נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות

 

זה ספר יפה, וזה ספר מביך לקרוא כיהודיה, כי הוא מתבונן ביהודים מנקודת מבטה של צעירה מוסלמית שגדלה בכפר קטן בגליל, בסביבה דתית ושמרנית, ומבטה על היהודים הוא מבט חיצוני ונאיבי ומתוך תחושת נחיתות וזרות כה עזות, עד שהן מטשטשות את המבט, שנוטה להכליל ולבדל בין החברות, עד כדי כך שלעתים הוא מתקשה לראות את הפרטים כפרטים ואת השוני בין פרט לפרט, כשם שהוא מתקשה לראות את הדימיון והשוני בין פרטים בשתי החברות. כבר שמו העברי של הספר מתאר את היהודים כ"לובשי גופיות" לעומת המוסלמים שלדעת הגיבורה דוניא אינם לובשים גופיות אלא חולצות בלבד. זו דעה שהיא מגבשת לה כבר כילדה מצפייה בטלויזיה הישראלית, וזו דעה מביכה בפשטנותה: הרי ישנם מגזרים לא קטנים בחברה היהודית שאינם לובשים גופיות אלא חולצות ארוכות שרוול בלבד, ולפחות בערים הגדולות אפשר לפגוש גם צעירות מוסלמיות שלובשות גופיה. בכלל מוזר שכאשר דוניא לומדת רפואה באוניברסיטה העברית ומסתובבת בירושלים, היא איננה מתעמתת עם מוסלמים ירושלמים, שחיים בסביבה הרבה יותר פתוחה ומגוונת מזו שהכירה בכפר, אבל אולי כפי שהיא מעידה על עצמה, היא נמשכת דוקא לחברתם של יהודים, והיא נמשכת אליה לא מתוך הדימיון בין שתי החברות, ששתיהן משפחתיות ושמרניות באופיין, אלא דוקא מתוך סקרנות כלפי מה שנתפס בעיניה כזר ומוזר. כך ממקד שמו העברי של הספר את המבט ביחסי יהודים וערבים, בעוד ששמו האנגלי The Nature of Dunya מתמקד דוקא באישיותה של הגיבורה, ואולי השם העברי הוא בחירת העורכים.

והעמדה הזו מביכה דוקא מפני שהיא מחמיאה לחברה היהודית, שנתפסת אצל דוניא, על סמך יהודים ספורים שעמם היא קושרת קשרי ידידות, כפתוחה ומתקדמת הרבה יותר מכפי שהיא באמת. הפתיחות הזו מושכת ומרתיעה אותה כאחת כאשר היא מתמודדת תחילה עם שאלות כמו האם לצאת לבלות עם חברים יהודים, שגם שותים אלכוהול שהיא כמובן איננה שותה, והאם סירובה לצאת איתם יגרום להם להתרחק ממנה. היא רוצה להיות שייכת וגם לשמור על זהותה ואפילו להתגאות בשונותה.

אבל יחסיה של דוניא עם החברה היהודית משתנים באחת כאשר היא נאנסת באכזריות ומאבדת את הכרתה לאחר משמרת בבית הקפה שבו עבדה, מצב שמתברר לה לאשורו אט אט בתקופה שהיא מחלימה בבית החולים. כעת הפחד הגדול ביותר שלה הוא שהאונס יוודע להוריה, שהיא חרדה שיאשימו אותה בפשע שהיא נפלה קורבן לו, מאחר שדעתם לא היתה נוחה מעבודתה בבית-הקפה בקניון ובכלל מרצונה להרוויח את לחמה בעצמה ולהיות עצמאית יותר, או שיוודע לאנשי הכפר בכלל, והיא תיחשב למצורעת ואיש לא ירצה לשאתה לאשה. במצב זה היא מוצאת נחמה גדולה ביהודים שהיא פוגשת בעקבות מצבה: העובדת הסוציאלית ובתה שהיא בערך בת גילה, וחוזר בתשובה שהיא מתיידדת איתו במקום עבודתה. כולם רואים בה קורבן ראוי לחמלה של פשע אכזרי, ואינם מאשימים אותה בדבר, וכך היא מוצאת את עצמה נינוחה יותר בחברת מכריה היהודים החדשים, שנתפסים בעיניה כמאפיינים את החברה היהודית, ואילו ליחסיה הנינוחים והביתיים עם משפחתה ובני כפרה חודרת חרדה גדולה שמרחיקה אותה מהם.

וכל זה היה בשבילי מביך מאד לקריאה כי כשאני נאנסתי בהיותי צעירה מאד, כשאף אני רק יצאתי מבית הורי, פחדתי בדיוק כמו דוניא יותר מכל שהורי – היהודים – יגלו שנאנסתי, וכמובן יאשימו אותי באשמה כזו או אחרת שתמיד העלו נגדי. הרי גם כשרופא השיניים הזקן חיבק אותי נגד רצוני בהיותי נערה, בעודו מחייך חיוך נכלולי ושואל: זה נעים? זה נעים? ואני עונה לו "לא" דוקא בתקיפות, אבל הוא ממשיך לחבק אותי כאילו לא יניח לי לעולם, וצוחק צחוק מתגלגל שנשמע לי שטני, ולבסוף אני מצליחה לומר להורי שאני רוצה רופא שיניים אחר, ומאוחר יותר מספרת מדוע, והם מחמיצים פנים ונוזפים בי שלא סיפרתי מוקדם יותר, ואינם מציעים שום מלת נחמה ושום תמיכה. על האונס לא סיפרתי. כתבתי עליו שנים רבות אחר כך כשאבי כבר לא היה בחיים. אולי, אני אומרת לעצמי, אולי זה עניין דורי. הרי הורי כבר אינם בחיים, ולו חיו היום היו בני למעלה מתשעים שנה, ואני כבר אשה זקנה, והחברה היהודית השתנתה. אולי היום צעירות שנאנסות זוכות ליותר אהדה ותמיכה מהוריהן, גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית, וגם התמיכה המקצועית שמוצעת היום לנפגעות אונס הרבה יותר מתקדמת ומכילה, ועדיין אינני מאמינה שהשינוי כה גדול, ואני משוכנעת שגם היום נשים ובוודאי צעירות רבות שנפגעות מפחדות פחד מוות שהוריהן יגלו ויאשימו דווקא אותן, שמעמדן החברתי ייפגע, שסיכויי הנישואים שלהן יפחתו דרמטית. הרי אנשים אינם משתנים כה מהר, ודעות קדומות מפעפעות גם אצל מי שמתיימרים להיות פטורים מהן, ולוואי והחברה היהודית היתה אכן כה מתקדמת כפי שהיא מתיימרת לראות את עצמה, בהתנשאותה על החברה הערבית החיה לצדה, כשחומה בלתי נראית אך מוחשית להפליא מפרידה בין שתי החברות האחיות.

ולמרות המבוכה הזו שחשתי אהבתי את הספר, שמתאר ברגישות יחסי אנוש שהם בסופו של דבר תמיד יחסים בין אדם יחיד לאדם יחיד, בין אם זהותם הלאומית והדתית זהה או שונה.

 

נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.