אחרי "עלות השחר"

 

אתמול צפיתי בבני גנץ מתראיין לשלושת ערוצי החדשות, ופעם ראשונה חשבתי שאני שונאת אותו. לא חשבתי קודם שאני שונאת אותו, אבל אתמול הזחיחות ושביעות הרצון העצמית היו לי בלתי נסבלים, וגם תחושת ההשפלה, כשהסביר שלא היה צריך לכנס את הקבינט, והרגשתי שהסיבה העיקרית שלא לכנס את הקבינט היתה שלא לשתף את מר"ץ במידע על המבצע המתוכנן. אני לא יכולה לדעת את זה בוודאות, אבל זו התחושה שלי, ואני חושבת שזה לא מקרי שניצן הורוביץ היה השר היחיד שהתלונן על אי כינוס הקבינט לפני מבצע צבאי, שאולי אפשר לחמוק מכך בטיעונים משפטיים מתחכמים שלא היתה סבירות גבוהה למלחמה, אבל התחכמות משפטית וכסת"ח משפטי אינם תחליף להגינות, אחריות ותום לב, שנעדרו מההחלטה שלא לכנס את הקבינט לפני המבצע ולבקש את אישורו. אני לא יודעת אם הרעיון היה של גנץ או של יאיר לפיד או של שניהם. כמובן שמוסרית שניהם אחראים לכך. ההרגשה שלי היא שאיילת שקד ומירב מיכאלי כן עודכנו, וגם תמכו בכל הלב – מה שלא מפריע אף פעם לשדרנים ועיתונאים להסביר שאין שום הבדל בין מר"ץ לעבודה. אבל יש הבדל, והוא מסביר היטב את היחס למר"ץ מצד ממשלה שאיננה רוצה את נתניהו אבל יותר מדי רוצה, למרבה הצער, להיות כמו נתניהו. נציגי מר"ץ כמו מצביעי מר"ץ אינם בהכרח מתנגדים למבצעים צבאיים, כולנו מכירים את המציאות בארצנו, אבל אף פעם איננו שמחים על מבצע צבאי, והרג מחבלים, גם אם הוא הכרחי ומציל חיים, שאולי זה היה כך במבצע "עלות השחר" ואולי לא, אינני יודעת, איננו גורם לנו לשמוח ולהתמוגג ולעוף על עצמנו, כמו שהוא גורם לגנץ ולפיד ומצביעיהם, ואולי גם למצביעי מפלגת העבודה שהרבה שנים דיכאה את הציבור הערבי בישראל, החל מהמימשל הצבאי משנת 1948 ועד 1966 – ראש הממשלה אשכול ממפלגת העבודה שיש לו זכויות רבות בקידום הדמוקרטיה בישראל היה זה שביטל את המימשל הצבאי, אבל הפקעת אדמות של ערבים, לא פעם הפקעת אדמות ללא סיבה מלבד גזל מערבים, נמשכה אפילו בימיו של יצחק רבין והולידה את "יום האדמה". מירב מיכאלי היתה מאד מרוצה מהמבצע המוצלח בעזה ובכך היא באמת בת ברית טבעית של לפיד וגנץ, בעוד שאנשי מר"ץ שואלים את עצמם האם מבצע "עלות השחר" היה באמת הכרחי ובלתי נמנע, שאלה שכמובן מרגיזה את רוב הציבור הישראלי שרוצה להרגיש טוב עם מעשי ממשלתו וצבאו, אבל אולי הרצון הזה ושביעות הרצון הזו ממבצע של הרג מחבלים – שאולי מנע פיגוע קשה ואולי היה עקב כך הכרחי, אבל הביא לירי של למעלה מאלף טילים על העורף הישראלי, ולסבל קשה במיוחד של תושבי עוטף עזה, אשקלון ואשדוד, אולי שביעות הרצון הזו יותר משהיא עוזרת לנו היא תוקעת אותנו באותה סיטואציה של רדיפה אינסופית אחרי מחבלים,  וסבבים חוזרים ונשנים של מבצעים בעזה עם מאות ואפילו אלפי טילים שנורים על אוכלוסיה אזרחית של משפחות עם ילדים וזקנים ונשים הרות שמוצאים את עצמם תחת אש תופת וסכנת חיים, כך שלי לפחות שביעות הרצון העצמית של גנץ ולפיד וגם אחרים נראית די מטומטמת. אני שמחה שמנסים להחזיר את השבויים שלנו החיים והמתים מעזה, והלוואי שזה יצליח, אבל זה רק חלק קטן ממה שהממשלה צריכה לעשות. כשיאיר לפיד אמר שלא ינהל משא ומתן עם אבו-מאזן הזדעזעתי מזה שזאת העמדה של מי שהוא כעת ראש ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל חייב לנהל משא ומתן עם ראש הראשות הפלשתינית, וחייב לקדם הסדר שלום בין הרשות הפלשתינית לישראל שיכלול גם פיתרון לשאלת עזה, ואני לא מתעלמת מהקשיים ומכישלון אפשרי, אבל אני לא מוכנה לקבל דיבורים של אין עם מי לדבר, כי אם אפשר לדבר על הפסקת אש, אפשר גם לדבר על שביתת נשק, ואפשר גם לדבר על הסדר שלום, וזה הדבר שראש ממשלת ישראל וממשלת ישראל צריכים לעסוק בו יום ולילה, לנסות להגיע להסדר שלום עם הפלשתינים, שלמיטב אמונתי צריך לכלול הכרה במדינה פלשתינית שממילא כל העולם מכיר בה למעשה: הרי מנהיגי מדינות שמבקרים בישראל מבקרים בנפרד בראשות הפלשתינית, ומתייחסים לכך כאל ביקור במדינה אחרת, לדעתי בצדק. אם היינו מכירים בראשות הפלשתינית כמדינה זה היה מאד מחזק אותה מול החמאס בעזה, וממשלת ישראל לא עושה את זה לא מפני שלא צריך לעשות את זה, אלא מפני שהיא כל הזמן מפחדת מהימין האלים, והימין בישראל הוא אלים ומפחיד בלי גבול ואפילו רצחני, אבל מי שפועל רק מתוך פחד תקוע במקום, ויכול רק להתפאר בהרג של עוד מפקד מחבלים שיוחלף בו ביום על ידי אחר, ובכיפת ברזל שהיא באמת טכנולוגיה מצוינת שמצילה חיי אדם, אבל לא מצילה את תושבי הדרום מסכנת חיים ומפחד מות. בני גנץ ויאיר לפיד יודעים לנהל מבצע צבאי, הידע שבתקשורת הישראלית סוגדים לו יותר מכל, והם מאד מרוצים מעצמם, אבל זה רק חלק מהתכונות שראש ממשלה בישראל צריך, ולהדיר את ניצן הורוביץ עם השאלות הקשות שהוא היה שואל בקבינט על נחיצות המבצע ועל תועלתו זו בסך הכל התנהגות לא רק תחמנית אלא מאד פחדנית ונוחה בטווח הקצר אבל מזיקה בטווח הארוך. כי לא רק תומכי מר"ץ אינם חשים שום שמחה על מבצע "עלות השחר". בשלוש היממות שבהן כמעט לא הסרתי את עיניי מהטלויזיה, וגם ביום שלמחרת, לא ראיתי הרבה שמחה אצל תושבי עוטף עזה, שהם הנפגעים העיקריים של מדיניות הטווח הקצר ושביעות הרצון העצמית הזאת, ומיואשים כבר מהסיכוי לחיות אי פעם בשלום – אפילו ילדים שרואיינו אמרו דברים כל כך מפוכחים ועצובים על הסיכוי הבלתי קיים שלהם לגדול בשקט - כי אפשר למצוא תעלול משפטי להתעלם מאנשי מר"ץ עם השאלות הקשות שלהם והדרישה שלהם להליך מדיני ולא רק פעולות צבאיות, אבל אין שום תעלול משפטי שיכול להעלים את המציאות.   

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.