אריך קוש / עכברים

 

את הנובלה של אריך קוש "עכברים", קראתי בשטף מתחילתה ועד סופה, ולא מפני שהיא קצרה, אלא מפני שהיא מותחת מאד ומצליחה להעביר לקורא ציפיה מתמדת לדבר מה נורא שיקרה, ובעיקר מפני שהדמויות בה סיקרנו אותי מאד, והנוף המתואר להפליא שבו היא מתרחשת – חוף שומם בים האדריאטי ובו מגדלור וכמה בתים נטושים – הקסים אותי. המספר משכנע את אשתו לבקר בבית הנופש הנטוש של חבריו בחוף הנידח, ואולי לרכוש את הבית, שהחברים כבר אינם יכולים לשוב אליו, ובכל מקרה לנפוש שם זמן מה. אשתו נעתרת כנגד רצונה – היחסים ביניהם מתוחים והיא שוקלת לעזוב אותו, והיא מפחדת מהחוף הפראי, שאולי אורבים בו נחשים ועקרבים. הוא חושב שהנופש דוקא יקרב ביניהם. אבל הנופש מתגלה כמאבק נואש בעכברים שהשתכנו בבית הנטוש, וכמפגש גורלי עם איש צבא בגימלאות שהשתכן במגדלור, ספק ידיד ספק אויב.  

רק חמש דמויות מופיעות בנובלה: המספר ואשתו הרופאה ללה, איש הצבא המוזר, וכן דייג זקן ואשתו שמתגוררים ליד החוף והסתגלו לחייהם הקשים, והם חביבים ומכניסי אורחים. שתי דמויות נוספות, זוג החברים בעלי הבית, מוזכרים הרבה בהיעדרם, והקשר שלהם לגיבורי הסיפור ספק מתגלה, ספק נשאר לוט באפלה.

הרבה מהמתח נובע מדמויותיהם החידתיות של המספר, אשתו ואיש הצבא. מדוע חשוב כל כך למספר לבקר בבית החברים, מה מושך אותו לאותו מקום נידח, שהוא עצמו פותח את הסיפור בתיאור חוסר התוחלת של המקום? מדוע הוא טורח כל כך להכשיר את המקום למגורים במקום להימלט משם? ומהן כוונותיו של איש הצבא שספק מגיע לעזור ספק כופה את נוכחותו על הזוג? ויותר משניהם, מה עובר במוחה של האשה, ללה, שלכאורה מלאת חששות, ומצד שני נוהגת בחופשיות גמורה, ספק אדישה לסכנות, ספק מתריסה כנגדן, כאשר מעת לעת נדמה שדוקא בעלה הוא החושש וחרד, ואילו היא חסרת פחד או מתגרה בגורל. ללה היא כוכבת הסיפור בעיני, והרבה מקסמו נעוץ באופן שבו מעצב אותה הסופר ומניח לקורא להתבונן בה יחד עם בעלה ואיש הצבא שמתבוננים בה כל העת בגלוי או בסתר.

מה שהפריע לי הוא דוקא מה שמופיע כמעין פיתרון לחידת הסיפור, הקישור של הדמויות למחנה העינויים גולי אוטוק, הגירסה היוגוסלבית לגולאג, שכביכול מסביר הכל ואיננו מסביר דבר. הרי איננו יודעים אם מה שסיפר איש הצבא לללה על בעלה הוא אמת, וגם אם כן, זה לא ממש מסביר את ההתרחשויות. אם המספר באמת חשד באשתו שהיא מסוגלת להרעיל אותו למוות, מדוע לקח אותה לחוף הנידח? מדוע העניק לה את זר ההרדופים הרעילים? דמותו נותרת חידתית. דמותו של איש הצבא לכאורה מוסברת ומפורשת, אבל האנלוגיה בין העכברים לאסירים מאד פשטנית בעיניי, ואני מסרבת לראות בסבל סיבה לרוע. ניצולי שואה רבים היכרתי בחיי, וגם זכיתי להכיר שתיים מאלה ששרדו את גולי אוטוק. אני אומרת שזכיתי מפני שהן היו נשים מופלאות, כמו רוב ניצולי השואה שהיכרתי. אינני רוצה לתת לרעים הנחה בטענה שסבלו ועברו יסורים, כי רוב אלה שסבלו היו טובים ועשו טוב, והרוע שפגשתי כל כך הרבה בחיי לא הגיע דוקא מאנשים שסבלו. אין לרוע הסבר פשוט ופשטני.

והיחסים המסקרנים כל כך בין המספר ואשתו אינם זקוקים לדעתי לגולי אוטוק. כשבעלי בגד בי שאלתי את עצמי לא פעם אם הוא מסוגל להרוג אותי, ולפעמים עלתה בי מחשבה שהמאהבת שלו תשלח רוצח שכיר לרצוח אותי, כפי שראיתי באיזו סדרת טלויזיה מדממת. אני זוכרת שאחרי שהגבר בסדרה גילה שהמאהבת שלחה את הרוצח לרצוח את אשתו ואילץ אותה להודות בכך, היא שאלה אותו אם אולי יוכלו להתחתן בכל זאת ואז ללכת איש לדרכו. זה היה מוזר, אבל הרבה אנשים חושבים שנשים מוכנות להרוג בכדי להתחתן. כנראה שזה קורה רק בסרטים ובתכניות טלויזיה. מכל מקום בעלי לא הרג אותי וגם לא ניסה להרוג אותי וגם לא המאהבת שלו שהפכה לאשתו השנייה ואחר כך לגרושתו השנייה. הוא כן קיווה שאתאבד או שאמות, כי פעם שאלתי אותו מה היה עושה אם הייתי בוגדת בו והוא אמר שהיה מתאבד, אבל אני ידעתי שהוא לא היה מתאבד, הוא רק קיווה שאני אתאבד, ולא התאבדתי. "עכברים" הוא סיפור על בני זוג שכל אחד מהם הוא חידה בעיני רעהו, ולכן זה סיפור מעניין. אי אפשר לדעת מה יקחו איתם מן החווייה שלהם בפלטמון, שעד כמה שיכולתי להבין זה מקום אמיתי במונטנגרו, אבל היום המקום שונה מאשר בסיפור שהתרחש מזמן. אי אפשר לדעת אם יישארו ביחד או ייפרדו. גם אני לא ידעתי דבר על בעלי, למרות שחייתי איתו עשר שנים או מעט יותר מכך. אפילו לא ידעתי למה נשא אותי לאשה, אם אהב אותי, או מסיבה אחרת. אנשים מציינים לפעמים סיבות למעשיהם, אבל נדיר שהסיבה שהם מציינים היא באמת הסיבה. כולנו מציצים איש ברעהו דרך חלונות שנפתחים לנו לעתים, אבל מה בלב זולתנו איננו יודעים, ואת התמונה המלאה לעולם איננו רואים.

 

אריך קוש / עכברים, תרגמה מסרבית דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל 2022