אלזה לסקר-שילר / ירושלים

 

 יְרוּשָׁלַיִם

 

אֱלֹהִים בָּנָה מֵעַמּוּד שִׁדְרָתוֹ אֶת פַּלֶשְׂתִּינָה,

מֵעֶצֶם יְחִידָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

 

כְּמוֹ דֶּרֶךְ מָאוּזוֹלֵיאוּם מְדַשְׁדֶּשֶׁת –

מְאֻבֶּנֶּת הִיא עִירֵנוּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת.

אֲבָנִים בַּמִּטּוֹת שֶׁל יַמֵּי הַמָּוֶת נָחוֹת,

בִּמְּקוֹם אַצּוֹת שֶׁשִּׂחֲקוּ שָׁם: בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת.

 

אֲדָמוֹת בּוֹהוֹת בַּנַּוָּד בְּמַפּגִּיעַ –

וּבְלֵילוֹתֵיהֶן הַקָשִׁים הוּא שׁוֹקֵעַ.

יֵשׁ בִּי פַּחַד שֶׁלֹא אוּכַל לְהַכְנִיעַ.

 

לוּ רַק הִגַּעְתָּ...

עָטוּף בְּאוֹר מְעִיל רוֹעִים

וְאֶת שְׁעַת דִּמְדּוּמֵי יוֹמִי מָנַעְתָּ –

זְרוֹעִי חִבְּקָה אוֹתְךָ, תְּמוּנַת קֹדֶּשׁ לְהַנְעִים.

 

כְּמוֹ פַּעַם כְּשֶׁסָבַלְתִּי בַּאֲפֵלַת לִבִּי –

שָׁם שְׁתֵּי עֵינֶיךָ – עֲנָנִים כְּחֻלִּים,

נָשְׂאוּ אוֹתִי מֵעִצְבִּי.

 

לוּ רַק בָּאתָ –

לְאֶרֶץ הָאָבוֹת –

כְּמוֹ יַלְדּוֹן הָיִיתָ מַתְרֶה בִּי:

יְרוּשָׁלַיִם – קוּמִי מִן הַתַּלְאוּבוֹת!

 

מְבָרְכִים אוֹתָנוּ

הַדְּגָלִים הָחַיִּים שֶׁל "הָאֵל הַיָּחִיד",

יַדַּיִים מוֹרִיקוֹת, שֶָזּוֹרְעוֹת אֶת נִשְׁמַת הָחַיִּים.

 

 

השיר הזה, שהוא משיריה המאוחרים של אלזה לסקר-שילר, קשה במיוחד להבנה. מדוע שתי השורות הראשונות מופיעות באות קטנה? האם זה ציטוט, ומהיכן? האם השיר נכתב לאהוב, או לבנה המת? ככל הנראה נכתב לבנה המת, שהיא מדמיינת את עצמה חובקת אותו כתמונת מריה חובקת את ישו התינוק. היא עצמה נודדת, אך מדברת על נווד בלשון זכר, והיא עצמה ירושלים, שהרי כך מכנה אותה הנמען בשיר. ומהם הדגלים החיים של "האל היחיד"? מדוע "האל היחיד" נכתב בתוך מרכאות? האם משום שהיא מדמיינת את מריה וישו, והאל לפיכך איננו יחיד, אלא ישו בנו הוא הקורא לירושלים לקום לתחייה? כל אלה השערות, וסוף השיר סתום בעיני, רק התחושה המאובנת שמשרה עליה ירושלים, ים המוות שמופיע ברבים "יַמֵּי הַמָּוֶת" שבקרקעיתם אבנים במקום אצות שהיא מכנה בשם הגרמני הישן והמופלא "מֶשִׁי המים" Wasserseide, התחושה הכבדה הזו של עיר אבני הגזית הקשות, מוכרת לרבים.

 

 

 Jerusalem

 

Gott baute aus seinem Rueckgrat: Palestina

Aus einem einzigen Knochen: Jerusalem.

 

Ich wandele wie durch Mausoleen –

Versteint ist unsere Heilige Stadt.

Es ruhen Steine in den Betten ihrer toten Seen

Statt Wasserseiden, die da spielten: kommen und vergehen.

 

Es starren Gruende hart den Wanderer an –

Und er versinkt in ihre starren Naechte.

Ich habe Angst, die ich nicht ueberwaeltigen kann.

 

Wenn do doch kaemest…

Im lichten Alpenmantel eingehuellt –

Und meines Tages Daemmerstunde Naehmest –

Mein Arm

Umrahmte dich, ein hilfreich Heiligenbild.

 

Wie einst wenn ich im Dunkel meines Herzens litt –

Da deine Augen beide: blaue Wolken.

Sie nahmen mich aus meinem Truebsinn mit.

 

Wenn du doch kaemest –

In das Land der Ahnen –

Du wuerdest wie ein Kindleinmich ermahnen:

Jerusalem – erfahre Auferstehen!

 

Es gruessen uns

Des "einzigen Gotts" lebendige Fahnen,

Gruenende Haende, die des Lebens Odem saeen.