שיחות ערב ראש השנה

 

שיחות ערב ראש השנה

 

- מה שלומך בת-דודה? ומה שלום הבן-דוד?

- הבן-דוד איננו ממאי. הוא התאבד. לא היה לי לב להתקשר אלייך.

- דיברתי איתך בערב פסח. חשבתי שאתם מתאוששים.

- קיוויתי. רציתי להאמין. אבל הניתוח שנכשל, והוא התעוור. זה היה נורא. והסגר -את יודעת, עשרה חודשים הוא היה בבונקר. הם נשארו בבונקר כל החיים.

- אבל מאז היו לו חיים שלמים...

- (נאנחת)

- זה בוודאי לא קל לך אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, מגיל 14. אף פעם לא נפרדתם.

- (נאנחת) ולך יש נכד נחמד.

- יש לי שניים. אחד בן שלוש שחי באנגליה ולא ראיתי שנה, ואחד בן שנה ושלושה חודשים.

- לזה התכוונתי. עכשיו אני רוצה להגיד שלום לבן שלי.

- עכשיו אני לא יכולה לבוא –

- אני גם לא מרשה לאף אחד להיכנס.

- אבל אני אבוא לבקר אחרי הסגר. תהיו בריאים.

 

מה שלומך, דודה?

אני בסדר. איך אתם?

אנחנו גם בסדר. הייתי אצל הבת ביפו.

אז למה לא באתם לבקר אותי?

אני מפחדת לבקר עכשיו אנשים מבוגרים.

חבל. אין שום דבר. אתמול היינו שלושים אנשים והיה המון אוכל. היו כאלה פקקים שלקח לי שעה להגיע לכפר-סבא. כל דיזנגוף היה מלא מכוניות.

אני נשארת בבית. אני עושה מה שאומרים.

הסגר הזה מיותר. אין כל כך הרבה חולים. צריך לעשות סגר רק איפה שיש חולים.

אני עושה מה שאומרים.

אני כל כך כועסת. זה הכל בגלל הדתיים שביבי רוצה למצוא חן בעיניהם.

הם התומכים הכי נאמנים שלו. יש להם כוח פוליטי אז הם משתמשים בו.

בדיוק. זה מה שמרגיז אותי.

לפחות עכשיו השוק פתוח ואני יכולה לקנות דברים. בסגר הקודם היה לי נורא קשה למצוא מספיק אוכל לכלב.

פה יש הכל. לא חסר שום דבר.

בירושלים היו חסרים בסגר הרבה דברים. אולי בגלל שהמשפחות פה גדולות.

אולי. פה לא חסר שום דבר. אני יורדת לדיזנגוף סנטר ויש לי הכל.

אני מעדיפה ללכת למחנה-יהודה. זה לא ממש קרוב אבל אני יכולה להגיע ברגל.

את די רחוקה ממחנה-יהודה. אני גרתי בירושלים ארבע שנים כשאבא שלך היה סטודנט, והוא לקח אותי לטייל בכל מקום, ואז העיר העתיקה היתה בשלטון ערבי, והסתובבנו מסביב לחומה וראיתי אותם מסתכלים עלינו דרך החורים בחומה, ואבא שלך אמר לי אל תפחדי, הם לא יעשו לנו כלום, הם רק מסתכלים.

אבא שלי תמיד אמר לא לפחד, גם כשהיה מסוכן. חברה שהיתה איתו במלחמת השחרור סיפרה לי איך הוא לקח אותן, שתי בחורות, דרך הגבעות, מירושלים לקריית ענבים, וכל הדרך הן ראו הבזקים של פגזים ושמעו פגזים נופלים, ואבא שלי אמר להן אל תפחדו, לא יקרה לנו כלום, והוביל אותן בבטחה עד שהם הגיעו. אבא שלי תמיד היה לו אומץ.

וסבא שלך? את יודעת שבגיל ארבע-עשרה סבא שלך כבר החזיק רובה והתגונן נגד הרוסים?

נגד הקוזקים. היו שם קוזקים. סבא סיפר לנו תמיד איך הקוזקים היו באים לקנות מצרכים מהמכולת של סבתא בתיה.

את לא נותנת לי לדבר. סבא שלך הוא נולד באוקראינה. חמשת הילדים הראשונים נולדו באוקראינה. רק אטיה האחות הקטנה נולדה בבסרביה. סבתא בתיה היתה מבסרביה. ההורים והאחים שלה היו שם, אז היא רצתה לחזור לשם.

אני יודעת. סבא היה בן חמש-עשרה כשהם עברו לאקרמן. לפני זה הם גרו באוקראינה, ולקחו את סבתא בתיה ללדת את סבא במזחלת, כי היתה סערת שלג, וסבא נולד בשלג באמצע הדרך...

את לא נותנת לי לדבר. אבא שלי העריץ את סבא שלך, והוא עלה לארץ בגללו והוא ירד מהאניה ביפו ורצה לנסוע לבנימינה ובתחנה הוא פגש אשה שחשבה שהוא סבא שלך. היה זמן שסבא שלך ואבא שלי היו כל כך דומים שאנשים החליפו ביניהם. ואבא שלי אמר לאשה שהוא רק ירד מהאניה ביפו ורוצה לנסוע לבנימינה, אבל אין לו כסף, והיא אמרה לו אני אתן לך כסף ותחזיר לי בבית. וסבא שלך חשב שאבא שלי בא לעזור לו במאפיה. אבל אבא שלי לא קם בשלוש בלילה לעבוד במאפיה וכל הלחם נשרף, אז סבא שלך צעק עליו, ואבא שלי אמר לא באתי בשביל שתצעק עלי, אז הוא לקח את הדברים שלו ונסע לירושלים, והמופתי בנה שם את מלון אסטוריה ואבא שלי עבד שם בבניין, הוא היה איש מאד חזק, אבא שלי. ושם הוא שמע שמתארגנת קבוצה להכשרה ברחובות כדי לעלות לגבעת-ברנר, אז הוא נסע לרחובות ושם הוא פגש את אמא שלי והם עלו ביחד לגבעת ברנר, אבל שם הוא הכיר מישהו שאמר לו על עבודה ברחובות, ובגבעת-ברנר לא הירשו לו לעבוד ברחובות, אז הוא אמר שהוא עוזב, והוא אמר לאמא שלי שהוא הולך לרחובות ואם היא רוצה שתישאר בגבעת-ברנר, והיא הלכה אחריו לרחובות, ואחר כך הוא קנה את המגרש שלנו... אחר כך גם האחיות עלו לארץ. מנדל, האח הבכור, בא אחרון. הוא התחתן כבר בבסרביה, וגם הבן שלו בוריה נולד עוד בבסרביה.

היה לו רק בן אחד, נכון?

מזל. הבן הזה היה אדם הכי נורא ואבא הכי נורא.

פגשתי במקרה את הבת שלו במחנה של נוער שוחר מדע. היא היתה מאד נחמדה.

היא נחמדה מאד. היא סיימה את הטכניון והיא נסעה לאמריקה והכירה שם מישהו והתחתנה והיא חיה באמריקה ויש לה שני ילדים, ויש לה אח שגם חי באמריקה. אבל כשהיא ואחיה למדו לא היה להם בית. אבא שלהם לא הירשה להם להיכנס הביתה. אמא שלהם לא הרוויחה הרבה, והיא ביקשה שהוא ישלם שכר לימוד והוא לא רצה. הוא אמר שרק האמא תשלם. וההורים שלי היו נוסעים למנדל. האשה שלו אפתה עוגות נהדרות, והם היו אומרים צריך למדוד את המרצפות, למצוא איפה מנדל מחביא את הכסף... אבא שלי נסע למנדל ואמר לו שאתה צריך לשלם לנכדה את הלימודים, ומנדל אמר שאלתי את הבן שלי והוא אמר לא לתת כסף, שרק האמא תשלם, ואבא שלי אמר למנדל, את יודעת מנדל בא להורי לקפה ועוגה, אבא שלי פתח את הדלת ואמר לו אל תבוא הנה יותר, ויותר הוא לא בא... אבא שלי אמר שמי שלא משלם על הילדים שלו הוא לא אח בשבילו, והיתה לבוריה תימניה משעריים, אז התימניה קיבלה את כל הפרדסים והמגרשים...

אבל נראה שהילדים הסתדרו יפה גם בלי זה. הם כל כך מוכשרים...

הם מאד מוכשרים, אבל הבן דווקא כן ניסה להשיג משהו מזה אבל לא כל כך הצליח לו. הוא בא מאמריקה ונסע לבית-חולים ושם אמרו לו שאבא כבר מת אז הוא נסע לבית הקברות ובדיוק היתה שם ההלוויה שלו...

איזה סיפור.

סיפור סיפור. אני אשלח לך מה שכתבתי כשתבוא המורה שלי למחשבים ביום שלישי.

אני אשמח. שנה טובה, ושרק נהיה בריאים.