השבוע
קיבלתי עוד דרישת שלום מרגשת מהילדות, כאשר יותם ראובני, בביקורת במוסף
"ספרים" (28.8.20) על שיריו של דודו פלמה (כשהגענו מן הים, הוצאת עמדה)
נזכר בעלייתו לארץ, כשהגיע עם אביו ואחיו לחיפה בשנת 1964 בספינה
"פגסוס" שיצאה עשרה ימים קודם לכן מנאפולי, וחש בדידות ועצב. בשנת 1964 הייתי
בת שמונה, והתגוררנו אז בקומת הגג ברחוב הלל 45 בחיפה, וכל מפרץ חיפה היה פרוש
לפנינו ממרומי המרפסת הגדולה עם התריסולים הכחלחלים וגם מחלון חדר הילדים עם הסורג
שממנו צפינו שעות על הספינות היוצאות ובעיקר הנכנסות לנמל, שפגסוס כחולת הארובה
היתה מהקבועות והאהובות שבהן, יחד עם אחותה ונוס. האמנו אז שהן מגיעות מיוון, אבל
הרבה יותר הגיוני שונוס, ולפיכך גם פגסוס, הגיעו מאיטליה, כפי שמציין ראובני, והן
הפליגו ושבו בקביעות בין איטליה וישראל, ומה שכלל לא ידעתי אז, הביאו ארצה עולים
חדשים עצובים ובודדים, כי מעטים עלו אז בשמחה לארץ, הרוב נמלטו או סולקו מארצות
מוצאם, דברים שכמובן לא ממש ידעתי באותן שנים של תמימות. אינני יודעת אם יותם
ראובני ימצא איזו נחמה מאוחרת בכך ששני ילדים חיפאים, בת שמונה ובן חמש, עמדו
בפיג'מות בחלון חדרם וצפו בשקיקה בספינה פגסוס הנכנסת לנמל, ונפנפו לה כמו לחברה ששבה
הביתה ממסע, ולמרות שנולדו בחיפה וגדלו במולדתם הם לא היו ילדים שמחים במיוחד. בכל
שרתה אז אווירת נכאים, ואם עברת ברחוב בארבע אחרי הצהריים שמעת מכל הבתים את הרדיו
משדר את הפינה לחיפוש קרובים, וברחוב היתה דממה, כך שאפילו הילדים המשחקים בקלאס
על המדרכה דממו. הצפירות העזות של הספינות שהרעידו את העיר התחתית ונשמעו בכל הדר
הכרמל היו הצליל השמח ביותר שנשמע בחיפה באותם ימים, והסירות הקטנות והמהירות של
משמר החופים שהתרוצצו סביב הספינות הגדולות והובילו אותן למקומן ליד הרציף נראו
כמו מקבלי פנים זריזים וחייכניים. ביום העצמאות לקחו אותנו לשיט בנמל בסירות של
משמר החופים, כולנו לבושים בכחול לבן ומנפנפים בדגלונים ונרגשים מאד, ולבד מן
ההפלגה בכנרת מטבריה לעין גב, זו היתה החוויה הקרובה ביותר לשיט בים שנפלה בחלקי.
כשנסענו לראשונה בחיינו לחו"ל, לבקר את חברתה של אמא הדודה רוזינה בביתה
ברומא, כבר הייתי בת שמונה עשרה והיה כבר ברור שלחו"ל טסים במטוס ולא מפליגים
ימים ארוכים באניית נוסעים, למרות שגם האניות הפכו משוכללות יותר וההפלגה לאיטליה
התקצרה לשלושה ארבעה ימים. עוד שנים המשכתי לחלום על נסיעה לאירופה באניה, ואפילו
ביררתי את מסלולי האניות, רק כדי לגלות כמה בלתי מעשית ההפלגה הזו, שמגיעה מחיפה
עד יוון ושם צריך להחליף נמל וספינה כדי להגיע לאיטליה. מי עוד שט בספינות כדי
להגיע ליעד מסוים? ואפילו ספינות הענק שהציעו מלון צף ושיט תענוגות מסביב לעולם
והתגלו כמדגרות קורונה ספק אם תחזורנה להיחשב למחוז חלומות, שלא לדבר על גורלה המר
של ספינת התענוגות "קוסטה קונקורדיה" בעלת שבעה עשר הסיפונים, שרב החובל
הפוחז שלה התקרב מדי לחוף טוסקנה, נתקל בשרטון שקרע והטביע את ספינתו ואז נמלט
ממנה, מותיר אחריו שלושים ושניים הרוגים ועשרות פצועים. וספינה שכובה על צדה כמו
לויתן ענק שגווע על החוף. גם אז חשבו שאנשים יפסיקו לשוט בספינות תענוגות וזה לא
קרה, אבל הקורונה כנראה ניצחה את ענף שיט התענוגות, לפחות כך זה נראה בינתיים. אני
לפחות ויתרתי על החלום לשוט, חלום שמקורו אך ורק בספרי מסעות שהייתי מכורה להם
בילדותי, כמו "אי המטמון" ו"שמונים יום מסביב לעולם" וגם
סיפורים אמיתיים כמו מסעות הקפטן קוק ופרדיננד מגלן וקולומבוס. מאנשים ששטו באמת
שמעתי רק סיפורי זוועות על אניות. אבי סיפר תמיד על חציית הלה-מאנש שבה הקיאו
הנוסעים, והוא ביניהם את נשמתם, ספינות המעפילים סיפקו בעיקר סיפורי סבל ואסונות,
וקולם טויבין בספרו היפה "ברוקלין" מקדיש פרק ארוך במיוחד והרבה יותר
מדי מפורט לליל סערה מסויט בספינה מאירלנד לארצות-הברית, ואפילו בכנרת אנשים
טובעים למוות, למרות שכשטובלים במימיה המתוקים קשה להאמין שהדבר אפשרי. אמי מעולם
לא סיפרה על מסעם מפולין לארץ-ישראל, וגם סבי וסבתי לא סיפרו דבר, אולי מפני שרבים
כל כך מאלה שהשאירו מאחור נרצחו שנים ספורות אחר כך, ואולי הם חשו אשמה. כמה מעט
אנחנו יודעים על הדורות הקודמים ועל העבר הקרוב, שמיעטנו לשאול עליו כשעוד היה את
מי לשאול. כעת אני משוטטת באינטרנט, מחפשת מידע על אניית הקו פגסוס משנות החמישים
והששים ואיני מוצאת דבר. גיליתי שכמה וכמה ספינות של הצי המלכותי הבריטי נקראו כך,
הראשונה בהן היתה ספינת מפרש קטנה שהושקה בשנת 1776, השנה שבה קיבלה ארצות-הברית
עצמאות, אחריה נקראו בשם זה ספינות תותחים, מיכליות, והאחרונה שנקראה כך היתה
נושאת מטוסים שנבנתה עוד קודם והושקה מחדש בשם זה בשנת 1934. מצאתי גם ספינת
טיולים חדשה בשם זה שנוסעת ליעדים אקזוטיים כמו איי סיישל, שבילדותי לא שמעתי על
קיומם. על פגסוס וונוס, ספינות הנוסעים שצפיתי בהן מגיעות ועוגנות בנמל חיפה
בילדותי לא מצאתי דבר, אבל הן עוגנות קבע בזכרוני.