יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרק 12

 

פרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 7,6,5

פרק 8

פרק 9

פרקים 11-10

פרק 13

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 12

מבחינה חברתית אנוס הייתי לראות את עצמי כמנודה, וזה גם מה שהייתי, כי כך חייתי. מי שעולה ממעמקים נוטה, משהגיע לגובה מסוים, לאבק את חוויותיו האפלות באבקת זהב. הוא נכון יותר לשכוח את נחיתותו ככל שכפתה עליו יותר להיות נחות, לחשוב נחות, לתפקד נחות. זה בלתי נמנע, ומי שמכחיש זאת, משקר. דרושים במקרה הטוב זמן ממושך ועבודה מוסרית ממושכת, כדי שהנשמה תתנקה מהלכלוך והזוהמה, שבהם זוהמה, שבהם התכסתה. נחוצה התחדשות, ורק כאשר התרחשה ההתחדשות, מתגלים טעמו ופריו של הסבל. אדם מעונה כלל איננו מסוגל לחוות חוויות ולהסיק מהן מסקנות. רוח מלאת פחד איננה יכולה לא ללמוד ולא ליצור. טעותו של הצופה, שמייחס למצוקה כוח מפרה, נובעת מכך שאינספור השקועים במצוקה אינם מסוגלים להעלות שום טענה כנגד תכתיב מותרות חצוף זה. כשאדם נמלט מסכנה, מותר לו להלל את הסכנה. מי שבטוח מצטנע, גם כאשר הוא מהלל את מי שנשאו את עורם בעבורו אל השוק.

ניצב בשולי החברה, כחוט השערה מן התהום, נכספתי אליה. הכמיהה להתקבל בה ולזכות ממנה בהכרה, כשוה בין שווים, גברה על כל אחרת. השאלה האם כיהודי או כגרמני, היתה תחילה חסרת חשיבות לעומת השאלה כיצד אוכל לבוא בקרב בני האדם. לעתים חשתי כאילו עלי לשלם על האשמה והשנאה שתולים ביהדות, אני עבור חלקי, ושזה ייעשה באופן כלשהו גלוי לעין ומוכח. שורת מקרים התרחשו, מעת לעת, שלא שמו קץ למצוקתי החומרית, אבל ניפצו את היאוש השחור כַּלַּיִל, בראש וראשונה את השער הנעול, שלפניו המתנתי וארבתי, ושחררו את דרכי הרוח.

נהייתי מזכירו של סופר מאד מוערך, אשר למרות שכבר לא היה צעיר, הפך את עניינם של הצעירים לעניינו. ועל ידי כך אמנם, עם כישרון מולד, הפך שנוי במחלוקת, שהובילה אותו עוד יותר לנתיבים בורגניים נוחים. הוא הכתיב לי את הרומנים והסיפורים שלו, וכאשר לאחר זמן מה הרהבתי עוז להעמיד למבחנו כמה מיצירותי, הוא הפגין הפתעה, שממנה הבחנתי שאינני מקיש על אגוזים אטומים. הוא היה האדם הראשון שעודד אותי, בעצם הראשון שהתייחס אליי ברצינות כאל יוצר ללא סייג, ומשמעות הדבר בשבילי היתה רווח והצלה. אך הוא עשה יותר מכך. הוא עשה נפשות ופעל עבורי ועבור אותן יצירות בוסריות ומפוקפקות: הוא לא חשש מלעג ודחייה. למעשה לעג ודחייה עוררו בו התלהבות ללא תנאי. וכאשר הלעג היה מר, כפי שאירע, הוא רב את ריבי. לפתע נהייתי נושא לדעות בעד ונגד, מה שיותר ייאש אותי מאשר גרם לי גאוה.

אבל עליתי על הגשרים שהונחו עבורי, ובמהרה ראיתי את עצמי נקרע במבוכות העולם. כלומר, חשבתי לעולם את מה שהיה רק תמונה חלקית ומדומה של העולם: תמונה ששיקפה לכאורה חירות, מרחב ורום-מעלה, והיתה מוגבלת, צרה ושטוחה. כאשר לא היו לי עוד אשליות לגביה, לא יכולתי למצוא את מה שאני מבין כאן כעולם, וככל שרבו מאמצי כלפיו, ככל שגדלה כמיהתי אליו, כך נראה לי קיומו קיום צללים. ובה במידה היה קיומו נחוץ לי, לבל יהפוך קיומי שלי לקיום צללים.

חוג החיים הספרותיים הקיף, אז כהיום, אצלנו כמו אצל כל אומה, נציגים של כל המעמדות והשכבות. הגיוני להאמין במבחר של הטובים והמוכשרים ביותר – אין זה כך. הגיוני להאמין בקהילה שנמצאת ברמות גבוהות יותר ממישורי היומיום הרחבים, ושהינה, עקב היותה נבחרת, מופתית במעשה ובהוויה. אין זה כך. לא נבחרו נבחרים, לא התהוותה קהילה, אלה יחידים פחות או יותר מוכשרים, פחות או יותר טובים, פחות או יותר חדורי-מטרה, רודפי כבוד, או ממורמרים או נלהבים, שבאופן מקרי נמצאים איש עם רעהו או איש כנגד רעהו. אלה לרוב מי שברחו, ירדו מן הפסים, פצועים חברתית וחולים: כולם מופקרים. הם נמלטו מחוגם ומאדמתם לא כדי להיות חופשיים, אלא כדי לשוטט חופשי, בין אם הינם פרולטרים, בורגנים או אריסטוקרטים. לכן אינם בונים על בסיס נתון: הם אנוסים תחילה להקים את הבסיס, כל אחד לעצמו ובדרכו. כך הם מכלים דם, כוח ורוח למען משהו שאמור להיות תנאי מוקדם ונדוניה. הם מפוררים את עצמם, מקיפים את עצמם בחומות, לאיש מהם אין קשר לעם או התחשבות בו, בעם הם חושדים או מתכחשים לו, אין שם אמצע, אין הסכמה, אין אמון בין איש לרעהו ולעתים קרובות אף לא כבוד ליצירתו של הזולת, ואפילו היכן שמתאגדים אנשים מוכשרים באמת, הם יוצרים מפלגה ושבט יהיר.

חברים מוצאים מיד, כאלה שחושבים כמוך ואפילו מדברים כמוך, אבל להחליף דברים ןלשמור על עקביות רוחנית אינם היינו הך. מתחת לסף אורבים תמיד קנאה וצרות עין, קטנוניות ולעג, הבלתי מצליחים והטוענים להצלחה יוצרים פלנגה נגד אלה שיש להם היתרון הקל ביותר, ודרושה אישיות רבת עוצמה כדי להכניע את הספק של הבלתי ענייני המתחזה לענייני. הספק הזה נובע מייאוש או מוביל אליו, והייאוש מראה על חוסר משמעת וחוסר אידיאה, חוסר הסכמה וחוסר אחריות. חוויתי זאת, איך התלהבות עזה שרחשה סביב שֵׁם, שהיה צריך רק להפוך לאדם חי, כדי שההתלהבות תצטנן ותהפוך להסתייגות. זרות החזיקה מעמד, המרחק לבדו העניק תהילה ושמר עליה, אחרת נוצל הכל לפוליטיקה של הרגע.

אני עצמי לא הייתי טוב יותר. האוויר שנשמנו צבע את עורנו. אבל הכעיסה אותי  האשליה האבודה. הכעיסה אותי המידה הקטנה שהמציאות אילצה אותי לאמץ. הכעיס אותי חוסר היכולת להיות טוב יותר ולהיעשות טוב יותר, ולבסוף הכעיסה אותי המסכה שנאלצתי לעטות כאשר רצון טוב יותר או תשומת לב רבה יותר דרשו העמדת פנים. זו נלמדת בקושי, ובצורתה המעודנת ביותר הינה שוב צו של אנושיות: דבר איננו גס וחסר-תכלית יותר מאשר להטריד ולבלבל בתביעה לאמת ובלפיד האמת נפשות שרק בדמדומים ובאחיזת עיניים יכולות עדיין להנות מאושר מפוקפק. להימנע מכך, ועם זאת, במובן אחר, להיות אמיתי, זו משימה בפני עצמה, שאמנם חורגת מתחום הספרות אל החינוך העצמי והאהבה. גם אהבה איננה מוּלדת, גם אהבה חייבים ללמוד.

הריפיון שאחז בי תכופות בתוככי דוּד הגיהנום של רוחניות ואטימות לב, יהירות והתנגדות חסרת טעם, הבושה על כל הישויות המשבשות והמכשילות, שעליהן מניתי כעת גם את עצמי, אך שבהן ראיתי מרחוק את דייריו המגורשים של גן קסום, הביאו אותי כעת לשאלה, האם המרדנות הדחוקה, ריב הפרנסה במאבק על המטרה הכוללת, המחנק הפרובינציאלי, השאפתנות הברוטאלית, חוסר האמון וחוסר ההבנה העילאי, כאשר מדובר בעבודה, בשלמות, בשיתוף פעולה, באידיאות, במחשבה וצורה, האם זה ייחוד גרמני, מחלה גרמנית, או שזו תוצאה של המקצוע כפי שהינו, הצד הנגדי האפל, והוא איננו שונה בארצות אחרות מכפי שהינו כאן. הכרתי סופר צרפתי צעיר ועמו חוויתי את הדברים הבאים: התקרבתי אליו, ניהלנו שיחות פוריות איש עם רעהו, ובהזדמנות מתאימה הוא העניק לי ספר שחיבר עם הקדשה ידידותית. זמן קצר אחר כך הייתי במצוקה דוחקת, שבה נותר הספר הזה עזרי היחיד, שמכרתי בכמה גרושים בחנות לספרים משומשים. בכמה גרושים יכולתי להתקיים יומיים שלושה. מאחר שהתגוררנו באותו בניין, לא יכולתי להימנע מלפגוש את הצרפתי, למרות נקיפות המצפון שהיו לי. ומאחד הימים ואילך הבחנתי שהתנהגותו כלפי השתנתה: כאשר פגש אותי הפגין רתיעה נוּגה וגינוי אילם. לא ידעתי לפרש את פניו ואת התנהגותו, נרתעתי בעצמי והצטערתי על ההתרחקות. רק כאשר נסע נפתרה לי החידה באופן מביך כשם שהיה מפתיע. הוא מצא את ספרו בחנות שלה מכרתי אותו, עדיין עם ההקדשה, כי במצוקתי הקשה, האכזרית, לא היו לי החכמה והטקט למחוק קודם סימן זה ליחסים אישיים. הוא המתין עד לעזיבתו את העיר: אז שלח לי שוב את הספר יחד עם מכתב. המכתב הזה היה מסמך של עידון וטוב טעם: ספק אם הגיע לידי משהו דומה לזה, ספק אם לימד אותי מישהו לקח באופן כה עמוק ובייש אותי באופן כה מעודן. מה דחף אותי למעשה המכוער, הוא ניחש, על העובדה שחש נפגע מכך, הוא שתק. לגנותי הוא ציין את העדר האמון. הוא כתב בערך כך: "בוא לפריס. אולי יש בה דברים שתוכל להתלונן עליהם, דברים שבמולדתך הם מושכים יותר, יציבים יותר, בריאים יותר, אבל דבר אחד תמצא שם בין אנשי הרוח ואחינו למקצוע שהיה חסר לי בגרמניה במידה מצערת: חברות אמיתית, נימוס, התעניינות הדדית בלתי-מותנית!"

מאוחר יותר קיבלתי אישור לכך. הכרת הרוח וחיי החברה הרומאניים איפשרה להבין זאת מבפנים. המהות הגרמנית היא פיצול: פיצול עד העצם. ההתפתחות הגרמנית נעה מטלטלה לטלטלה: תקופות של עושר ופריחה מסתיימות בשממה, תופעות עצומות נדחקות באופן בלתי נתפס, בין החלקים הנעים חסרים מתווכים וגשרים, כך שלאיבר חי צמוד איבר מת, כך שבין קבוצה חברתית לזולתה מפרידות חומות בלתי עבירות. מרכז אין ומעולם לא היה: ארבע מאות שנות הרייך המאוחד לא סיפקו מינהל מרכזי. את האמן, את המשורר, אי אפשר היה להכפיף כמו את הפקיד, אז הוא היה אינדיווידואל אבוד, ומעמדו היה תלוי בהצלחתו הכלכלית. רובד אחד של החברה מגנה, את מה שהאחר משבח: מסורות נשברות בן-לילה, החינוך מחריב את הדוגמה, הלמדנות מחריבה את התורה, התחושה מחריבה את החוש, ההצלחה מחריבה את ההישג, התחביב מחריב את האהבה, הפעילות את הדחף. 

את כל זה למדתי ונאלצתי ללמוד, כי טבעי כפה אותי לכך, כי, כפי שאומרים, זה השתלט עלי כליל. הגחתי כעת מן הדמדומים המעורפלים, היה עלי לחפש את הצורות שלי, את התכנים שלי. למה שנולד מהם דרוש היה יחס למציאות וארגון בתוכו. הופיעו משימות: ראיתי את עצמי כמי שנועד ליצור אפוסים, ככזה התעצבתי עם תקופתי ובאמצעות תקופתי. את הסמל והרעיון נתנו ההשראה והדמיון, צבע, תנופה ותשוקה נבעו מדמי, מהשקפתי, מן הטמפרטורה הפנימית. אך מה לגבי החוץ, לגבי כל מה שהיה צריך לשמש לי מזון, מניע, שלד, רקע, "חומר"? שם לא היתה לא אחדות ולא צורה, לא הסכמה ולא התהוות אורגנית. חתיכה-חתיכה, איש-איש, עיר-עיר, מדינה-מדינה, התקבצו יחד החיים הגרמניים ללא נקודת אמצע. הצרפתי צריך רק לכתוב "פריז", והרי לו בקליפת אגוז התרחשות והתפתחות עצומות, מלה שמסמלת בה במידה את החברה, את האומה, את צרפת. בכך הוא מניח כמות קבועה של הנחות, ודוקא הנחות נבחרות, שעל ידיהם ונפשותיהם של הקודמים לו כבר הטביעו את יחודן, דמותן, אמינותן וחותמן התקף. לאנגלי סלולה מזה מאות שנים דרך החיים הציבוריים והפרטיים, מוסכמות בלתי ניתנות לערעור. האיטלקי עמוס בהתייחסויות לעבר מפואר, שעדיין נושא אותו דרך סביבה תומכת, שפה תומכת, וכמעט תמיד וודאי באשר הוא יוצר יראת כבוד גם כלפי הקטן בבני עמו: ברוסיה מחליפים את המסורת ותמונת החיים המספקת חירות מיוחדת ועירוניות: אדם ניצב מול רעהו באופן בלתי אמצעי, לעתים קרובות באופן מובן מאליו באורח מוזר ומבלבל, כי השתייכות למעמדות דמויי קסטות והבדלי מעמדות במובן שלנו אינם קיימים שם ולא התקיימו מעולם.        

רק הגרמני חייב "להתפייט" כאשר הוא רוצה לתאר את האחדות והפיצול החברתי, את החברה בכללה, את הגורלות ביחס לחברה. כאשר הוא מתחמק מכך, הכל מתמוסס לו לבלתי מוגדר, מקרי, פנטסטי. או שהמציאות שלו תהיה בלתי אמינה, בהיותה מוגזמת, מפושטת באופן מְעַוֵות, מוטה בשרירותיות, או שהיא נותרת קטנה, חסרת משמעות וללא חותם טיפוסי. כך מה שמוצג ב"וילהלם מייסטר" [רומן של גיתה, ע.פ.] כחברה, הוא לגמרי "מתפייט" – סינתזה, עיצוב, סכמה. שום ספרות איננה גוררת עמה משא כזה של היסטוריות התפתחות, היסטוריות יחודיות, דיבוקים, מוזרויות פואטיות כמו הספרות הגרמנית. גדולה, אופי, משמעות, יכול להעניק לרומן הגרמני בדרגתו הגבוהה ביותר רק היוצר, שחייב להיות במידה הרבה יותר מרחיקת לכת מכפי שמשערים ממציא, מעצב, משורר. הרומן הגרמני הוא בראש וראשונה אינדיווידואלי, (לרוב גם פרובינציאלי), בעוד שהרומן האנגלי או הרוסי הוא בראש וראשונה לאומי ולכן גם מייצג את האומה.

יוצר גרמני מעולם לא יכול היה, וכעת גם לא יוצר רומן גרמני (רק עשרים שנה משתמשים במונח Dichter [בגרמנית משורר, אך הפך שם כולל ליוצרי ספרות, גם בפרוזה, ע.פ.] לפני כן לא התירו הפרופסורים לכנות כותב רומן במונח Dichter), לייצג את האומה באותו מובן שבלזק מייצג את צרפת, דיקנס את אנגליה וטולסטוי את רוסיה. האפיקן הגרמני תלוי באוויר, הוא איננו ממלא שום תפקיד בהוויית העם, ואם בכל זאת הוא אונס לכך את עיניו ולבו, הוא חווה מיד התנגדות ציבורית מיוחדת, וכמו כן התגוננות סודית מיוחדת, כאילו יצא כנגד הרצינות והמכובדות.

הקושי שראיתי את עצמי ניצב לפניו, היה עצום. כיצד אחדור למעגל הסגור? כיצד להגיע מעבר לאמת השטחית של מראית העין בלבד לעומק ההשקפה? ניצבתי בשוליים: מאות כמוני הוגלו לשם, הניחו שם בדיוק את כבודם, אך לי לא היה מה לחפש שם. הייתי זקוק למרכז או לפחות לחלק, בינוני, ממוצע, לאדם שמתקיים בפשטות ותנועתו טרם נתפסה במראות. נזקקתי לקשר, להשפעה אנושית, להתנסות חברתית, לסיפון, לסרט כרוך סביבי. במקום זאת מצאתי את עצמי מושלך ומבודד בשילוש של נסיבות מכבידות: כסופר, כגרמני ללא לגיטימציה חברתית, כיהודי ללא השתייכות.      

סוף הפרק

 

הערה: וסרמן מתייחס לתפקיד הסופר כפי שנתפס בזמנו, כמי שמייצר אפוסים לאומיים, שעליהם לייצג את דיוקנה של החברה ותרבותה של האומה, דבר כמעט בלתי אפשרי במדינה נרחבת ורבת פנים כמו גרמניה, שרוב ימיה התאפיינה בפיצול פוליטי, דתי ותרבותי, בשונה ממדינות ריכוזיות כמו אנגליה, צרפת ורוסיה. וסרמן מייצג כאן את תפיסת תפקיד הסופר במאה התשע-עשרה, שהשפיעה ועדיין משפיעה על תפיסת הסופר בתרבות הישראלית כ"צופה לבית ישראל", תפיסה שהשפיעה רבות על כתיבתם של עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ודוד גרוסמן. אך נראית כיום מיושנת למדי, עם המעבר מ"ספרות מייצגת" לספרות אינדיווידואלית שאיננה חוששת להתמקד בפרט ובסביבתו הבלתי מייצגת, ומודעת מאד לכך שאין בכוחו של סופר יחיד לייצג את האומה אלא את המוכר לו בלבד, ושגם הסופרים האיקונים שוסרמן מזכיר ואכן נתפסו כסופרים לאומיים, תיארו את מה שהכירו מבשרם, ולא את "האומה".