השתקת הזמירים

 

לפני שנים, אולי לפני עשרים שנה, ביליתי בוינה ערב בלתי נשכח. זה התחיל בהקרנת סרט בשגרירות הצ'כית, סרטו של פטר שטפן יונק על הסופר היהודי-צ'כי ליאו פרוץ, שנולד בשנת 1882 בפראג, עבר בגיל 17 לוינה ובשנת 1938 נמלט לארץ ישראל, אבל תמיד התגעגע לאוסטריה ונסע אליה בכל קיץ ומת שם בעיירת הנופש באד אישל והוא קבור שם. המקרן בשגרירות היה גרוע, הסרט נראה חשוך, ואחרי זמן קצר שבת המקרן והתנצלו בפנינו, אבל אז קם איש גבוה ומרשים ואמר שיש לו בבית מקרן ושכולנו מוזמנים אליו. אינני זוכרת אם נסענו או הלכנו ברגל, רק שכבר החשיך ולא זיהיתי דבר. הגענו לרובע לא מוכר לי של וינה, והדירה היתה בקומה גבוהה במיוחד, ונכנסנו לסלון גדול שהיו בו המון מקומות לשבת, ומיד הופיעו על השולחן הגדול בצד קנקני לימונדה וכיכרות לחם דשנים וחמאה ונקניקים – ברור היה שהאיש רגיל לארח. צפינו שם בסרט שהתגלה דוקא כבהיר למדי, זה הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו, כי מישהו העיר על כך שבשגרירות הסרט נראה חשוך, ובאמצע ההקרנה הגיעה אשתו של בעל הבית, פתחה את הדלת ונדהמה לראות את כולנו, אבל אז הלכה הצדה והתיישבה לה בשקט עד סוף ההקרנה. ואז רק התחילה המסיבה ובעלי הבית, בני הזוג קאפ, סיפרו לנו את סיפור חייהם. הבעל היה שחקן ובמאי אופרה ואשתו זמרת אופרה, והם חיו במגדבורג במזרח גרמניה, וסבלו מאד מהמשטר. ההזדמנות לברוח נקרתה להם כשהבעל הוזמן להציג עם התיאטרון שלו בפסטיבל זלצבורג, והוא נמלט אחרי ההצגה בתלבושת השחקן שלו, והחליט להישאר באוסטריה, וביקש מאשתו שתצטרף אליו עם הילדים. אני כבר לא זוכרת איך היא הצליחה לצאת, רק שהיא סיפרה שהושיבה את שלושת ילדיה הקטנים בפולקסוואגן הקטנה שלה ורעדה כל הדרך עד שהגיעה למערב. מאז הם חיו בוינה והיו מאד מאושרים ואסירי תודה. אבל היה עוד פרט שהיא סיפרה מאוחר יותר על הסבל שלהם במזרח גרמניה כמי שנחשבו למתנגדי משטר. היא היתה כאמור זמרת אופרה ושלחו אותה לעבוד במפעל כימיקלים שפגע בקול שלה, כי היא נשמה את החומרים הרעילים שם. אני כבר ידעתי הרבה קודם שבארצות הקומוניסטיות שלחו אינטלקטואלים בתור עונש לעבוד כפועלים בבתי חרושת בתנאים קשים, אבל רק כששמעתי את הסיפור שלה הבנתי שלא רק שמנעו מהם לעבוד באמנותם, אלא שלחו אותם בכוונה לעבודות שתפגענה בכשרונם הייחודי. נזכרתי בסיפור הזה בזמן האחרון, כשהבנתי, כפי שמבינים יותר ויותר אנשים, שנתניהו משבית את כל עולם התרבות לא רק בגלל הקורונה, אלא בגלל שגם המשטר שלו הוא משטר דכאני שהולך ונדמה יותר ויותר למשטרים במזרח אירופה הקומוניסטית, והאויבים הכי גדולים שלו הם היוצרים והאמנים והאינטלקטואלים, כי הם אנשים חושבים וביקורתיים, ולא סתם מירי רגב התגוללה על צ'כוב, שאין כמוהו להראות את סבלם של האמנים ושל אנשים בכלל, לא רק סבל של מלחמות ועינויים, אלא הסבל היומיומי של אנשים שהחיים שלהם קשים ואומללים, במידה רבה בגלל רשעותם ואנוכיותם ואטימותם של אנשים אחרים, ונתניהו ממש לא מעוניין שאנשים יצפו בצ'כוב ובאיבסן ובחנוך לוין ויתחילו לחשוב ויעלו במוחם רעיונות. לשליטים כמו נתניהו אנשים חושבים הם מאד מסוכנים, ואנשים שגם חושבים וגם יודעים לבטא את המחשבות שלהם הם הכי מסוכנים בשבילו. כי אי אפשר כבר להתעלם מהקולות האלה של הליכודניקים ששומעים בכל פינת רחוב ובכל מכולת ששולחים את האמנים והמוסיקאים והשחקנים לעבוד בסחיבת ארגזים ובסופרמרקט ובמלאכות שונות ובעצם נהנים להשפיל ולרמוס אותם ולפגוע בהם, כפי שרק אנשים בורים וגסים וערלי-לב יכולים ונהנים להשפיל את החכמים והמוכשרים מהם ואת אלה שיש להם נשמה יתרה. מה ההבדל בעצם בין נתניהו ונושאי כליו לבין המשטרים הקומוניסטים הדכאניים ששלחו את האמנים לעבוד בעבודות שחורות בתקוה שגם אם יוכלו אי פעם לשוב לבמה כבר לא יהיו אותם אנשים, אלא שבר כלי של מה שהיו ומי שהיו. אי אפשר להקשיב לליכודניקים הגסים והבהמיים שהרוע נוטף מהם כשהם נהנים לראות את הזמירים ששירתם הושתקה, והם שמחים לאידם, מבלי להבין שהשבתת עולם התרבות איננה רק ביטוי למחלת הקורונה אלא היא ביטוי למחלתו של משטר נתניהו, שהרוע והשפלות הם סממני ההיכר שלו וכל יופי וגדלות-נפש זרים לו. אבל סופו יבוא כמו סופם של כל משטרי הרשע שרומסים את האדם וחונקים את רוחו, ואולי זה יקרה מהר מכפי שחושבים, והאמנות תחזור והמוסיקה תחזור והטוב ינצח את הרע.