מסכנה הגינה

 

בכל בוקר אני מתחילה את הטיול עם אושר בגינת המשחקים שליד הבית שלנו. במשך חודשים עבדו לשפץ אותה. שתלו דשא, יצרו סיפון עץ עם שולחנות וספסלים, וסביב סביב לגינה הציבו ספסלי עץ, הדביקו משטחים ספוגיים ומעליהם הציבו מתקני עצים וחבלים ומגלשות ונדנדות וקיר טיפוס לנינג'ות צעירים וגם עמודי פנסים שמאירים בלילה. הכל יפה מאד והגינה שהיתה בעיקר גינת משחקים שכונתית לילדי השכונה מושכת עכשיו הרבה משפחות שבאות מקרוב וגם מרחוק לשחק בה עם הילדים, ובשעות הלילה המאוחרות יותר, כשהילדים כבר נמים, באים מבוגרים להתאמן על המתקנים, ובני נוער משתעשעים בהם, וזוגות נאהבים מתרפקים זה על זו על הספסלים ועל נדנדת הערסל, וליד השולחנות יושבים אנשים לאכול ולשתות מהמאכלים שהם מביאים איתם או קונים במזללות הסמוכות שהולכות ומתרבות ברחוב עזה. כל זה נחמד ביותר, אבל בבוקר כשאני נכנסת לגינה עם אושר, שמאד מאד אוהב אותה, אני רואה בעיקר את האשפה בכל פינה. על המשטחים הספוגיים שנועדו למנוע פגיעה בילדים אם יפלו מהמתקנים עיסת ביסקוויטים מעוכים אכולים למחצה, ניירות משומנים ושקיות של חטיפים מתעופפים בכל פינה, והכי גרוע פח האשפה שבכניסה לגינה מהרחוב. הוא עולה על גדותיו מרוב אשפה שנערמת עליו ומתפזרת סביבו: צלחות חד-פעמיות, וסכו"ם חד פעמי, כוסות פלסטיק, גביעים של יוגורט פירות ריקים או ריקים למחצה עם כפיות פלסטיק בתוכם, מגשי פיצות, אריזות של סושי ושקיות נייר של "סושי רחביה" עם זנב הדג הכחול, ושקיות ניילון שונות ומשונות עם שאריות מזון, והכל נערם מעל הפח ומקיף אותו סביב סביב ופזור ומתעופף בכל הגינה וצריך להיזהר לא לדרוך על גבינה מותכת שנפלה מאיזו פיצה או שלולית גלידה שנשפכה או לא עלינו מסטיק לעוס שעלול להידבק לנעל. וכן, אנשי העיריה מגיעים ומנקים. נדמה לי אפילו שמדי בוקר מנקים, או אפילו בלילה, אבל קשה להתגבר על ערימות האשפה.

ומה שמוזר שיש עוד פחים בגינה ויש גם פח גדול מעבר לגדר, ומחזורית לבקבוקים ומיכל לפסולת נייר, אבל רק הפחים שסמוכים לכניסות מהרחוב עולים על גדותיהם, כי כל כך נוח לאנשים לזרוק את האשפה בדרך החוצה, בלי קשר אם יש מקום בפח או כבר אין מקום בפח. הם כבר בדרך הביתה ואין להם כוח לגשת לפח שבקצה הגינה השני, מרחק כעשרים מטר. הם כבר זורקים על הפח או ליד הפח או מסביב לפח ואת שאר המלאכה עושים החתולים והעורבים ואולי טוב שכך, כי בכל זאת עדיפים חתולים ועורבים על עכברים וחולדות.

ואי אפשר שלא לחשוב על העיריה שבאמת השתדלה והשקיעה וכמה הכל היה יפה כשהתחדש ונפתח, וכמה מהר הפכה הגינה למזבלה והמשטחים הצבעוניים השחירו, כי ההורים שמגיעים עם ילדיהם למשחק של אחר הצהריים, נושאים איתם קופסאות אוכל ואפילו צידניות, כי בישראל כל מגרש משחקים הוא אתר לפיקניק, וזה בסדר שנהנים, אבל מדוע לא מוכנים להתאמץ קצת יותר כדי לא ללכלך, ומדוע בכלל מוכרחים להאכיל את הילדים בגינה? האם אי אפשר לרדת לשחק בלי אוכל ולשוב לאכול בבית, בידיים נקיות, ליד השולחן, בצלחת? מדוע האם היהודיה מוכרחה לדחוף לילד כפית של יוגורט דוקא כשהוא מתנדנד על הנדנדה או גולש במגלשה? והמבוגרים שבאים להתענג על סושי ומגשים של פיצה – האם אינם יכולים לקחת את הקרטונים, השקיות והאריזות ולהשליך אותם במרחק כמה עשרות מטרים לצפרדע גדולה? האם חוק כלשהו מחייב אותם להיפטר מהאריזות בטרם יצאו מהגינה ולהגביה ולהרחיב את ערימת האשפה?

כמה חבל, וכמה אפשר היה לשנות עם קצת תשומת לב וקצת פחות אדישות.