הורי הילדים החטופים ראויים לאמון

 

על חטיפת ילדי תימן לא שמעתי מהתקשורת אלא מידידי חיים חוטר, שהוריו, מנסור וציונה חוטר, עלו מתימן כזוג צעיר, ואחותו הבכורה נלקחה על ידי אחות לבית חולים ומאז נעלמו עקבותיה. הכרתי היטב את הוריו של חיים שכבר אינם בין החיים, וכל ימיהם, גם לאחר שהולידו וגידלו שמונה ילדים, הם חיו את הטראומה של הבת הבכורה שנלקחה מהם. חיים עצמו איננו יודע מתי נולד, כי אמו ילדה אותו בסתר והחביאה אותו בארגז מתחת למיטה, מפחד שיקחו ממנה גם אותו. כשחיים נשא לאשה את חברתי איליין, שהיתה אז עולה חדשה מאנגליה, אמרה לה ציונה שהיא במקום הילדה שחטפו. איליין סיפרה לי שהוריו של חיים הוזמנו פעם, אינני יודעת על ידי מי ומתי, למפגש של הורים שילדיהם נעלמו עם ילדי תימנים שנלקחו מהם, אבל הם לא מצאו שם את בתם. הדברים שאורי משגב במאמריו ב"הארץ" מכנה אותם "עלילת דם", היו ידועים לאנשי ממסד, ואולי אין זה פלא שדוקא הנשיא יצחק הרצוג, שבא מלב הממסד, מבקש לפעול לפיוס.

בנם השלישי של חיים ואיליין, גבריאל, נרצח בפיגוע מחריד בישיבה בעתניאל, ובלוויה הקשה מנשוא זעקה סבתא ציונה זעקות שקרעו את השמיים: "גבריאל, גבריאל, גבריאל". שנים אחר כך, כשכבר לא היתה בחיים, סיפר לי חיים שאמרה לו: "את הילדה שחטפו אולי נמצא, אבל גבריאל לעולם לא יחזור". בכל אסון שפקד את משפחתה ציונה חיה מחדש את האסון ההוא, הבת הבכורה שנלקחה ממנה ללא שוב ומעולם לא נודע לה מה עלה בגורלה. למותר לציין שקבר אין, למרות שאמרו לה שהילדה נפטרה. אורי משגב ורבים אחרים טוענים שאין שום הוכחות. אינני יודעת לאיזה הוכחות הם מצפים. אם פעוטות נלקחו מהוריהם שלא ראו אותם יותר מעולם, אלו הוכחות הם יכולים לספק, מלבד העובדה שהילד נולד ונרשם במרשם האוכלוסין. מעבר לכך אין להם שום מידע. הילדים עצמם היו קטנים מדי מכדי לדעת ולזכור מי היו הוריהם, ואת מי עליהם לחפש.

הטענה שאין שום מקרה של אשכנזים שאימצו ילדים תימנים פשוט איננה נכונה. בסרט דוקומנטרי שניסה לטעון שהתימנים פשוט זנחו את ילדיהם, הוצגה תימניה שאומצה על ידי זוג אשכנזי, ואמה המאמצת סיפרה שמצאה אותה במצב מאד קשה ומוזנח בבית חולים ואיש לא התעניין בה. האם ידעו ההורים הביולוגים באיזה בית חולים היא? האם התאפשר להם לראותה? אינני יודעת. חיים חוטר סיפר לי גם שבת דודו נלקחה לבית חולים ודודו בא לחפש אותה ונאמר לו שהיא כבר איננה שם, אבל הוא שוטט בבית החולים וקרא בשמה עד שענתה לו מאיזה חדרון והוא לקח אותה הביתה. חיים סיפר לי גם על קרובים של בכיר מפא"י ישראל ישעיהו, לימים יושב ראש הכנסת, שבנם של קרובי משפחתו נלקח והם פנו אליו ולאחר יוןמיים קיבלו את בנם חזרה.

על סמך מה שולל משגב את אמיתות עדויותיהם של הורים רבים שילדיהם נלקחו ולא הושבו מעולם ונאמר להם שמתו אך הם לא ראו לא גופה ולא קבר? ההסתייגות היחידה שאפשר להסתייג היא התיחום של החטופים ל"ילדי תימן, מזרח ובלקן", הגדרה של הרב עוזי משולם שאכן העלה הרבה האשמות מרחיקות לכת על חטיפת ילדים לצורך ניסויים רפואיים וכיו"ב. כפי שכתב וחזר וכתב עופר אדרת ב"הארץ", גם מאות ילדים של עולי אשכנז נעלמו בנסיבות מפוקפקות. כנראה שמספר ילדיהם של עולי תימן שנחטפו היה גבוה במיוחד, אבל חטיפת הילדים והעברתם למשפחות אחרות, גם בחו"ל, קשורה כנראה יותר לעוינות של בן-גוריון ל"אבק האדם" שהגיע לישראל מהגולה, כפי שכינה אותם. הוא לא נלחם במזרחיות אלא בגלותיות, והמלחמה הזו היתה ככל הנראה נטולת מעצורים. מעשים דומים נעשו באותן שנים בקנדה ובאוסטרליה, כאשר ילדי תושבים ילידים הועברו למשפחות אירופיות, שכעת מכות על חטא. חבל שבישראל עדיין מסתירים ומשקרים, ומאשימים את הקורבנות ב"עלילת דם".

הטענה שלא היה זדון והכל תוצאת בלגן וכאוס איננה סבירה, כי דוקא באותם ימים היתה מדינת ישראל מדינת משטרה, והשב"כ עקב בדקדקנות אחר אינספור אנשים, ביניהם אבי יוסף מרגלית ז"ל, שהיה חבר מנעוריו בתנועת הקומוניסטים העבריים. מצאתי בארכיון ההגנה תיק של שירות הידיעות של ההגנה שמתייחס לפעילותו של אבי בקומוניסטים העבריים מלפני קום המדינה, אבל המידע הזה הועבר גם לשירות הביטחון של מדינת ישראל, והם ניסו למנוע על סמך מידע זה את מינויו של אבי לשופט בסוף שנות החמישים. מאחי שמעתי שאבי פנה אז לעזרת דודו אליהו מרגלית, ממנכ"לי בנק הפועלים, שפנה לשר האוצר פנחס ספיר בעניינו של אבי, ובהתערבות ספיר התאפשר מינויו של אבי לשופט. כך התנהלה אז מדינת ישראל, ודבר לא נעלם מעיני שירות הביטחון. אם ילדים נלקחו במירמה מהוריהם והועברו לאחרים, קשה להאמין ששירות הביטחון לא היה מודע לכך. דוקא העובדה שלא נערכה שום חקירת משטרה בעניין הילדים שנעלמו, כפי שאפשר היה לצפות לו קרו הדברים בתום לב, מעידה על כך שהממסד ידע על החטיפות ולא היה מעוניין לחקור לאן נעלמו הילדים.

תום מהגר, מנכ"ל עמותת עמר"ם שעוסקת בנושא הילדים החטופים, כתב מאמר תשובה לאורי משגב ("הארץ", 1.9.22) ובו הביא שתי עדויות של ניצולות שואה, האחת שעבדה כאחות ברמב"ם והעידה על מסירת ילדים שנקלטו מהמעברות לבית אומנה, והאחרת העידה שבית התינוקות בראש העין שיקרו להורים שהילדים נפטרו, בזמן שהילדים נלקחו משם בריאים. אלה כמובן עדויות חשובות מאד, שחושפות חטיפת ילדים מהוריהם ביודעין, אבל האם חייבים להביא עדויות של ניצולות שואה, האם אין די בעדויות של אלפי הורים שילדיהם הבריאים נעלמו ונאמר להם שמתו, מבלי שראו גופה או קבר? באיזו זכות ועל סמך איזה מידע פוסלים משגב ואחרים את עדותם של אלפי הורים כמו מנסור וציונה חוטר ז"ל, על אסון חייהם, על הילד שנלקח ומעולם לא הוחזר? מדוע האנשים האלה, שמעולם לא דיברו דבר שקר, וחיו חיי תום וצנע, נושאים כל העת את כאבם וצערם, מדוע אינם ראויים לאמון בזכות עצמם? צודקת נעמה לזימי, שאף היא הותקפה והוכפשה ברשעות עקב פעילותה בנושא הילדים החטופים, שאם ישנן עדויות כה רבות של הורים, חייבים להאמין להן ולבדוק אותן. לא ההורים ולא האחים צריכים לתת תשובות על מה שקרה או לא קרה, אלא המדינה.