אנלוגיה לא אנלוגית

 

לפני עשרים שנה, כשמל גיבסון הפיץ בארצות הברית את סרטו האנטישמי "הפסיון של ישו", - שמבוסס על ספרו של המשורר הלאומן הגרמני קלמנס ברנטאנו, ומתחזה לחזיונותיה של נזירה חולה ואומללה, קתרינה אמריך, שברנטאנו ניסה עוד בחייה להשפיע על הכנסייה הקתולית להכיר בה כקדושה, בניגוד גמור לרצונה, ופירסם את יצירתו בשמה לאחר מותה – הכומר האוונגלי טד האגארד, שהיה מאד פופולרי באותה עת, סייע לגיבסון לקדם את הסרט, בטענה שאם היהודים רוצים שהעולם יכיר בסבלם בשואה, שהיא אירוע היסטורי, עליהם להכיר בסבלו של ישו, האל שנולד מאשה ועלה על הצלב כדי לגאול את האנושות מחטאיה, שגם זה לדברי האגארד אירוע היסטורי, ובקיצור, אם היהודים רוצים שיכירו באמיתותה של השואה כפי שהם מבינים אותה, עליהם להכיר באמיתותו של הסיפור הנוצרי, כפי שהנוצרים מבינים אותו. היהודים ויתרו על העסקה שהציע האגארד, שמאוחר יותר הסתבך בפרשיות מין וסמים ונעלם. נזכרתי בפרשה הזו כעת, כשהתחלתי להרגיש מועקה גוברת והולכת מהנרטיב המלווה את מאמצי התיווך בין המתנגדים לביטול שלטון החוק, לבין תומכי הפיכת ישראל לדיקטטורה גזענית, מושחתת ושונאת נשים, כפי שבאו לידי ביטוי גם בנאומו של הרצוג, שתיאר כסיבה למתקפה של ממשלת נתניהו על שלטון החוק את כאבם של אנשי הימין על ההתנתקות, תוך התעלמות גמורה משלל האינטרסים האישיים והמגזריים שמניע את אויבי שלטון החוק, החל מהכשרת כהונתו של אריה דרעי כשר, למרות פסילתו בבג"ץ, וחילוץ נתניהו ממשפטו, וכלה בשאיפת החרדים לפטור כולל מגיוס לצבא, כולל הטבות לאברכים, ולהכשרת הדרה ואפליה של נשים, ובשאיפת המתנחלים לגזול אדמות מערבים ולבנות בשטח כבוש ללא כל מגבלות.

אינני חולקת על הסבל והשבר הגדול של אנשים שהשקיעו את רוב ימיהם בהקמת בית ומשק בגוש קטיף ובטיפוחם במשך עשרות שנים, וראו את מפעל חייהם נהרס ואת עצמם נעקרים מביתם, שלכן דוקא בג"ץ הורה להעניק להם פיצויים גבוהים יותר מכפי שקבעה הממשלה בתחילה, אבל אני מסרבת לראות בהתנתקות החלטה בלתי חוקית או בלתי ראויה של ממשלת ישראל, שלכך מכוונים מי שיוצרים הקבלה בין ההתנתקות לבין ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה. אפשר להתנגד להתנתקות, אבל אי אפשר לטעון שמדובר בהחלטה בלתי חוקית או בלתי לגיטימית. מדינה רשאית לפנות את אזרחיה משטח כבוש ולהשיב את השטח למדינה שממנה נכבש. אין שום דבר בלתי חוקי בהחלטה כזו. לא כך המצב לגבי ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ומשרדיה. זהו צעד שמונע מהאזרח כל אפשרות התגוננות נגד שרירות לב ושחיתות של השלטון, ולכן צעד פסול ואנטי דמוקרטי מעיקרו.

מאד ברור לי גם הניסיון להחדיר באופן שכזה את הנרטיב המתנחלי לגבי ההתנתקות, כביכול הגה וביצע אריאל שרון את ההתנתקות כדי לשאת חן בעיני השמאל וכך לחמוק ממשפט על מעשי השחיתות שהואשם בהם. כך מנסים המתנחלים ותומכיהם ליצור הקבלה בין השחיתות של שרון, שכביכול ביצע את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על מעשיו החשודים כפליליים, לבין בנימין נתניהו, שמבצע את הרפורמה המשפטית כדי לחמוק מהרשעה בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

אבל השמאל מעולם לא שלט במערכת המשפט כפי שטוען הימין, וגישתו של בית המשפט העליון בישראל איננה שמאלנית-סוציאליסטית אלא ליברלית: בית המשפט מתיר סחר חופשי – כולל סחר ברחמן של נשים ובילודים. בניגוד לעמדת היהדות, בית המשפט איננו כופה הורשה ליורשים הטבעיים, ועומד על חופש הורשה, ששולל מיורשים טבעיים כל הגנה, בניגוד לגרמניה למשל, שבה יש להוריש לילדים לפחות חמישית מן העיזבון. גם ההגנה של בית המשפט העליון על האזרחים הערבים ועל הפלשתינים לוקה מאד, והייצוג הערבי בו חסר לא פחות מהייצוג המזרחי.

ויתרה מכך: הסיבה העיקרית לביצוע ההתנתקות היה לחץ מצד ארצות הברית, שראתה כיצד הסכם אוסלו שנחתם בחסות אמריקנית מתפוגג בצל האינתיפאדה השנייה, ומנהיגיה סברו שמחוה ישראלית כלפי עראפת תחיה את ההסכם ותוביל לפתרון שתי המדינות. כאז כהיום ארצות הברית מנסה לשמר אפשרות לפתרון שתי המדינות, ולכן מתנגדת להתנחלויות. לא הסתבכותו של שרון בעבירות שחיתות הביאה להתנתקות, ואין שום דמיון בין מקרה שרון למקרה נתניהו, ואינני מוכנה להסכים להקבלה הפסולה הזו, שנועדה לתאר את ההתנתקות כמעשה הכרוך בפלילים, כסוג של שיבוש הליכי משפט. מדהימה בעיני גם העובדה שמנהיגי הימין אינם נחרדים מסכנת השחיתות שתשתולל אם היועצים המשפטיים וגם בג"ץ יאבדו את סמכותם לאכוף על משרדי הממשלה את שלטון החוק. האם רדיפת שלמונים ושוחד, גניבת כספי ציבור ושימוש בלתי הולם בהם אינם פסולים בעיניהם? האם אינם רואים כל איום על האזרח במתן דרור להשחתת הממשלה והשלטון המוניציפלי? האם הם לא יפגעו מכך בדיוק כמו השמאלנים?

במקום לדבר על המשמעות הקשה של ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ועל חופש השחיתות והרודנות שמבקשת ממשלת נתניהו לכונן, מדברים על הצורך בהסכמה רחבה, כאילו הסכמה רחבה היא חזות הכל. בישראל יש הסכמה רחבה לפגיעה בזכויות יסוד של אזרחים ערבים. חוק הלאום נחקק כדי לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית וכדי להתיר הקמת ישובים ליהודים בלבד. שאר סעיפי החוק כבר נחקקו שנים רבות קודם לכן ומקשטים את החוק כדי להעניק לגיטימציה לחקיקה גזענית מובהקת. יש גם הסכמה רחבה, כמובן רק בציבור היהודי,  על חוק האזרחות הגזעני, ששולל מערבים ישראלים שנישאו לבני עמם מהרשות הפלשתינים להתאחד עם בני זוגם בגבולות ישראל. הסכמה רחבה לפגוע בזכויות מיעוט או קבוצה מוחלשת איננה הופכת את הפגיעה לחוקתית ודמוקרטית. יש בישראל גם הסכמה רחבה לשעבד נשים לבעליהן על פי החוק הדתי, ובכך נמנית ישראל למרבה הצער על המדינות שמגבילות קשות את חירותן של נשים. הסכמה רחבה למנוע מנפגעים אפשרות לסעד משפטי, איננה מכשירה את הפגיעה בזכויות.

וזו מזימתו השנייה של הימין: בואו נסכים שאנחנו היהודים אחים ולא צריכים לפגוע אלה באלה, אבל שלפגוע באזרחים הערבים זה בסדר. גם למזימה הזו יש הסכמה רחבה בישראל כולל בין מתנגדי נתניהו: בואו נשמור על כוחו של בג"ץ להיטיב עם היהודים, בתנאי שיסכים להרע עם הערבים. גם אם יחקקו בהסכמה רחבה אלף חוקים שזו מטרתם, כולם יהיו בלתי חוקיים ובלתי דמוקרטיים.

אם משמעותה של ההידברות על היחסים בין הממשלה למערכת המשפט היא להסכים לכך שפינוי שטח כבוש הוא בלתי חוקי, פסול, אפילו פלילי, ןשמותר לגזול קרקעות מערבים וליישב בהן יהודים ללא כל הגבלה חוקית גם בשטח כבוש, הרי שאינני מעוניינת בהידברות הזו. יש לי ערכים חשובים יותר מהסכמה רחבה על פגיעה בשונה ובזר. מוטב לסבול מדיקטטורה שאין מסכימים לה מאשר לכפות אותה על הזולת בהסכמה רחבה.