בנשק שלוף כלפי הציבור

 

הבוקר עמוס בידרמן צייר ב"הארץ" קריקטורה נחמדה שרואים את נתניהו בכל מקום ואי אפשר להימלט ממנו. גם אני מרגישה שנתניהו בכל מקום ואי אפשר להימלט ממנו, אבל מה שמעניין זה שאני אף פעם לא רואה את נתניהו בגודל טבעי, כמו שהייתי רואה את יצחק שמיר צועד בבוקר במורד רחוב עזה ואנשים מברכים אותו לשלום והוא מברך אותם בחזרה. אפילו אהוד אולמרט שלא היה טיפוס עממי היה יורד לקנות חלה במאפיית חבה בשוק. נתניהו אף פעם לא מסתובב סתם ברחוב. הוא בכלל לא הולך ברחוב. הוא תמיד נוסע בשיירה של רכבים שחורים אטומים שמקימים רעש איום ולא מניחים לאיש להתעלם ממנו, ובימים האחרונים השיירה הזאת מסתובבת ללא הרף, יורדת במורד רחוב עזה ועולה במעלה רחוב עזה ומחרידה את מנוחת התושבים. ביום חמישי הלכתי לקניות בשוק מחנה-יהודה ובמקום המחסום הפתוח למחצה שבו ממתין לבאים שומר עם מדחום, היה תלוי סדין ולפני הסדין עמדו חיילים עם נשק שלוף שהיה מכוון לאנשים שבו לשוק. אמרו להיכנס מסביב אז הקפתי את השוק וראיתי שגם מצד שני תלוי סדין וגם לפניו עומדים חיילים ונשקם שלוף ומכוון אל העוברים ושבים. כשהייתי בצבא לימדו אותנו שאסור לכוון נשק לאנשים, אלא רק לאדמה או לשמיים, כי תמיד עלול להישכח בקנה כדור ויכול להיגרם אסון. חשבתי לעצמי אם נתניהו היה רוצה לירות בנו למוות, ומה הוא היה אומר אם מישהו היה נפגע. כמובן לא ראיתי את נתניהו, אבל הירקן שאני קונה אצלו בכל שבוע אמר לי שסגרו כי הוא יבוא לביקור מאחורי הסדינים והחיילים. הוא היה יכול לפחות לבוא ביום אחר בתחילת השובע, ולא ביום שאנשים באים לקנות לשבת ועוד שבת הגדול שהרבה אנשים מארחים את המשפחה. אבל כנראה הוא בחר בכוונה יום עמוס בשוק כדי שיהיו הרבה אנשים ומצד שני סגרו חלק מהשוק לכבוד הביקור שלו ומנעו מאנשים להיכנס לשם, דבר שלא קרה אף פעם, בשום מערכת בחירות, למרות שבכל מערכת בחירות פוליטיקאים באים לשוק. גם היום כשטיילתי עם אושר ושיירת הרכבים של נתניהו שוב עברה במעלה רחוב עזה בקול תרועה, הלך על המדרכה מאבטח עם תת-מקלע, אבל הוא לפחות כיוון את הנשק לשמיים ולא לאנשים. למה נתניהו תמיד מוקף בכל כך הרבה אבטחה וחיילים ומסתתר מאחורי חלונות אטומים של רכבים שחורים? בטלויזיה תמיד מצלמים אותו נכנס לדוכן פלאפל או משהו דומה וקונה משהו, וזה נראה כאילו טבעי, אבל בחיים האמיתיים כל ביקור של נתניהו הופך את כל האיזור לשטח צבאי סגור, ובכל פעם זה יותר קיצוני. כמו שבית ראש הממשלה הפך בימי נתניהו לשטח מבוצר וסגור לציבור שמשתרע על פני שני רחובות, ובכל פעם סגרו עוד קטע ועוד קטע מהרחוב עד שכל המתחם נסגר, ככה נתניהו הולך ומתבצר והופך את חיי הסובבים לגיהנום. והכי גרוע היה כשהוא גר בבית הפרטי שלו שבדיוק מולנו, ובגינת המשחקים שליד ביתנו עמדו חיילים עם נשק שלוף ומכוון כלפי ההולכים ושבים, ואפילו גברת ברש שהעריצה את נתניהו כל ימיה ותמיד הצביעה בשבילו עד שהיא מתה בגיל מאה ושלוש בדיוק ביום הבחירות באפריל שעבר ואמרתי לעצמי איזה מצביעה הפסדת נתניהו, אפילו הגברת ברש עמדה במרפסת וצעקה לי: תגידי להם שגם אנחנו בני אדם. היא צעקה בקול רם שגם המאבטחים של נתניהו ישמעו. והיא דוקא אהבה את נתניהו וחשבה שהוא מדבר ממש יפה ואף פעם לא מנבל את הפה, כי לא עלה בדעתה שלהגיד זה ביבי או טיבי זה גזעני ומכוער. בקיצור להיות שכנים של נתניהו זה סיוט. זה כמו תמצית של מה שסובלת ממנו כל המדינה, אבל ממש מקרוב. מדוע הוא מתנהג ככה? אני לא ממש מבינה. אני לא מאמינה שהאיומים עליו יותר גדולים מהאיומים על ראשי ממשלה אחרים. זה נראה כאילו נתניהו, לא רק שלא מספיק לו להיות בשלטון חמש עשרה שנה, אלא הוא צריך כל הזמן להנכיח את עצמו ולא לתת לנו אפילו רגע אחד של מנוחה ממנו, כאילו כולנו חייבים לו משהו, וזה ממש לא נכון, ממש לא, והוא נכנס לנו לווריד ולנשמה ולא נותן לנו רגע אחד לנשום בשקט והמחשבה שהמחנק הזה יימשך היא מחשבה מחרידה, כאילו ישבנו בכלא חמש עשרה שנה וכשקיווינו לצאת דנו אותנו לעוד מאסר עם עבודת פרך. ואני מוכרחה לנשום אוויר נקי בלי נתניהו, בלי המועקה הזו שאין ממנה מפלט כבר כל כך הרבה שנים. אני מוכרחה שנתניהו ייצא מחיינו ושהמקום שבו נמצא ראש הממשלה יהיה מקום שבו אפשר לנשום.