עשרת הסרטים הגדולים שלי

 

אינני יכולה להסביר מדוע רשימתו של אורון שמיר ב"גלריה" של "הארץ" (5.12.22), על רשימת מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים של כתב העת הבריטי לקולנוע Sight and Sound, הציפה אותי בכל כך הרבה רגשות, אבל אולי אין צורך להסביר מדוע קולנוע, בדומה למוסיקה, מעורר רגשות עזים. אחד ממורי קרא לקולנוע "ספרות מצולמת", אבל סרטים דומים בעיני יותר לקונצרט או לאופרה – הם פועלים על הרגש באופן חזק יותר, ואם אוהבים אותם, אפשר לחזור ולראות אותם פעמים רבות ולהתרגש מחדש, מה שפחות קורה עם ספרים, ולו גם ספרים אהובים ביותר.

דוקא מכך שמבקרי הקולנוע בארצות רבות, גם בישראל, שבחרו את הסרטים ברשימה, הציבו במקום הראשון את סרטה של שנטל אקרמן משנת 1975 "ז'אן דילמן" (השם המלא ארוך בהרבה ומייגע כמו הסרט שצפיתי בעוונותי רק בחלק ממנו), ושפעם ראשונה מציבים במקום הראשון סרט של במאית אשה, לא גרמה לי שום התרגשות. לא אהבתי במיוחד את הסרט, שהחידוש בו הוא בניסיון לזווג בין הדיוקן הקולנועי של זונה לזה של עקרת בית ואם, שמנקה ומבשלת ומגישה אוכל ומדיחה כלים, וכשהילד בבית הספר עוסקת בזנות, זנות מאד נקייה וסטרילית, כשאחרי ביקור הלקוח היא מנקה ומסדרת ומתרחצת ומחליפה בגדים וכו', בדיוק כפי שהיא מנקה ומסדרת לפני ואחרי שהיא מקבלת את הילד השב מבית הספר ומגישה לו ארוחת צהריים. גם לא חשבתי שהרעיון להציג דיוקן כפול של אשה שמגלמת את "האשה הטובה" ו"האשה הרעה" בדמות אחת מקורי במיוחד. לואיס בונואל כבר עשה את זה באופן מסעיר ומרתק בהרבה בסרטו Belle de Jour  (1967) עם קתרין דנב הצעירה – וגם את הסרט ההוא, שעורר סערה והתלהבות, לא אהבתי. נכון שיפהפיית היום היא אשה זוהרת מן המעמד הגבוה, ועוסקת בזנות כדי להגשים פנטסיות מיניות ולא כדי להתפרנס ולגדל את בנה, אבל שני הסרטים נראו לי שקריים בדרכם. רק פעם אחת ראיתי זונה שהאמנתי לה, וזה היה בסדרה הדוקומנטרית של ירון לונדון "הפואטיקה של ההמונים", שם הוא ריאיין זונה מבוגרת שנראתה כמו השכנה ממול, שסיפרה על עיסוקה הלא זוהר שמתאפיין בעיקר בעליבות ובלא מעט גועל. היא לא נראתה מכורה לסמים או לאלכוהול כמו הזונות הגוססות שתיארה ורד לי בכתבותיה המזעזעות ב"הארץ". היא פשוט תיארה את עבודתה בסיפוק מאוויהם של גברים רגילים או סוטים באופן שבעיקר שבר את הלב. לא ראיתי זונות כאלה בקולנוע. בעיקר ראיתי בקולנוע המון זונות יפהפיות וטובות לב במערבונים – בסוף הן נישאו לגיבור ונהיו עקרות בית חביבות. ישו הנוצרי אהב כידוע זונות וביקש לאמץ אותן לחיק החברה. בתמורה זיווגו לו את מריה מגדלנה בדמות זונה יפהפיה, למרות שמריה מגדלנה מופיעה לראשונה בברית החדשה כאחת מאלה שבאו לסוך את גופתו של ישו (מרקוס פרק 16פסוק 1) – עיסוקן של נשים זקנות. בדמותה של מריה מגדלנה עסקתי בהרחבה ואין טעם להרחיב כאן, אבל ללא רחמי ישו על הזונות (יוחנן פרק 8) שהשליכו על דמותן במסורת הנוצרית, קשה להבין את דמות הזונה בקולנוע, ובפרט את הזונה הנוגעת ללב מכולן: כביריה מ"לילות כביריה" של פליני (1957). בסרטיו האחרים יש זונות מציאותיות יותר, אם כי ביניהן מופיעה גם זונה יפהפיה שהנער בן דמותו של הבמאי מתאהב בה. הרומנטיזציה של הזנות קשורה בוודאי גם לעובדה שנערים רבים התנסו לראשונה ביחסי מין בבתי זונות, מה שזיכה את הזונות בהילתה המחמיאה של אהבה ראשונה. מבחינה זו אולי סרטה של שנטל אקרמן מחזיר את הזונות מעולם הפנטסיה למציאות, אבל הוא עדיין עוסק בזנות כצדה השני, או כפניה האחרות, גם אם כהיפוכה, של עקרת הבית, ובכך הוא איננו חורג מהפנטסיה הגברית על הזונה החביבה ההופכת בהינף יד לעקרת בית מסורה, לא אלכוהוליסטית, לא נרקומנית, לכל היותר עם מנהלת בית בושת זקנה כמו סימון סיניורה המופלאה ב"כל החיים לפניו" (משה מזרחי, 1977), אבל ללא סימן ולו קלוש לסרסורים או סוחרי סמים.

אורון שמיר הציע רשימה משלו לעשרת הסרטים הגדולים, והמגיבים הציעו רשימות משלהם, ולא יכולתי להימנע מלחשוב על רשימת הסרטים הגדולים שלי, שאליה הייתי בוחרת רק סרט אחד מאלה שבחרו המבקרים במשאל של Sight and Sound, "סיפור טוקיו" של יסוג'ירו אוזו מ-1953, סיפורם של ההורים ששכלו את בנם הבכור במלחמה, הנוסעים עם בתם הצעירה לבקר את בנם השני בעיר הגדולה, ביקור מאכזב מכל בחינה, ואת אלמנת בנם המת המשלימה עם גורלה. קשה לחשוב על סיפור המציג את החיים האמיתיים באופן מציאותי יותר מסרטו שובר הלב של אוזו, שיצר עוד סרטים נפלאים, שלמרבה הצער אפילו בסינמטקים הם מוצגים רק לעתים רחוקות.

מרשימתו של אורון שמיר הייתי בוחרת גם כן סרט אחד שראיתי בצעירותי שוב ושוב, "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן (1957), שבניגוד לסרטו של אוזו הוא סרט אגדתי, שגיבוריו הם אביר הנמלט מן המוות, וגם משפחת שחקנים נודדים, שלמרות היותם שחקנים הם מייצגים דוקא את הצופים בסרט שהוא תיאטרון של מוות, ולמרות היותו שחור-לבן הוא אחד הסרטים הכי יפים בעיני מבחינת האסתטיקה שלו המזכירה ציורים.

להקת שחקנים נודדים בימי הביניים מופיעה גם בסרט נוסף שהוא מהיפים ביותר בעיני, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה משנת 1990, סרט יפהפה עם דיאלוגים שנונים שמככבים בו אורנלה מוטי ומאסימו טרואיזי, שחקן נפלא ואהוב מאד שמת בדמי ימיו והתפרסם יותר דוקא בסרט "הדוור" שהוא סיפור בדיוני על המשורר פבלו נרודה, שהיה בעיני סרט מעט מלאכותי. "קפיטן פראקסה", גם הוא אגדה שמדמיינת את ימי הביניים כפי שנהוג לדמיין אותם, אבל מצליח לזקק כמה אמיתות נצחיות על גברים ונשים וחיי עוני של אמנים, והדמויות בו כל כך חיות שהן ממשיכות ללוות אותי, כמו אנשים אמיתיים שפגשתי בחיים.

שניים מעשרת הסרטים הגדולים שלי הם של ויטוריו דה-סיקה, שרוב סרטיו הם סרטי מופת, אבל מעל כולם אני בוחרת בשניים: "גנבי האופניים" הריאליסטי (1948), על בעל משפחה שפרנסתו תלויה באופניים שנגנבים ממנו, ועל חוסר הצדק בחיים שבהם יש מי גונבים מהם והם חסרי אונים, ואם ינסו לגנוב בעצמם, אין סיכוי שיצליחו, כי יש אנשים שנועדו לגנוב ויש אנשים הגונים שהחיים אינם מאירים להם פנים. הסרט השני שאני בוחרת של ויטוריו דה-סיקה הוא "נס במילאנו" המופלא (1951), שהוא סיפור אגדה שתמונותיו נחרתו בלבי החל מקנקן החלב הרותח שנשפך והופך לעיר משחק קטנה על הרצפה ועד התמונה האחרונה שבה עפות הדמויות מעל הקתדרלה של מילאנו, ואינך יודע האם זה סוף טוב או רע: האם הם מתים, או חיים לנצח? אולי חמש פעמים ראיתי את הסרט כילדה וכנערה, וגם עמדתי על גג הקתדרלה של מילאנו בקיץ 1974, יום או יומיים לאחר שהבריגדות האדומות פוצצו את הרכבת מפירנצה לבולוניה ורצחו שמונים איש ואיטליה כולה היתה מזועזעת, וברחובות מילאנו צעדו אלפים ושרו את האינטרנציונל כמו תפילה.

כבר הבנתם מן הסתם שהקולנוע שלי הוא קודם כל הקולנוע האיטלקי, וגם הסרט הששי שאני בוחרת לרשימת עשרת הגדולים שלי הוא סרט איטלקי, "זכרונות" של פליני (1973). אינני יכולה שלא להזכיר גם את "לה סטראדה" המוקדם שלו (1954) עם רעייתו, ג'ולייטה מסינה המופלאה, בדמות נערה הנמכרת לאיש השרירים הגס והנוקשה שמגלם אנתוני קווין, וכמו כביריה שתגלם מסינה בסרט מאוחר יותר, נראה שאין לה שום תקוה. "זכרונות" לעומת זאת הוא סרט משמח, צבעוני ויפהפה, שמשרטט סצינות מילדותו של פליני וממשפחתו המעט חריגה, ושלמרות שהוא מתאר תרבות קתולית כפרית רחוקה מאד מכל מה שהכרתי, לא יכולתי שלא להזדהות עם המבט הילדי שהסרט הזה משמר כל כך בהצלחה.

עוד סרט מופלא שכבש בזמנו את האקרנים במשך חודשים ודיבר ללבם של קהלים רבים ושונים, ואף תמונותיו היפהפיות והנוראות במסעם של אסירים משוחררים לאורך תורכיה ועד לכורדיסטאן התורכית חרותות בלבי, הוא "יול" (1982), סרטו של אילמז גונאי הכורדי-תורכי, שכפי שכתבו עליו כשמת בטרם עת, העניק משמעות חדשה למושג "סרט תורכי". זוהי תורכיה קשה ועצובה, רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתורכיה של הכל כלול, ואולי אין זה מקרה שמעולם לא ביקרתי בתורכיה, אלא באמצעות שני סרטיו המפורסמים ביותר של אילמז גונאי, "יול" "והעדר", שזיעזעו וטלטלו את כל רואיהם, והיו מאותם סרטי מופת חריגים שחוויית הצפייה בהם כה עוצמתית, שאין חשיבות לרקע של הצופים או להשכלתם או להבנתם בקולנוע, כי הם עוסקים בגורל האנושי במערומיו. יותר מכל הסרטים האחרים שאני מזכירה כאן, אני כותבת את הרשימה הזו כדי להזכיר את סרטיו של אילמז גונאי, שנדמה כי אולי בשל מותו בטרם עת, נשכח הבמאי הגדול הזה ונשכחו סרטיו, ואסור שיצירות מופת כאלה תשכחנה.

הרשימה הזו כתובה בסדר אסוציאטיבי ולא הירארכי, ואני מגיעה כעת לאחד הגדולים מכולם שאיננו מופיע לרוב ברשימות, אבל עבורי ולא רק עבורי הוא סרט מכונן שצפיתי בו בוודאי עשר פעמים ומעולם לא השתעממתי, וזהו "חלף עם הרוח" של ויקטור פלמינג משנת 1939. את הכוכבת ויויאן ליי בתפקיד סקרלט פחות אהבתי, העדפתי על פניה את אוליביה דה-הבילנד, שחקנית נפלאה שמעולם לא הפכה לכוכבת של ממש ולא בצדק, וכמובן שהתאהבתי בכל לבי בקלארק גייבל, וחלמתי תמיד לומר למישהו frankly my dear, I don't give a damn, הזדמנות שנמצאה לי כשהתפטרתי מעבודתי המסודרת היחידה וחזרתי להיות מתרגמת עצמאית שמתפרנסת בדוחק מעבודות מזדמנות וככל האנשים החופשיים באמת לגמרי ענייה. כן, אני מעדיפה סרטים סוחפים שמדברים ללבם של רבים. קולנוע מתנשא שמתיימר לחנך את הצופים פחות חביב עלי. קולנוע הוא אמנות פופולארית ובכך יופיו, בכך שהוא יכול לרגש אלה לצד אלה את אניני הטעם ואת פשוטי העם. וזיכרו שגם מיכלאנג'לו ורמברנדט דיברו ומדברים ללב כולם.

כבר אמרתי שהרשימה שלי היא אסוציאטיבית ולא הירארכית, אבל אני מגיעה כעת למי שבעיני הוא הגדול מכולם, צ'רלי צ'פלין. יש שני סרטים שפותחים בעיני כל רשימה של עשרת הגדולים בכל הזמנים, ואלה "הבהלה לזהב" ו"זמנים מודרנים". סצינת בישול ואכילת הנעל בצלחת עם סכין ומזלג היא בוודאי מהמופלאות בתולדות הקולנוע, וכמותה פס הייצור המשתגע ומשגע ב"זמנים מודרניים". מדוע מעטים כל כך מהמבקרים ציינו את הסרטים האלה? אולי מפני שהם מושפעים זה מזה, ונוטים לחזור על בחירות משנים קודמות, ובכל מקרה אין זה משנה. הסרטים הגדולים הם אלה שחרותים על לוח לבנו, שתמונותיהם ומלותיהם מלווים אותנו לאורך כל חיינו, שעינינו נמלאות דמעות ופינו נמלא שחוק רק מלהיזכר בהם, ושלמרות שכולם מסתיימים במלה "סוף", הם אינם נגמרים לעולם.

ובכן, עשרת הגדולים שלי בסדר כרונולוגי:

הבהלה לזהב, צ'רלי צ'פלין, 1925

זמנים מודרנים, צ'רלי צ'פלין, 1936

חלף עם הרוח, ויקטור פלמינג, 1939,

גנבי האופניים, ויטוריו דה-סיקה, 1948

נס במילאנו, ויטוריו דה-סיקה, 1951

סיפור טוקיו, יסוג'ירו אוזו, 1953

החותם השביעי, אינגמר ברגמן, 1957

זכרונות, פדריקו פליני, 1973

יול, אילמז גונאי, 1982

קפיטן פראקסה, אטורה סקולה, 1990

 

הודעה לקוראים: כפי שאולי שמתם לב, חסימות העוקבים התבטלו, ואני מקוה שכעת אפשר לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים. במידה שלא, אנא השתמשו במנגנוני עדכון חיצוניים, או פשוט היכנסו בזמנכם החופשי לעמוד הבית באמצעות מנועי החיפוש.