לאסתי
אֶסְתֵּר
אֶסְתֵּר
תְּמִירָה כְּמוֹ הַדְּקָלִים
וּמִשְּׂפָתֶיהָ
נִיחוֹחַ שִׁבֳלִים
וְהַחַגִּים
שֶׁבִּיְּהוּדָה חָלִים.
בַּלַּיְלָה
נָח לִבָּה עַל מִזְמוֹר תְּהִלִּים
וְאֶלִילִים
מַאֲזִינִים בְּהֵיכָלִים.
הַמֶּלֶךְ
מְחַיֵּךְ לְקִרְבָתָה –
כִּי בְּכָל
מָקוֹם הָאֵל בָּה מִסְתַּכֵּל.
הַיְּהוּדִים
הַצְּעִירִים שָׁרִים לַאֲחוֹתָם שִׁירֵי הַלֵּל
שֶׁהֵם
טוֹבְעִים עַל עַמּוּדֵי מְבוֹאָתָָה.
Esther
Esther
ist schlank wie die Feldpalme
Nach ihren
Lippen duften die Weizenhalme
Und die
Feiertage, die in Juda fallen.
Nachts
ruht ihr Herz auf einem Psalme
Die Goetzen
lauschen in den Hallen.
Der
Koenig laechelt ihren Nahen entgegen _
Denn
ueberall blickt Gott auf Esther.
Die
jungen Juden dichten Lieder an die Schwester
Die sie
in Saeulen ihres Vorraums praegen.
עַמִּי
מִתְעַרְעֵר
הַסְֶלַע
מִמֶּנּוּ
אֶנְבַּע
וְאָשִׁיר
אֶת שִׁירֵי אֵלִי...
אֶתְרַסֵּק
מִן הַדֶּרֶךְ
וְאֶדְלֹף
לְתוֹכִי
הַרְחֵק,
לְבַד מֵעַל כֹּתֶל הַדְּמָעוֹת
אֶל הַיָּם.
כֹּה זָרַמְתִּי
לִי
מִדָּמִי
תְּסִיסַת
תִּירוֹשׁ.
וְתָמִיד
תָּמִיד עֲדַיִן הַהֵד
בְּתוֹכִי,
כְּשֶׁלּוּז
הַסֶּלַע הַמִּתְעַרְעֵר
עַמִּי
זוֹעֵק
לְהַחֲרִיד מִזְרָחָה
לָאֵל.
Mein
Volk
Der
Fels wird morsch,
Dem ich
entspringe
Und
meine Gotteslieder singe…
Jaeh
stuerz ich vom Weg
Und
riesele ganz in mir
Fernab,
allein ueber Klagegestein
Dem
Meer zu.
Hab
mich so abgestroemt
Von
meines Blutes
Mostvergorenheit.
Und
immer, immer noch der Widerhall
In mir.
Wenn
schauerlich gen Ost
Das
morsche Felsgebein
Mein
Volk
Zu Gott
schreit.