הגן הנעול של פארידה גולבהר

 

בבית האמנים בירושלים מוצגת תערוכת מחוה לזוג גולבהר, חלקה מחוה לגלריה גימל שהקים וניהל במשך שמונה עשרה שנה סעיד גולבהר, ובה הציג תערוכות של אמנים חשובים, ביניהם פנחס כהן גן, דוד ריב, מיכאל גיטלין, אביבה אורי ולארי אברמסון. מבחר יצירות של אמני הגלריה מוצג בתערוכת המחוה לגלריה גימל בקומה השנייה של בית האמנים, ובשאר החללים בקומה מוצגים ציורי הטבע של רעייתו פארידה גולבהר, ציורי טבע דומם ולוחות של שש תמונות שכולן וריאציות על גן ופרחים.

הניגוד בין בני הזוג מעניין: בעוד שסעיד הציג וקידם בגלריה גימל אמנות מודרנית מופשטת ולעתים פוליטית, פארידה מציירת טבע דומם כשהיא משתעשעת בסגנונות שונים ממסורת הציור – הציורים לעתים אקספרסיוניסטים, לעתים כמעט פוינטיליסטים, מציגים גן חלומי מעורפל, ולצדו ציורי פרחים בחלקם פיגורטיבים, בחלקם דקורטיבים, כמעט טפטים של פרחים סימבוליים. "אני מציירת טבע ואינני יכולה להיות בטבע אפילו שעה", מספרת פארידה בסרט המלווה את התערוכה, "כשבאתי לארץ התחלתי לצייר שמיים ודקלים, מאד התפעלתי מהדקלים. ראיתי תמונה של גן והגן הזה מאד מצא חן בעיני והתחלתי לצייר אותו. אני מציירת גם את הגן בטהרן שהיינו אוכלים בו וגם ישנים בו. אני מציירת שמיים ישראלים  אבל הגן הוא מטהרן. כבר עשרים שנה אני מציירת את אותו הגן. אני חושבת רק על צבע ומזה מתחיל הציור. אני מציירת קצת מהזיכרון וקצת ממה שאני רואה ומה שבמוח שלי, אני מערבבת הכל. יש בי געגועים לגן הנעול".

פארידה למדה בטהרן ספרות אנגלית וציור ובילתה שנה וחצי באנגליה, ואז שבה לטהרן והכירה את סעיד. לאחר נישואיהם נסעו לקרלסרוהה שבגרמניה, שם למד סעיד כלכלה, ושם חברו לחוגי אמנים ונהנו מחיים אינטלקטואלים עשירים. אחר כך שבו בני הזוג לטהרן ומאוחר יותר עלו לישראל במחשבה שיחיו בקיבוץ ויעסקו בחקלאות. מהר מאד התברר לזוג העירוני כל כך מטהרן שאין מקומם בקיבוץ והם השתקעו בירושלים, שם המשיכה פארידה לצייר כאשר היא נחשבת לעוף מוזר בשל סגנון ציורה היחודי שמושפע מאד ממסורת הציור הצרפתית של המאות התשע-עשרה והעשרים. מבטה של פארידה בטבע הוא מבט מן הפנים החוצה, מבט בגן דרך החלון. הציור הוא תמיד קטע תחום מגן, כמו נוף שנשקף מחלון. למרות שהיא זוכרת גן שבו בילו אנשים, בציורים אין דמויות אדם, רק עצים ופרחים שנראים בבירור או דרך ערפל, וציורי פרחים שנראים כמו תקריב מתוך תמונה גדולה ואז הופכים להפשטה שחוזרת על עצמה כמו בטאפט. המבט דומה למבט אל גן מתוך בניין כאשר עוברים מחלון לחלון ורואים בכל פעם קטע גן אחר, אבל חלק מהתמונות נצפות רק במחשבה, מתוך זיכרון או חלום. פארידה איננה אומרת במפורש שהיא מתגעגעת לטהרן, העיר שאותה עזבה פעמיים עם בעלה, ובפעם השנייה עזבה לתמיד, אבל הציור שלה הוא ציור של געגועים. אם אצל אמנים רבים שעלו לארץ חל שינוי בסגנון הציור, בנושאיו, בגוונים, פארידה מניחה ברקע הגן שלה שמיים ישראלים על גווניהם העזים בזריחה ובשקיעה, ועל הרקע הזה היא מציירת געגועים לעיר ילדותה, גני זיכרון ופרחים שמשמרים זיכרון כמו הפרחים שייבשנו בילדותנו בין דפי ספרים, שנדמה שאיש כבר איננו נוהג כך כיום, לייבש פרחים בין דפי ספרים, לנסות לשמר אותם לזיכרון מעבר לחייהם בטבע שהם כה קצרים. וכמו פרח מיובש שנפל מדפי ספר ישן והחיה זיכרון של גן אבוד, משהו בציורים האלה, ששונים כל כך מאלה של גלריה גימל המוצגים בחדר הסמוך, המתוחכמים, המודרנים, שהקו חשוב בהם מן הצבע, שובר את הלב, כמו געגוע למה שאבד ולא ישוב לעולם.