קרבנות האל-קורונה

 

שתי נשים נרצחו אתמול. אחת צעירה ויפהפיה, ואחת זקנה כמוני, אחת מחיפה ואחת מבאר-שבע, אחת ערביה ואחת מעולי חבר העמים, כי הערבים והעולים עניים יותר ונמצאים יותר במצוקה, ובפרט עכשיו כשיש מיליון מובטלים ועוד רבים שאינם במניין אבל פרנסתם התקפחה, והנשים הן שק החבטות של העולם ובשעת צרה מותקפות יותר ונרצחות יותר. את קרבנות הקורונה מונים וגם את הנרצחות מונים, אבל אין טבלה של קרבנות המדיניות נגד הקורונה שכופה נתניהו על הציבור, מדיניות כה מופרכת וכה מנותקת מצרכי הציבור, שהנשים הן הקרבן העיקרי שלה, אם כמפוטרות כמעט פי שתיים יותר מגברים, ואם כמטפלות העיקריות בבית ובילדים, ואם – בקצה הסקאלה – נשים מוכות ובמקרה הקיצון נרצחות. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לערער משפחות, ובפרט אלה שהיו מעורערות גם קודם לכן. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לדחוף אנשים אל הקצה, ואין עוד מדינה בעולם שכה מתעללת בתושביה וכל כך מעט תומכת ומתחשבת בהם. טיפולה של ישראל בקורונה הוא תמונת ראי של אישיות נתניהו: חוסר יושר, חוסר שקיפות, אפליה וניצול לרעה ונקמנות, שימוש בקורונה כדי לדכא התנגדות פוליטית ולקדם עניינים אישיים תוך התעמרות במתנגדיו והעדר אכיפה על חסידיו. השיח שנכפה עלינו הוא כה מטורף, ומטורף עוד יותר שיתוף הפעולה והקבלה של השיח המטורף הזה. מדוע פתיחת המסחר, שרווחת הציבור ופרנסתם של רבים תלויה בו, תלוי במועד פתיחת הכיתות הנמוכות בבתי הספר? מה הקשר בין השניים, ומדוע האחד מוציא את השני? וכיצד יכול להיות שאחרי יותר מחודש של סגר טוען משרד החינוך שהוא זקוק לעוד חודש כדי להיערך ללימודים בקפסולות? האם מחודש מרס שבו נפלה עלינו מכת הקורונה ועד היום, שבעה חודשים מאוחר יותר, לא הוכנה תכנית ללימודים בקפסולות שתהיה מוכנה להפעלה מיידית? ומדוע לא חילקו את ילדי הגנים שכבר נפתחו לקפסולות? ומדוע מבלבלים את מוחנו בטענה שאסור לפתוח הכל בבת אחת במקום לבנות תכנית לימודים במקומות פתוחים או בפיצול כיתות שתוכל להבטיח גם חינוך לילדים וגם צמצום סכנת ההדבקה? ומדוע פתיחת בתי הספר צריכה למנוע את פתיחתן של החנויות ולגזול את פת לחמם של אנשים מפיהם, אחרי שכבר ספגו כל כך הרבה מכות, ורבים קרסו כלכלית ונותרו בחוסר כל, או גרוע מכך – שקועים בחובות? מדוע בכלל נסגרו החנויות הקטנות ואפילו העסקים שאינם מקבלים קהל? מדוע לא התבקשו חלף זאת להכניס בכל פעם לחנות או לעסק רק לקוח אחד שעוטה כמובן מסכה ולשמור על ריחוק של שני מטר בין האנשים? בכל מקום אני רואה תורים של אנשים מרוחקים זה מזה וממתינים בסבלנות לתורם. מדוע צריך היה להרוס את פרנסתם של אנשים ולדכא עד עפר את מי שמוכר ספרים או בגדים או צעצועים? הרי אין התקהלות בחנויות האלה, בוודאי לא בימי המצוקה האלה, כשאין לאנשים לא כסף ולא ביטחון כלכלי שיעודד אותם לקנות מעבר למה שחיוני. ומדוע סגרו את השווקים שמאפשרים לעניים לרכוש מצרכים טובים וטריים בזול, ומחייבים את הציבור לקנות ביוקר ברשתות או בחנויות הגדולות והיקרות? הרי התיירים והמבלים שגרמו להתקהלויות בשווקים אינם נמצאים כעת, והקונים המעטים הם ברובם נצרכים שהשוק הוא צינור החמצן שלהם והאפשרות היחידה להתמודד עם המצוקה הכלכלית.

הרעיון לסגור הכל לשבועות רבים ולפתוח בכל פעם רק דבר אחד משרת רק מטרה אחת: אחיזת עיניים. לא חיים בטוחים יותר לצד הקורונה, במגבלות ההכרחיות על התקהלות, אלא ניסיון מלאכותי להציג ירידה בתחלואה לצרכים פוליטיים. הסגר הראשון הקפיץ את נתניהו בסקרים, והוא סבר כנראה שסגר שני שיוריד את מספר הנדבקים באופן מלאכותי ישוב ויעלה את קרנו בעיני הציבור, ואכן נתניהו איננו חדל לשבח את עצמו בימים האחרונים ולהצהיר שהסגר הוא הצלחה אדירה. אבל הסגר רק העלה בחדות את מספר המובטלים והנואשים, והירידה שחולל במספר הנדבקים עלולה לקפוץ כעת מחדש, כי אין שום תכנית לחיים סבירים לצד המחלה: אין מחלקים את ילדי הגנים לקבוצות קטנות, ולא הכינו תכנית לחלק את תלמידי בתי הספר לקבוצות קטנות, או ללימודים במשמרות כפי שעשו בילדותי כדי להתגבר על מחסור בכיתות לימוד, וסגרו את כל העסקים במדינה במחיר נורא לציבור וללא צורך, רק כדי שאנשים יישבו ספונים בבתיהם ויפחיתו את ההידבקות במחלה לזמן מוגבל, שמיד עם הפתיחה תעלה בחזרה, וגם עכשיו קושרים את פתיחת בתי הספר בפתיחת העסקים, כדי לא לגרום בבת אחת לקפיצה בתחלואה, במקום לשנות לגמרי את צורת החשיבה, להביא בחשבון שנחיה עוד תקופה ארוכה לצד המחלה וחייבים לאפשר לאנשים לחיות ולהתפרנס, במתוה של מניעת התקהלות ועטיית מסכות והעברת פעילויות ציבוריות ככל האפשר למרחבים פתוחים, דבר שבמדינתנו החמה אפשרי ברוב חודשי השנה. אם מדינת ישראל האומללה תמשיך להתנהל על פי גחמותיו של נתניהו, יירד אולי מספר הנדבקים והמתים מקורונה, אבל יילך ויעלה מספרם של קרבנות האל-קורונה, בני הארבעים שלקו בהתקפי לב ושבץ בעקבות התמוטטות עסקיהם, משפחות שקרסו והתפרקו, עסקים ומפעלי חיים שנסגרו ואינם עוד, אזרחים עובדים מועילים וגאים שהפכו לפושטי יד ופושטי רגל, קשישים שנפטרו במצוקת בדידותם וריחוקם מילדיהם, מדוכאים ששלחו יד בנפשם, חולים שחששו לקבל טיפול עד שמצבם החמיר ללא תקנה, ונשים, המוני נשים שאיבדו את פרנסתן וגם כאלה שאיבדו ויאבדו את חייהן. הגיע הזמן שנספור גם את קרבנות האל-קורונה, כי הם הולכים ומתרבים.