נטליה גינצבורג / אל תשאלי אותי לעולם

 

הספר הזה הוא עונג צרוף, ודוקא משום שאיננו דוקא ספר מסות – יש בו כמה מסות טהורות שדנות בשאלות כמו היחס לזקנה, לאמונה, לאמנות, למוסיקה, לתיאטרון, לקולנוע, אבל רוב הטקסטים בו הם סיפורים וממוארים. גם כאשר הם משולבים בהרהורים לעומקם של דברים, הם נשענים בעיקר על החוויה האישית, ובדיוק משום כך חוויתי בספר הזה עונג דומה לזה שחוויתי בקריאת ספרה האהוב עלי ביותר של נטליה גינצבורג "לקסיקון משפחתי", שחלק מהטקסטים המובאים כאן יכלו להיות חלק ממנו. נפלא במיוחד הסיפור – שגינצבורג עצמה מגדירה כסיפור ואכן כזה הינו – "לבנה חיוורת עולה עמליל" המספר על הרכושנות והקנאה הנלוות לחברויות בין ילדות – ואולי לא רק בין ילדות, שלובשות לעתים אופי אקסקלוסיבי של קשר זוגי שאין בו מקום לקשרים נוספים.

הן הסיפורים והן המסות רוויים באירוניה דקה שלעולם איננה גולשת לסרקאזם. אפשר לומר שזה ספר טוב לב וסלחני כלפי הזולת, גם כאשר איננו מחמיא לו, וגם כאשר הוא מביע דיעות נחרצות, ויש בו הרבה מאד הומור עצמי, שבעזרתו התמודדה הסופרת הדגולה עם הסובבים אותה, שעבורם היא רק בת או אם או בת זוג, ומבטם עליה איננו שונה ממבטם של בני משפחה על קרוביהם בדרך כלל – סלחנות מתוך זלזול, ביקורתיות מתוך מוכרות. כבר אמר מי שאמר שאין נביא בעירו. מאחר שהטקסטים מתייחסים לתקופות חיים שונות, הם משרטטים את חיי הסופרת מילדותה, דרך חייה הבוגרים, אלמנותה ונישואיה השניים, זקנתה ויחסיה עם ילדיה הבוגרים. כולם עשירים בחום אנושי ובספקנות בריאה.

שם הספר הלקוח מסיפור לוהנגרין, ובמקרה הספציפי מגרסתו של וגנר לסיפור, ריגש אותי במיוחד. לפני מספר שנים תרגמתי מגרמנית יצירת ביכורים מראשית המאה שעברה, שהושפעה, איך לא, מסיפור לוהנגרין, והייתי צריכה להסביר לעורכים הישראלים כמה מרכזי הסיפור הזה בתרבות האירופית, והגרמנית במיוחד, והרגשתי שהם נתפסים לעניין וגנר יותר מאשר לסיפור פרציפל הימי ביניימי של וולפראם פון-אשנבאך, שהגה את סיפור לוהנגרין בן פרציפל כמעין אפילוג לאפוס הגדול שסיפר מחדש על פי כרתיאן דה-טרואה. וגנר שעיבד את הסיפור והוסיף לו דמויות ועלילות משנה כיד דמיונו, שמר דוקא בסצינת המפתח של "אל תשאליני לעולם מאין באתי ומה שמי" על נוסח קרוב מאד לזה המקורי של וולפראם, שהרי הסיפור הזה בתרבות הגרמנית כמוהו כסצינת המפגש של יעקב ורחל בתרבותנו שלנו, כוחו בהיותו סצינה מיתולוגית של אהבה ממבט ראשון, שלעולם תרעיד את לבו של כל דור ודור בהיותה גילום מיתולוגי של חוויה אישית ונצחית שאין גבול לעוצמתה, ושבחובה טמון כבר זרע הטרגדיה שתשים לה קץ – עזיבתו של לוהנגרין כמו מותה של רחל בטרם עת בלידת בנה השני בנימין, שיהפוך אותה לאם המקוננת המיתולוגית שמסמלת את האמהות והטרגדיה כאחת. כך המפגש בין אלזה ולוהנגרין הוא התגלמות האהבה הגורלית שניצתת כהרף עין, שכבר ברגע האושר העילאי שלה טמון זרע הטרגדיה של קץ האהבה, שלא רק המוות גוזר עליה – גם החיים עלולים לשים קץ לאהבה. ואכן הרגע הזה באופרה של וגנר הוא יפהפה ומסעיר כאחת, ובו חוזר לוהנגרין לרגע לדמותו ההיסטורית כפי שעוצבה אצל וולפראם וגם ב"אביר הברבור" של קונרד פון וירצבורג, דמות רכה ופגיעה יותר מן הלוחם הקשוח שמעצב וגנר באופרה שלו.

בעצם עוסק הטקסט של גינצבורג לא במוסיקה, אלא בכוחן של חוויות ילדות ובאכזבותיהן. את עלילת לוהנגרין סיפרה לה אמה, שאהבה לשיר את אריית "אל תשאליני" ושהיא עצמה ניסתה לשיר אותה ללא הצלחה (בגרמנית? בתרגום איטלקי?), והיא התקשתה לשאת את פרידתם של אלזה ולוהנגרין, ודימיינה סוף טוב לאהבתם הגדולה. אבל כשאמה לקחה אותה לצפות באופרה היא נחלה אכזבה: "הברבור היה קטן כמו אווז, לוהנגרין היה זקן ומכוער, חבוש בקסדה גדולה מדי, אלזה היתה נמוכה וזקנה, עם שני זנבות צהובים, ולא דמתה כלל ליצור המכונף שדימיינתי."

למרות האכזבה היא המשיכה לאהוב את האופרה "לוהנגרין" שהזכירה לה תמיד את אמה ואת הבקרים המאושרים שבילו יחד לאורך ילדותה, שכן אביה התנגד להליכתה לבית הספר היסודי והיא למדה איפוא בבית, והיא התעקשה להמשיך לחשוב שזו האופרה היפה ביותר של וגנר.

רק כשקראתי את המסה הזו חשבתי על כך שאני מכירה את האופרות של וגנר בעיקר מקריאת הטקסטים הנוראים שלהן שחיבר בעצמו – לוהנגרין היא דוקא הפחות אנטישמית מביניהן, והסצינות הנפוצות כל כך באופרות של וגנר, של לעג ואלימות כלפי דמות יהודית כלשהי שמשמיעה קריאות אוי ווי אופייניות – כיום מקפידים הבמאים לרכך או להשמיט את הקטעים האלה -נעדרות ממנה. פעם השמיעה לי בתי קטע מן הוולקירות ונזכרתי שכבר שמעתי אותו קודם לכן, אך לא יכולתי להיזכר מתי והיכן.    

ככל שסיפורי פרציפל ולוהנגרין הם מיתוסים מכוננים בתרבות הגרמנית ונלמדים בבתי הספר בעיבוד כזה או אחר, דומה שבתרבות האירופית הכללית הם מוכרים בעיקר בגרסת האופרות של וגנר, למרות שמקורם בעצם באפוסים צרפתיים. זהו ללא ספק גם כוחה של המוסיקה להפיץ ולהטמיע סיפור. כפי שרבים יותר מזהים את "כרמן" עם האופרה של ביזה מאלו שחושבים דוקא על סיפורו של פרוספר מרימה. ו"שירי מות ילדים" מזוהים יותר עם יצירתו של מאהלר מאשר עם פרידריך ריקרט שכתב אותם מתוך הטרגדיה האישית שלו.

וכן, סיפורים כרוכים בתודעתנו גם במי שסיפר לנו אותם לראשונה וכשאנו סופסוף מבינים אותם לאשורם כבר איננו לרוב בחיים. לסיפורים יש כוח להחיות גם את הסיפור וגם את המספר.

וכך דיבורה של נטליה גינצבורג אלינו בספר הזה הוא דיבור חי מאד, ממש כאילו סיפרה את הדברים באוזנינו ממש ברגע הזה.

 

נטליה גינצבורג / אל תשאלי אותי לעולם, תרגמה אספיר מילמן, הוצאת מגנס, 2021