מלחמה וייאוש

 

עכשיו אנחנו במלחמה וכנראה נהיה במלחמה עוד הרבה זמן, ואי אפשר לדעת מה יקרה. ברור שהחמאס חיפש הזדמנות לצאת למלחמה, כי הם כועסים שאבו-מאזן ביטל את הבחירות ברשות הפלשתינית, שבהן כוחם היה צפוי להתחזק, והם מאשימים בכך את ישראל, וברור שיום ירושלים ויום הקמת המדינה וסוף חודש הרמדאן הגבירו את המתיחות, ואולי גם המשטרה פעלה לא נכון, אבל כל הדברים האלה אינם מסבירים את הזעם של ערביי ישראל, ואי אפשר להבין אם מתעלמים מהפעילות הלאומנית של עמותות מתנחלים רבות בערים המעורבות בגיבוי מלא של ממשלת נתניהו להשתלט על בתי ערבים ולגרש את דייריהם הערבים בתירוצים שונים ומשונים, שהבית היה פעם בבעלות יהודית או שמדובר בנכסי נפקדים, ללא התחשבות בכך שהערבים מתגוררים בבתים האלה כבר שנים רבות, ולכך מצטרפות המיליציות של לה פמיליה וארגון להב"ה בהנהגתם של ברוך מרזל וחבר הכנסת החדש איתמר בן-גביר שנתניהו עודד את הבחירה במפלגה שהקים עם בצלאל סמוטריץ' שקורא בפה מלא לגירוש ערבים ומערער על זכויות האדם וזכויות האזרח שלהם. ארגונים אלה פועלים באלימות בתחושה שהממשלה מגבה אותם, אם במוצהר ואם בקריצה, ומבעירים יום יום ולילה לילה את ערי ישראל, כשמשאת נפשם היא שפיכות דמים שהם מקווים שתוביל לגירוש הערבים. כל הפעילות הזו היא תוצר של שלטון נתניהו, וסילוקו של נתניהו יכול היה להעניק תקוה לעתיד טוב יותר ביחסי יהודים וערבים, לולא העניק יאיר לפיד את ראשות הממשלה לנפתלי בנט, שבצדק הערבים אינם רואים כל הבדל בינו לבין נתניהו. הרי גם מפלגות השמאל היהודיות בגוש השינוי נדחקו לשוליים, כאילו הימין עושה עמן חסד בכך שהוא מוכן בכלל לכלול אותן בממשלה שבלעדיהן אין לה קיום, ומה אמורים להרגיש הערבים, שמוצאים את עצמם בין הפטיש לבין הסדן, בין נתניהו לבנט, ואין להם מפלט. אני עצמי כל כך מיואשת, שאינני מבינה איך אזרח ערבי יכול להרגיש משהו אחר חוץ מייאוש גמור מהחברה היהודית, ששקועה ברחמים עצמיים וצדקנות, כאילו איננה עוסקת ללא הרף בנישול אזרחים ערבים שזעקתם עולה השמיימה, כאילו איננה שומעת את הקולות הקוראים ברמה לגירוש ערבים מישראל ולשלילת מעמדם כאזרחים, כאילו איננה יודעת שחוק הלאום, שכלל בתוכו חוקים רבים שנחקקו לפני זמן רב, נחקק רק כדי להעביר שני חידושים זדוניים: הגדרת ההתיישבות היהודית, קרי נישול הערבים, כמטרת על של מדינת ישראל שגוברת על הזכות לשוויון ועל זכויות אדם של ערבים, ופגיעה במעמד השפה הערבית כדי לשלול את זכות הערבים לשימוש רשמי בשפתם. ונכון שהחברה הערבית היא אלימה ורבים מקרי הרצח בין ערבים, ונכון שהחמאס הוא ארגון טרור שהאלימות היא דרכו, ועדיין יש לפעילות הלאומנית והגזענית של עמותות מתנחלים להשתלטות על דירות ואדמות של ערבים בערים המעורבות ולאלימות המיליציות של איתמר בן-גביר וחבריו תפקיד מאד בולט בתחושת הייאוש והזעם של ערביי ישראל. וגם הרצח של מוסא חסונה בלוד – כי אין ספק שמדובר ברצח, היה פעולה של חבורת אנשים שיצאו לעשות שפטים בערבים, ולא הגנה עצמית כפי שהם טוענים, כי אילו רצו להגן על עצמם כל מה שהיו צריכים לעשות הוא להסתגר בבתיהם, להוריד את התריסים ולנעול היטב את הדלת, ואז איש לא היה פוגע בהם. מי שיצא עם נשק לרחוב לא עשה זאת לשם הגנה עצמית, שיכלה להיות לו לולא יצא מביתו לרחוב. ומי שהתיר לאנשי להב"ה בהנהגת איתמר בן-גביר להשתולל הערב באלימות ברמלה הצית אש ליד חבית דלק, ולא יכול להתפלא על האלימות שהתפרצה מצד הערבים. ואין לי ספק שחמאס היה מוצא תירוץ לירות בכל מקרה וגורר את ישראל למערכה, כי ירי הרקטות על ישראל מגביר מאד את כוחו ואת האהדה אליו, ואפשר להתמרמר על השמחה בערים הערביות על סבלם של היהודים, אבל מי שמשתמש בכוחה של המדינה ובמערכת של חוקים גזעניים ומפלים כמו חוק נכסי נפקדים וחוק הלאום לנישול אכזרי של אזרחים ערבים מביתם ומזכויותיהם, ומשסה בהם את איתמר בן-גביר עם המיליציות החמושות שלו שמכות עוברי אורח ערבים ופוגעות ברכוש ובנפש של אזרחים ערבים, שלא יתפלא ויתחסד כשהערבים נהנים לראות כיצד אלימות החמאס מכה ביהודים. מי שדורכים עליו ללא הרף רוצה לנקום, גם אם הנקמה פוגעת בסופו של דבר ביהודים חפים מפשע, ודוקא בחלשים, בקשישה נכה ובעובדת הזרה הסועדת אותה, או בעוברי אורח שכל חטאם היה להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. עכשיו כולנו סובלים והסבל ההדדי הזה לא יוליד דבר מלבד סבל נוסף ושפיכות דמים, והשמחה לאיד איננה שמחת אמת, היא שמחה אכולת ייאוש, והייאוש אינו נעשה יותר נוח.