דפנה ליאל: כשאדם נטמע בסביבתו

דפנה ליאל אומרת בראיון לרווית הכט במוסף "גלריה" של "הארץ" (8.7.22) שהיא מצליחה לראות את שני הצדדים שעל המפה הפוליטית. בחלק גדול מהראיון היא מתארת את עצמה כאמינה ואובייקטיבית, וזה מה שכל כך עצוב. כי שום דבר מהדברים שהיא אומרת על המפה הפוליטית איננו אמין ואיננו אובייקטיבי, וזה שדפנה ליאל מתנגדת גם לחוק הצרפתי שיעניק לראש הממשלה חסינות מחקירות והעמדה לדין, שנתניהו וחסידיו מנסים להעביר, וגם לחוק שאוסר על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה שחלק ממתנגדי נתניהו מעוניינים להעביר, עדיין איננו הופך אותה לאובייקטיבית.

דפנה ליאל קוראת בראיון למפלגות "יש עתיד" ו"כחול לבן" "שמאל" וטוענת שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו. אבל שתי המפלגות האלה אינן מפלגות שמאל משום בחינה ומעולם לא הגדירו את עצמן כמפלגות שמאל אלא כמפלגות מרכז וימינה מהמרכז. השמאל בישראל הוא קטן מאד כיום וכולל אך ורק את מפלגת העבודה, מר"ץ ומפלגת חד"ש שרצה במסגרת הרשימה המשותפת. אלה שלוש המפלגות היחידות בישראל שיש להן השקפת עולם שמאלית סוציאליסטית, ויש להן בהחלט דגלים: בראש וראשונה הכרה במדינה פלשתינית, שותפות בין יהודים וערבים בשלטון וחתירה לשוויון בין יהודים וערבים בתחומי מדינת ישראל. אלה גם מפלגות קטנות מאד, שהדגלים שלהן אינם מתממשים כי אין להן מספיק כוח פוליטי, לא מפני שאין להן דגלים.

מדוע דפנה ליאל מכנה את שתי מפלגות המרכז-ימין מתון "כחול לבן" ויש עתיד" "שמאל" למרות שאינן כאלה ומעולם לא הגדירו את עצמן ככאלה? מפני שכך מגדיר אותן בנימין נתניהו. נתניהו הוא זה שכל מי שמתנגד לו מוגדר אצלו כ"שמאל", מלה שבשפתו של נתניהו היא סוג של קללה. בעצם הכינוי "שמאל" לשתי המפלגות האלה, ולא פחות בטענה שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו, חושפת דפנה ליאל את עצמה כמי שאימצה והטמיעה בתודעתה את עולמו הרוחני של נתניהו, גם אם מעולם לא הצביעה לו.

גם התיחסותה של ליאל לעצם ההתנגדות לנתניהו כאל דבר ריק מתוכן היא אימוץ של תעמולת נתניהו. ההתנגדות לנתניהו נובעת משלוש סיבות מהותיות ביותר, שהשחיתות שהוא נגוע בה איננה הראשונה שבהן. ההתנגדות לנתניהו נובעת קודם כל מכך שכל חייו הפוליטיים מבוססים על הסתה נגד ערבים ונגד יריבים פוליטיים. קל ללעוג למסר של אחדות ושיתוף פעולה, אבל כשמבינים שהמסר הזה ניצב מול הסתה גזענית בלתי פוסקת, בכל עת שאיש ליכוד פוצה את פיו, נגד הערבים והיריבים הפוליטיים, ויתרה מכך: כאשר עומדים על כך, שהמסר המרכזי של הליכוד הוא מסר של גזענות ושנאת ערבים, שרעלן החומצי נשפך לזירה הציבורית בישראל בכמויות בלתי נתפסות, מבינים כמה חשוב ומהותי הדגל הזה של התנגדות לגזענות, ומכיוון שנתניהו הוא מר גזענות והסתה שאין בלתו, אי אפשר להתנגד לגזענות ולהסתה מבלי להתנגד לנתניהו. הסיבה השלישית להתנגדות לנתניהו היא המתקפה שהוא וחסידיו מובילים נגד רשויות החוק ונסיונם להרוס את מערכת המשפט בישראל. אי אפשר לקחת מכחול לבן את מחויבותה להגן על מערכת המשפט, ואולי דפנה ליאל עיוורת לדגל הזה, החשוב והמהותי לקיום הדמוקרטיה בישראל, אבל עיוורונה איננו הופך אותו לבלתי קיים או בלתי חשוב. את עיוורונה לגזענות הרעילה של נתניהו ומקורביו חושפת דפנה ליאל בטענתה שהשאלה המגונה שנשאלה ב"סקר מדעי" של ערוץ 12: "האם אתה חושב שהממשלה נשענת על תומכי טרור"? היא שאלה לגיטימית. כמובן שהכינוי "תומכי טרור" לחברי מפלגת רע"ם ובעצם לפוליטיקאים ערבים בכלל הוא המצאה של בנימין נתניהו שנשמעת רבות גם מפי עמיתה של ליאל עמית סגל, בנו של איש המחתרת היהודית שהורשע בשלושה נסיונות רצח וחבלה חמורה.

ההפגנות בבלפור הוציאו את נתניהו מכליו מכיוון שהימין שייחס – כפי שעושה גם ליאל – את הנחישות והמחויבות לדרך לעצמו בלבד, נוכח לצערו כמה עיקשים מתנגדי נתניהו, וכמה המיאוס ממשטרו האוטוקרטי המושחת, מנהנתנותו החזירית ומגזענותו האינסופית הוא עוצמתי ובוער בלב מתנגדיו הנחושים. ניסיונות לארגן הפגנות נגד של תומכי נתניהו לא עלו יפה. דפנה ליאל לא היתה שם, בהפגנות האלה, אפילו לא ככתבת. היא שרויה וכלואה נפשית ורוחנית בבצה הדלוחה של הערוץ שבו היא עובדת, וחוץ מלחזור כתוכי על דברי עמיתיה הימניים והשקפת העולם המוטה שלהם, אין לה שום דבר מקורי או מעניין להגיד.    

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.