הביתה

 

אתמול נסעתי לבית החולים הוטרינרי להביא לאושר תרופות, ובהתחלה הרגשתי כמו בטיול. ירד גשם וכל השפלה בסביבות רמלה שבקיץ היתה צהובה ויבשה היתה כעת מאד ירוקה ומכוסה בדשא עם פרחי חמציצים וסביונים והעצים נשטפו בגשם והעלים שלהם הבריקו והגגות האדומים של בתי המושבים הציצו מתוך החורשות שמקיפות אותם והכל נראה מאד יפה. חוץ ממני היו באוטובוס כמעט רק חיילים, כי רק מעט אזרחים נוסעים עכשיו בסגר. חשבתי שבטח אגיע הביתה מהר, אבל כשהגעתי לירושלים חיכיתי וחיכיתי לקו 32, שלפי השלט המהבהב היה מעבר לפינה אבל בכלל לא הגיע, ובסוף קפצתי על קו 15 וירדתי בעמק המצלבה. ואז כשעברתי במעבר שמתחת לכביש לצדו השני של העמק, היכה בי ריח כל כך חזק של עצים ואדמה לחים מגשם, ואמרתי לעצמי הגעת הביתה, כמו הקרפד "ברוח בערבי הנחל" שחוזר הביתה מנדודיו הקרפדיים ומריח את ריח הבית וכולו נרגש. תמיד החזרה הביתה נוטעת בי ביטחון, ואני חושבת אם אעבור לעיר אחרת, אם אתרגל אליה או שאתגעגע כל הזמן לעמק המצלבה, לזיתים ולאלונים ולרקפות שהתחילו לפרוח עכשיו מבין עלי הלב שלהן והן מאד מאד ורודות, ועכשיו הן מחליפות את הסתווניות שלא מזמן פרחו בהמוניהן, ועוד מעט יצטרפו אליהן הנרקיסים והכלניות האדומות מעל לחומת המנזר. לפעמים אני יחושבת שאולי לזקנה כמוני כדאי לגור במושב מוקפת בטבע, אבל אז לא יהיה לי היכן לקנות ספרים ועיתונים שגם בלעדיהם קשה לי לחיות. יש משהו כל כך נעים בלגור במקום שאתה מכיר הכל וגם כולם מכירים אותך, המוכרות בפטיסרי שכבר החלימו מהקורונה וחזרו לעבוד ושואלות אותי: "היום רק בגט?" ולפעמים אני מפתיעה אותן וקונה גם עוגה, כשבא לי לפנק את עצמי בקרם פטיסייר עם שקדים או פירות יער. גם אליהן אני אתגעגע אם אעבור מכאן, ולנעמה ששומרת לי עיתון כל בוקר, ולחנויות הספרים המשומשים שכמה מהן נסגרו לצערי, חלקן עוד לפני הקורונה, אבל אחרות עוד מחזיקות מעמד ואני מוצאת בהן ספרים ישנים אהובים וגם חדשים. בחורף הבית יקר ללב במיוחד, כי יש חשק להתכנס ולהתכרבל במיטה בשמיכת הנוצות הישנה שאמי תפרה לנו לפני שנים. האם שמיכת נוצות יכולה לשרוד יותר מבן-אדם? האם אפשר להעביר אותה בירושה? כשסבי וסבתי עלו מסטניסלבוב לחיפה הם ארזו קודם כל את השמיכות הממולאות נוצות אווזים, כי צריך לדאוג קודם כל שיהיה חם בלילות החורף, והם לא יכלו לדמיין לעצמם את החום בארץ ישראל, ואת ימות הקיץ הלוהטים. ואני כשנסעתי לסלובקיה לארכיון הגדול בברטיסלבה לא יכולתי לדמיין לעצמי את ההליכה בשלג במינוס חמש עשרה מעלות ואת תנוכי אוזני וכפות ידי שקפאו מקור עד שמנהלת הארכיון נבהלה למראי והושיבה אותי ליד האח ועטפה אותי בשמיכה והביאה לי תה. שלושים שנה חלפו מאז והכל נראה לי כאילו קרה מחוץ לזמן. ובוינה השלג קפא לקרח וכמעט לא הצלחתי ללכת מבלי להחליק כל הזמן, וצפיתי בקנאה בנשים הזקנות שהלכו בקלות על הקרח נושאות סלי קניות עמוסים, בעיקר בבקבוקי בירה, ויונית אמרה לי מה את מתפלאת, הן הולכות על זה כל החיים. ואני אפילו בירושלים מתקשה ללכת בחורף, מפחדת כל הזמן להחליק ולשבור חלילה רגל כמו שקרה לי לפני עשרים שנה בחורף של שנת 2001. הכי קשה לעכל את הזמן שחלף, את כל השנים שחלפו, וכשאני מביטה בחלון בעצים שנדים ברוח גם השנים חולפות לפני עם כל הדברים שקרו, והזיכרונות שעולים בי אינם דוקא זיכרונות חשובים, לפעמים הם דוקא רגעים קטנים, מהכלבים שמתו לפני שנים ואני עדיין חולמת עליהם לפעמים. לפעמים אני נזכרת בעץ שנעקר בסערה, והשאיר בור באדמה כמו פצע פעור. היום ראיתי אם צעירה עם חמישה ילדים קטנים, אחד בעגלה, והיא התעקשה למשוך מתוך ערימת גזם עצים ענף גדול וכבד למדי. הייתי סקרנית מאד לדעת מה תעשה בו, אבל התביישתי לשאול. היה נדמה לי שכל האמהות והילדים שעברו היום על פני לבושים קל מדי, שמעיליהם הפתוחים מעל שמלות או בגדים קלים אינם חמים מספיק, שהרוחות העזות תכנה בהם ותקפאנה אותם, אבל הילדים היו שמחים וחלפו על פני מבלי לפחד מהרוח או מהכלב, רק כשחזרתי אתמול מבית החולים הוטרינרי והלכתי ברגל מעמק המצלבה הביתה ילדה קטנה פרצה בבכי בגלל כלב שעבר, וחשבתי שלו הייתי שם עם אושר היא היתה בוכה פי כמה, כי אושר גדול בהרבה מהכלב שבגללו היא בכתה. אבל אושר חיכה לי בבית והניף את חוטמו בתנועה שאמרה למה עזבת אותי לשעות רבות ובואי נצא עכשיו לטיול ארוך מאד בעמק המצלבה, ששם הוא רב עם כל הכלבים והייתי צריכה לברוח מהם רוב הזמן ורק כלבה אחת שפגשנו היתה חברה שלו והוא שמח לקראתה. בערב כאבו לי כל כך הרגליים ובלילה הוצאתי את אושר בכפכפים כי בגשם היתה הפוגה, וממילא כולם מכירים אותי אז אני יכולה להתלבש איך שאני רוצה. לאף אחד לא אכפת. כולם מכירים אותי ואני מכירה את כולם כבר המון שנים כי זה הבית שלי.