הוסר הרסן מפנינו

 

איך כל שינוי, גם שינוי לטובה, דורש הסתגלות: עדיין מוזר לי לצאת היום אל הרחוב ללא מטפחת קשורה על פני, מוזר לחוש את האוויר זורם על הפנים, ורק אתמול התרגזתי שלא איפשרו לנו כבר מזמן לטייל בעמק המצלבה ללא המסכות. היה כל כך מטופש להלך לבדי עם הכלב בין העצים והשיחים כשאפי ופי מכוסים ואין איש לידי, ואם הטיול התארך הייתי צריכה שוב ושוב לסדר ולקשור מחדש ולחוש כאילו הפנים נרדמו מתחת למטפחת, והיה מוזר לדבר עם אנשים דרך המטפחת, כי כשהפה והאף מכוסים נראה טבעי יותר לשתוק, וממילא מכרים עוברים לידך מבלי להכירך וגם אתה עובר לידם ורק כשהם כבר מתרחקים אתה חושב לעצמך: זאת היתה השכנה, ולא זיהיתי אותה כשפניה מכוסים, ופעם בחשכה דיברתי עם מישהו שחשבתי שהוא ידיד והוא היה מישהו אחר וחשב שאני מישהי אחרת ורק אחרי כמה דקות של שיחת נימוסין הבנתי את הטעות. עכשיו ראיתי מחדש את פני האנשים, ופני האנשים הם נעימים לעין, ואפשר לראות שהם מחייכים, כי כולם שמחים שחירותם חוזרת אליהם אט אט, למרות שבתחנת האוטובוס כולם עוד עוטים מסכות כי באוטובוסים החלונות אטומים ואני משתדלת לנסוע בהם מעט ככל האפשר ואפילו לסחוב את הסלים מהשוק ברגל שזה קשה, אבל יותר בטוח. אני עדיין מפחדת מהקורונה, איך אפשר שלא, ושומרת מרחק מהאנשים, וזה הרגל שיישאר לי כנראה עוד לזמן מה, אחרי שכבר אתרגל לצאת מהבית ללא מסכה ולטייל באוויר הפתוח ולנשום את האוויר הטוב של ירושלים שעכשיו מלא בריחות יסמין פורח, וכשאסע בדרכי השפלה אוכל להריח את ניצת התפוז בפרדסים שזה הניחוח הנפלא מכולם. אבל מדי פעם אני שוכחת את עצמי ולרגע נבהלת: אני מהלכת ברחוב בלי מסכה, ומיד יבוא שוטר. כמה מפחידים נהיו השוטרים שמשוטטים ומחפשים תירוץ להתנכל למפגינים נגד נתניהו, או למי שסתם מתגורר בסביבה. פעם נוכחות של שוטרים מילאה אותי תחושת ביטחון. כעת ההיפך מכך.

רק בלילה התמלאתי שמחה אמיתית לצאת ללא המטפחת החונקת ולשאוף את ניחוח היסמין העז של ליל שרב לוהט. אנשים שוטטו בכל מקום, ישבו על הספסלים למרות השעה המאוחרת. הברים היו מלאים עד אפס מקום וגם המדרכות לפניהם. כאילו החגיגה לא נגמרת, כי אין גבול לשמחה על חירות שהושבה, על איסורים שהותרו, על מה שהיה תמיד מובן מאליו והפך לפתע לפשע ועוון. אבל משהו מהחרדה נותר – החרדה מהמחלה, וגם החרדה מהרשויות. בכל המהדורות הראו אשה מתמוגגת כמה נפלא בארץ שלנו שאיו עוד צורך להלך בה במסכות, ובחו"ל זה לא כך. אבל האמת היא שבמה שמכנים בישראל חו"ל, כלומר ארצות שישראלים אוהבים לבקר בהן, כלל לא היתה חובת מסכות מתחת לכיפת השמיים, אלא רק במקומות סגורים, שבהם סכנת ההדבקה גדולה. רק בישראל נדרשנו להלך במסכות מתחת לכיפת השמיים. רק בישראל אנשים קיבלו קנסות על כך שלא חבשו מסכה ביער או בשפת הים. רק בישראל שוטרים היכו אנשים ואפילו ילדים שלא חבשו מסכה בלכתם ברחוב. כעת הוציאו את העז והתירו להסיר מסכות מתחת לכיפת השמיים, ואנשים מאושרים כאילו קיבלו פרס, ובעצם רק הוציאו להם את העז, והם עדיין כפופים לממשלה דכאנית של שליט יחיד ולשרירות לבו שבה הוא מנהל את המדינה ורוקם אינסוף מזימות כדי להישאר תמיד בתפקידו כראש ממשלת מעבר נצחית ולמורת רוחם של רוב האזרחים, והמסכות שהוסרו ושימחו כל כך את תושבי ישראל הן רק אות לשרירות הלב והרודנות והטמטום שנוהגים בנו, כאילו היינו עדר בהמות שצועד בעקבות צלילי פעמונים על צוואר המשכוכית. כעת הוסר הרסן מפנינו והרי אנו שמחים.