיו שגבר נהרג בתאונה במרכז הכרמל ולרגע עברה בראשי מחשבה, אינני יודעת מדוע, שאולי זה אבי, ומיד סילקתי את המחשבה הזו מראשי. רק בשמונה בערב התקשר אחי ואמר שאבי נהרג ואז הבנתי ואמרתי זה היה אבא, זה היה אבא, והוא אמר שנבוא לחיפה למחרת. באותה עת לא ייחסתי חשיבות לכך שהודיעו לי באיחור על מות אבי ושאמרו לי לבוא רק למחרת לחיפה כי הלוויה רק בעוד יומיים כי במכון הפתולוגי מנתחים את הגופה. הייתי מבולבלת מאד וכל האיברים שלי כאילו התאבנו. אמרתי לבנותי שסבא נהרג בתאונה ושמחר ניסע ללווייה ושיארזו להן מזוודה, ושרון אמרה שתחזור לירושלים אחרי הלוויה כי יש לה בחינות בגרות, ובסוף חזרנו כולנו לירושלים אחרי הלוויה. אבי נהרג בחמישה עשר באפריל וחמישה שבועות אחר כך, בעשרים ושניים במאי, חשבתי לבקר את אמי ביום הנישואים הראשון שציינה לבדה, אבל היא לא רצתה שאבוא, אמרה שהנסיעה מסוכנת או משהו מעין זה, ורק שנים אחר כך הבנתי שפחדה שאחטט במגירה ואמצא את הצוואה, מה שלא העליתי בדעתי לעשות. זה היה אחי שחיטט תמיד במגירות, והוא זה שסיפר לי לראשונה שבעבר אמי כבר היתה נשואה, הרבה שנים לפני שהיא בעצמה סיפרה. עכשיו גם אחי וגם אמי כבר אינם בחיים ואינני יודעת איזו משמעות יש ליום הנישואים של הוריי, אם יש בכלל משמעות לתאריכים. בניגוד לימי הולדת, ימי הנישואים נחגגים רק בחייו של אדם, ורק אם שני בני הזוג עוד חיים, ואם הם חיים עדיין יחדיו. אבל אני דוקא כן חושבת בעשרים ושניים במאי שזה יום הנישואים של הוריי ושאולי הייתי צריכה לעלות לקבריהם ולהניח עליהם פרחים, כי בכל זאת לולא הנישואים האלה לא הייתי באה לעולם. אבל בסופו של דבר אני תמיד נשארת בירושלים ומטיילת עם הכלב שלי בעמק המצלבה וחושבת על בית הוריי הישן בדרך הים שאפשר ללכת ממנו ברגל לים אם מסוגלים ללכת ברגל בערך שעה וכל הזמן מריחים את ריח המלח באוויר הלח, הרבה לפני שנוגעים בכפות רגליים יחפות בחול החם ונכנסים אט אט למים הקרירים.