יורים כדי להרוג

הזעזוע מהריגתו של הצעיר האוטיסט איאד אלחלאק מתמקד בכך שמדובר באדם חסר-אונים שהבנתו כשל ילד, שמובן שזה מזעזע, אבל מזעזע לא פחות שאדם חף מפשע מתויג כמחבל מסוכן ויורים בו למוות, ששני הדברים מזעזעים: איך מגדירים מישהו כל כך בקלות כ"מחבל מסוכן" ומתירים את דמו, מפני שנבהל וברח? האם העובדה שמישהו בורח מהשוטרים היא סיבה לתייג אותו כמחבל מסוכן להתיר את דמו? ולמה הורגים? האם אי אפשר לעצור אנשים, בוודאי כאלה שאינם תוקפים את השוטרים אלא בורחים מהם, האם אי אפשר לעצור אותם בדרכים אחרות, מלבד ירי למוות? מדוע השוטרים הורגים כל כך הרבה חפים מפשע? ואלה לא רק ערבים, ולא רק שחורים. כבר כמה פעמים נורו למוות אנשים שהמשטרה נקראה לעצור אותם, לא רק ערבים ויוצאי אתיופיה. בחדרה אם אינני טועה נורה בחור שניסה לשדוד בנק, אך לא בשעת השוד אלא כשנמלט לבית הוריו. המקרה נחקר, אבל אם אינני טועה השוטרים לא הועמדו לדין, למרות שהתברר שהבחור סבל מבעיות נפשיות. יום אחד נורו במחסום אח ואחות בטענה שהיו מחבלים, ואחר כך התברר שכנראה אין שחר לטענה. אינני זוכרת את שמותיהם אבל אני חושבת על המוות הנורא הזה במחסום של אח ואחות, ועל אמם, שביום אחד איבדה את עולמה. זו היתה תקופת פיגועים ואיש לא מחה על ההרג הזה שככל הנראה היה בטעות ולא היתה לו שום סיבה. המשטרה יורה בכדי להרוג, גם כשיש לה ברירה. אין הסבר אחר, וזה הדבר שנורא, שהורגים אנשים חפים מפשע רק בגלל שהם מעוררים חשד, ודוקא כשהם בורחים ולא כאשר הם תוקפים. גדי אייזנקוט אמר שלא היה רוצה שיירו למוות בילדה בת שלוש עשרה עם מספריים, וגם עליו איימו ברצח. כי כל אזרח נושא אקדח הוא שוטר וקצין מבחינת עצמו, וכך נהרגו לא מעט אנשים שבמקרה היו שם, אנשים טובים וחיילים שבזמן פיגוע היו לאסונם בקו האש של גיבור כלשהו בעיני עצמו שירה בהם למוות, ולרוב היורים לא הועמדו לדין, כי מעודדים את האזרחים, כפי שמעודדים את השוטרים, לא רק למנוע פיגועים, אלא גם נוזפים בהם כאשר המחבל נשאר בחיים. המסר שעובר הוא: כדאי שהמחבל ייהרג, גם אם אפשר לעצור אותו מבלי להורגו. ולא חושבים על כך שכאשר מתירים את דמם של מחבלים ללא הבחנה, התוצאה היא שהורגים גם את מי שרק נחשד כמחבל, ולעתים בטעות נוראה. ואיך אפשר לשכוח את העובד הזר שהוכה למוות ונורה בתחנה המרכזית בבאר שבע. מי ימנה את כל הקורבנות הללו לא רק של טעות ופחד, אלא של דפוס החשיבה המצמרר שהשתלט על ישראל בברכת השלטון, שמחבלים חייבים למות. ועוד לא אמרנו אלאור אזריה.

וזה הדבר הנורא ביותר, שהמסר היורד מהשלטון הוא שהריגת המחבל איננה אמצעי למנוע פיגוע ולהציל אנשים, אלא מטרה לעצמה, למען יראו וייראו, שזו למשל צורת החשיבה של אנשים כמו השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, שדוקא בימים שבהם הרג חסר הצדקה בידי שוטרים עלה לכותרות בארץ ובעולם, הלך להתחבק עם עבריינים אלימים שתוקפים מהגרים מאפריקה ואת כל מי שעוזר להם והכריז שמי שיתקוף שוטרים דמו בראשו. מי שהתחבק עם שפי פז תייג את עצמו כידיד הגזענים והאלימים, וכמבחין בין דם לדם. זה היה מסר מאד ברור, שהודעה, לאחר מותו של איאד אלחאלק, שהמשטרה תשנה את מדיניותה כלפי בעלי מוגבלויות, לא יכלה למחוק אותו. כמו אצל אדונו ומורו, גם אצל אמיר אוחנה, אין לא חוקים ולא עקרונות כלליים. ישנם רק אלה משלנו שאינם כפופים לחוק ומותר להם הכל, ואסור להעמידם לדין, ואלה שאינם משלנו, שדמם מותר. ומה הטעם להכריז שהמשטרה תגלה יתר רגישות לבעלי מוגבלויות? הרי השוטר איננו יודע בזמן אמת במי הוא יורה למוות. אם המסר שמקבלים השוטרים הוא שעדיף להרוג חפים מפשע מאשר להניח למחבל לחמוק ממוות, הם יירו גם בבעלי מוגבלויות, גם בחסרי ישע. מי שרוצה למנוע הרג מיותר צריך להבהיר לשוטרים שעדיף להניח לפושע או מחבל לחמוק מאשר להרוג חפים מפשע. הריגתו של איאד אלחלאק ושל כל האומללים כמותו היתה נמנעת אילו קיבלו השוטרים הוראה להניח למי שבורח, ובשום מקרה לא לירות בו כשחייהם אינם בסכנה, ואדם בורח שאיננו תוקף איננו מסוכן. רק במי שתוקף ומסכן חיים מותר לירות למוות, ורק כאשר אין ברירה אחרת. זה החוק וזו גם ההלכה. רק מי שמותקף רשאי לירות, וגם אז ביד או ברגל, לא בראש או בלב, והדברים האלה היו צריכים להיאמר בצורה ברורה ומחייבת, כי לרחם בדיעבד על צעיר אוטיסט שנהרג זה קל, אבל כל עוד אין משנים את האווירה, את הדיבורים על כך שאסור שהמחבל ייצא חי, גם אם לא היה שום צורך להורגו לצורך הגנה והצלת חיים, כל עוד מתייחסים להימלטות והישארות בחיים של מחבל כאל דבר גרוע יותר מהרג של חפים מפשע, לא מונעים את הקורבנות חסרי הישע שכבר היו וגם לא את הקורבן הבא.