מתפשרים על הדרת נשים

 

למחרת יום הזיכרון ליצחק רבין התארחו בתכניתם של אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד מנהלי בתי הספר התיכוניים הימלפרב ובויאר וסיפרו על טקסי הזיכרון ליצחק רבין שהם עורכים ביחד מאז הרצח. המראיינים הירבו לשבח אותם על שיתוף הפעולה שלהם בין התיכון הדתי לבנים הימלפרב לבין התיכון החילוני לבנים ובנות בויאר, ואת אווירת הפיוס, וגם שאלו באלו פשרות כרוך שיתוף הפעולה, ואז אמר המנהל של הימלפרב: "אם נערה חמודה חולמת לשיר בטקס הזיכרון, מסבירים לה שזה מסובך, כי אם היא שרה צריך שגם בן ישיר ומקהלה, בכל זאת אנחנו תיכון דתי..."

הזעם שמילא אותי גרם לי לכבות מיד את הטלויזיה. הטקס לזכר יצחק רבין שמתקיים לכאורה כמופת של סובלנות ופיוס, מתקיים על גבן של הבנות מבויאר, שמציגים להן שירת נשים כמנוגדת לדת. האמת היא שלא רק שאין בתורה שום איסור על שירת נשים ועל הקשבה לשירת נשים, אלא שהתורה דוקא מתארת את מרים הנביאה קוראת שירו לה', ובספר שופטים שרה דבורה הנביאה עם ברק בן-אבינעם, ושתיהן שרות ברוב עם. האיסור על שירת נשים הוא איסור תלמודי ואין עליו הסכמה, יש המרחיבים את האיסור ויש המצמצמים אותו, והשיקול הוא לרוב באיזו מידה עלולה ההקשבה לזמרת אשה להביא לידי פיתוי ולידי חטא, שלא קשה להניח שזמרת נערה בטקס זיכרון בבית הספר אין בה לא פיתוי ולא הבאה לידי חטא. הסיבה האמיתית להרחבת האיסור על שירת נשים דוקא בימינו אלה היא המאבק הדתי בפמיניזם והרצון לשמר את מעמדן הנמוך של נשים שמעוגן עמוקות בפולחן הדתי, לא מפני ששירת נשים מנוגדת לדת, אלא מפני שהציבור הדתי במדינת ישראל הפך את המאבק בשוויון האשה למרכז סדר היום שלו, ונתפס לכן לכל הזדמנות להשפיל ולהדיר נשים ואפילו ילדות, תוך שהוא מבזה אותן כמוקד של זימה, ובכך גם שולל את זהותן כבנות אדם וגם נוטל את כבודן כבנות אדם.   

וכך הופך טקס הזיכרון המשותף ליצחק רבין שנועד להפגין סובלנות לטקס שמשפיל נערות וכופה עליהן מצב דומה למקובל בבתי הכנסת האורתודוקסים: הגברים מתפללים והנשים מקשיבות מאחור. קולן מושתק ואינו נשמע. קשה לחשוב על דבר מנוגד יותר לערך הסובלנות.

וכל זה כל כך אופייני לשיתופי פעולה בין דתיים לחילוניים. תמיד הדתיים הם אלה שפונים לחילוניים – גם במקרה זה תיכון הימלפרב הוא זה שפנה לבויאר, ומציעים שיתוף פעולה, ובלבד שבית הספר החילוני ימלא כמה דרישות קטנות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה, כמו לקבל עליו את אפליית הבנות ולשתף עמה פעולה. את הפגיעה בבנות מציגים כביטוי של סובלנות ופשרה, וכדרישה דתית שאין בלתה. אבל זו איננה דרישה דתית אלא מנהג של חברה שמרנית ומפלה, והיא איננה מייצגת לא פשרה ולא שיתוף פעולה אלא הדרה, ביזוי ודיכוי.

ומלבד העובדה שהמאבק בפמיניזם עומד בלב המאבק הדתי לשמר את העדפת הבנים ואת אפליית הנשים ואת עצירת המודרנה וחזרה לעבר, הוא גם מאבק מצליח, כי הוא מבוסס על מעמדן המאד נמוך של הנשים בישראל, ארץ שבחיי האישות של תושביה מושלת ההלכה הדתית שמשעבדת את הנשים לכל ימי חייהן לבעלן, אלא אם שחרר אותן מרצונו. בארץ שרוב הציבור בה משלים עם שעבוד הנשים לבעליהן ואפילו מרוצה שזה המצב, ואפילו הגברים ההומוסקסואלים אינם מתביישים לדרוש אספקת נשים פונדקאיות לצורך ייצור ילדים, קל לגייס הסכמה לאפליה של נשים במסוה של איסור דתי שהוא כביכול מצוה, למרות שאין שום מצוה להפלות נשים.

וכל זה מנוגד לגמרי לזכרו של רבין, בנה של פעילה סוציאליסטית נמרצת, שגם רעייתו נודעה בשבט לשונה. כל זה גם מנוגד לאנושיות ולכבוד האדם, ובאיזו זכות בכלל דורשים אנשי הימלפרב שהבנות לא ישירו, לא שירת סולו בכל מקרה, ובאיזו זכות בכלל דורשים המנהלים בבויאר מתלמידותיהם לציית לאפליה בשם הדת? איסור שהרבה יותר משירות לדת נועד לשרת אינטרסים פוליטיים ולפרק את החברה המודרנית שמתבססת על שוויון ללא הבדלי מין, ועל יחסים שוויוניים וזכויות שוות לשני המינים, ולכן היא לצנינים בעיני רבנים שכל כוחם בדיכוי נשים וכל מעשיהם מכוונים להשליט עליהן את מרותם. בכך אין אפליית הנשים שונה מן האמונה הפוליטית בארץ ישראל השלמה שמנסים לכפות בשם הדת אבל בעצם אך ורק מתוקף אינטרס פוליטי, ובשמה נרצח רבין, ובשמה הרצח הוצדק. אפשר להקשיב לשירת נשים ואין בכך כל פגיעה בדת, בוודאי כאשר מדובר בשירת ילדות תמימות, ואפשר גם להחזיר לערבים חלקים מארץ-ישראל השלמה בלי שום פגיעה בדת. גם מלכויות דוד ושלמה לא משלו בארץ ישראל כולה כפי שאנו יודעים. הדת לא נועדה לשרת אינטרסים פוליטיים, וסובלנות ופשרנות אינן תירוץ לאפליה, אפילו לא לאפליית בנות ונשים.