לא אמנות אלא שנאה

 

דוד ריב הוא אמן מוערך. ראיתי תערוכות שבהן הציג עבודות מטלטלות על מלחמת לבנון. העבודה שראש עיריית רמת-גן כרמל שאמה הכהן ביקש להסיר מקיר המוזיאון ברמת-גן איננה נמנית על העבודות שמכבדות את האמן. היא מציגה שתי תמונות של חרדי הנראה מגבו, כשליד התמונה העליונה הכתובת "ירושלים של זהב" וליד התמונה התחתונה הכתובת "ירושלים של חרא". קשה שלא להבין את העבודה כפלקט הסתה וביזוי של יהודים חרדים. צודק לגמרי שאמה הכהן בטענתו שלו הוצגה התמונה בפולין, גרמניה או צרפת היינו רואים בה ביטוי מובהק לאנטישמיות. קשה מאד לראות בעבודה הזו ערכים אמנותיים. הצגתה במוזיאון היא ניצול לרעה של מרחב אמנותי לפשע שנאה, שאיננו שונה בהרבה מכתובות מבזות שכתבו ביריונים על קירות כנסיות ומסגדים. להשתמש בטיעון של חופש האמנות כדי להצדיק את הצגתה של עבודה זולה, גסה ומסיתה, שמלבד הבעת שנאה לציבור מוגדר אין בה ולא כלום, זה מעשה של צביעות ורשעות. חופש האמנות איננו שונה מחופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי איננו בלתי מוגבל: אסור להסית, אסור לבזות ואסור להוציא דיבה, גם אם שלושת האיסורים האלה מגבילים את חופש הביטוי. והסתה נגד ציבור שלם גרועה מכל הסתה נגד יחידים.  התגייסותה של האגודה לזכויות האזרח לעתור נגד הסרת התמונה מזכירה לי את הימים לפני כעשרים שנה כשפניתי לאגודה בעניין כניסה לשטח האוניברסיטה בהר-הצופים שנמנעה מאזרחים ונועדה להדיר משטח האוניברסיטה אזרחים ערבים במסוה של הגבלת הכניסה לסטודנטים ועובדים בלבד. תחילה סייעה האגודה במאבק, אבל אז התערבה בעניין פרופסורית מהאוניברסיטה שנבחרה לעמוד בראש האגודה – אינני רוצה להזכיר את שמה מאחר שכבר איננה בחיים, ומנעה את המשך הסיוע של האגודה למאבקנו. אינני יודעת מה מצב העניינים כיום בקמפוס הר-הצופים. לאחר שנואשתי מתיקון המצב ומעמדתם המבישה של הפרופסורים שלא התביישו אפילו להתבטא באוזני שעדיף שאזרחים ערבים לא יכנסו לקמפוס, החלטתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בהר-הצופים ושלעולם לא אשתף יותר פעולה עם האוניברסיטה העברית הצבועה, וגם לא עם האגודה לזכויות האזרח. כעת האגודה הזו שמנעה בזמנו מאבק נגד פגיעה מכוערת ומפלה באזרחים ערבים, מצאה לה כר ראוי לפעילותה: לתמוך בהסתה נגד חרדים, במסוה של תמיכה בחופש האמנות. את טיב האמנות הזו הציג נכוחה הקריקטוריסט עמוס בידרמן, שלמרבה המזל איננו מחויב לקו של עיתונו: הוא צייר את יצירתו של ריב במוזיאון ליד תמונות ופסלי צואה, שגם הם כמובן אמנות, שהרי הם מוצגים במוזיאון, והציבור מוזמן לצפות בהם ולהתפעל. לא כל זוהמה שמוצגת במוזיאון היא אמנות, ואפילו אם היוצר הוא אמן מפורסם ומוערך. כל יצירה נשפטת לגופה, ויצירתו זו של ריב איננה ראויה להגנה בשם חופש האמנות.

כמה מופרכים נשמעים דבריה של אוצרת התערוכה סבטלנה ריינגולד, הנשמעים כאירוניה צרופה, אך נכתבו ברצינות גמורה: "כל התערבות בתכני התערוכות עומדת בניגוד גמור לזהות המוזיאון ולערכים העומדים ביסודו: חופש ביטוי, סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם, ולהיותו מרחב רעיוני ויצירתי הנותן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל".

כיצד חושבת הגברת ריינגולד שהצגת עבודה שהמסר המאד בוטה ומפורש שלה הוא ש"החרדים הם חרא", מבטאת סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם? כיצד יש בכך מתן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל? עד כמה אפשר להעמיד פנים ולהסתתר מאחורי מליצות ריקות מתוכן כדי להגן על גסות רוח ושנאה?