השבעה / סיפור

 

 

ליד הבית שאליו עברו שושי ודני לפני שנתיים פגשנו את השכן מקומה ראשונה, והוא נעץ את עיניו במודעת אבל שהיתה תלויה על גדר הבית ואמר: "זאת השכנה שלנו, רוזנטל". לא, אמרתי לו, השכנה שלנו זאת שושי, ופה כתוב חנה רוזנטל, כנראה זאת אמא של דני. בערב נכנסתי אליהם. שושי התרגשה שבאתי וסיפרתי לה על השכן שחשב שהיא זאת שנפטרה, ואמרתי לו לא, שושי עוד צעירה, זאת אמא של בעלה. באמת זאת אמא של דני שמתה. דני סיפר שהם היו אצלה ושושי שהיא אחות במקצועה ראתה שהיא כבר לא בחיים ואמרה למטפלת שלה, והמטפלת רצה והביאה מראה והניחה אותה לפני פניה של הקשישה, כדי לראות שהראי איננו מתכסה בהבל פה, אבל היא כבר באמת הפסיקה לנשום. מאד הצחיק אותם שהמטפלת הביאה את המראה לבדוק אם אמא של דני באמת מתה. דני התקשר למד"א והם שאלו אם הוא רוצה החיאה והוא אמר בשום אופן לא, ותוך שלוש דקות הם באו ואז באו גם שני שוטרים שאחד הסתובב בדירה והשני שאל את דני שאלות ודני הראה לו את הטופס הרפואי. זה היה רק שתי דקות והם הלכו. לא התאפקתי ואמרתי שגם אם יש רצח הם לא עושים כלום ושושי צחקה ואמרה את בטח יודעת, כי היא לא תיארה לעצמה שאני מדברת מהניסיון. אמרתי לה שזה לא מצחיק ושגיסתי התקשרה אלי שעה ורבע לפני הלוויה שהיא אירגנה לאמי ללא ידיעתי ורק אז אמרה לי שאמי מתה, כדי שלא אוכל להשתתף בלוויה, ואז בתי הלכה לדבר עם הדודה שלי, והדודה אמרה שגיסתי והילדים שלה עזרו לאמא שלי למות, כי היא נורא סבלה. אנחנו ידענו שאמי לא היתה במצב סופני ושרק יומיים קודם שחררו אותה מבית החולים במצב תקין אחרי ניתוח שהיא עברה, ולא היו משחררים אותה אם היא היתה נוטה למות, שזה דבר שרופאים יודעים לזהות, וגם לקחנו את החומר הרפואי מבית החולים והבאנו אותו לרופאה מומחית ידועה שתיתן לנו חוות-דעת, והיא כתבה לנו שלא היה שום סימן או צפי שאמי תמות תוך יום-יומיים, ושאין לה שום מידע על נסיבות המוות. לקח לנו זמן להבין שהיא רומזת לנו רמז עבה שאמי לא מתה מוות טבעי, ואז הלכתי למשטרה וראיתי בטופס הפטירה של אמי שהאחיין שלי היה שם ואמר למד"א לא לפנות את אמי לבית חולים ולא לעשות לה החיאה, אז היא גססה עד קרוב לחצות ואז נפטרה, ואני משוכנעת שהם עשו לה משהו שגרם למותה. אחר כך גם הופיעה צוואה שהיה ברור לנו שגיסתי כתבה בעצמה שמעניקה להם את כל הדירות שהיו לאמי ואת כל תכולתן ולנו רק חשבונות בנק שיכלו אולי להיראות לעיני זר כמו ירושה סבירה, אבל היה כתוב שאם לא נרצה או לא נוכל לקחת את הכסף הם יקחו גם אותו לעצמם, והבנו מיד שזו כוונתם וזה מה שהם באמת ניסו לעשות. שושי רצתה להרגיע את האווירה ואמרה לי שזה כבר קרה ואני כבר אחרי זה ואני אמרתי לה שהמחשבה שרצחו את אמי כדי לשדוד את רכושה תלווה אותי כל החיים, ושושי ציטטה עורך דין אחד שאמר לה שתמיד עם ירושה יש סיפורים. האורחת שישבה על הספה הסתכלה בי ואמרה: סיפור מזעזע. דני אמר שאם יש ממצאים המשטרה כן חוקרת, למשל אבא של מכרה שלו בן 96 או 97 ירד בלילה לשירותים ונפל והגולגולת שלו נבקעה ונוצרה שלולית דם והמטפלת נתקפה בהיסטריה, ואז המשטרה חקרה כי היו ממצאים, ואז דני שאל אותי: הכרת את השכנה שלנו שרה יוסף? אמרתי לו שלא, והוא סיפר שחמש שנים אחרי שהם עברו לבניין לידנו – אנחנו עברנו לשם ממש באותו זמן – הוא הלך לאיזו הפגנה של יש גבול ושמע את המים זורמים אצל השכנה, וכשהוא חזר מההפגנה כבר היה אחרי חצות ועדיין הוא שמע את המים זורמים. בכל ערב השכנה היתה מורידה את התריסים בעשר בלילה ונועלת את הדלת ואז היתה משתררת אצלה דממה, אבל הפעם התריסים היו פתוחים וגם הדלת, והוא קרא לשושי שנכנסה ומצאה אותה מתה והיא היתה כבר כחולה כי היא שכבה ככה המון שעות. הם הזעיקו את מד"א שניסו לעשות לה החיאה, ואז הגיעו כמה ניידות משטרה והשוטרים רבו ביניהם כי כל אחד אמר זה האירוע שלי, ובסוף נשארה ניידת אחת והאחרות נסעו והשוטר אמר לדני שהוא זה שדיווח ולכן השוטר חייב לחקור אותו אבל שלא יפחד. הוא רק שאל אותו כמה שאלות, וגם שושי היתה שם ושאלו גם אותה. שושי שתקה ודני שאל את האורחת שישבה על הספה אם הם קיימו השבוע את הסיור ומי בא. נראה שהוא ממש הצטער שהוא הפסיד את הסיור, כי אמא שלו בדיוק מתה. אחר כך כולם קמו ללכת ואני יצאתי אחרונה ושושי שאלה אותי אם עוד יש לי הורים והבטתי בה בתדהמה ואז היא תיקנה את עצמה ואמרה חוץ מאמא שלך, ואמרתי לה שאבא שלי נהרג כבר לפני עשרים ושש שנים בתאונה, כשנהגת יצאה בפראות מחניה והרגה אותו במקום, ושאף אחד מהמשפחה שלי לא מת בשלווה.