האידיאליזציה של המטפל

 

לפני מספר שבועות פרסם אורין מוריס מאמר במוסף "גלריה" של סוף השבוע על מערכת היחסים שהיתה לו עם העיתונאית והסופרת המנוחה תמר גלבץ, שסבלה שנים ממחלת הסרטן ומתה ממנה, ולאחרונה התפרסם ספרה "האחרון" ובו תיאור שלילי ומבזה של מוריס, שעזב אותה לאחר שמחלתה חזרה באורח סופני, וסירב להישאר עמה כשגססה למות. התגובות למאמרו של מוריס היו כעוסות מאד, ורבים האשימו אותו בנרקיסיזם ובכך שהוא מנסה להתפרסם על חשבונה – האשמה מגוחכת בהתחשב בכך שמוריס כבר פרסם בזכות עצמו מאמרים, סיפורים ורומן - ואני אינני שופטת ואינני מאשימה אותו. היו כאלה שהעירו שהיה צעיר מגלבץ כמעט בעשרים שנה, ובכך התכוונו אולי לומר שקשר בין גבר צעיר לאשה מבוגרת ממנו בשנים רבות הוא בהכרח זמני, ואולי זה נכון. מכל מקום הם לא התגוררו יחד, ואולי נכון יותר לכנות את מוריס מאהב של תמר גלבץ ולאו דוקא בן-זוג. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות גדולה לאופי הקשר. שכנתי המנוחה זהבה ברש טיפלה במשך שנים בבעלה מחוסר ההכרה, יצאה לבית החולים עם בוקר ושבה אחרי חצות הלילה, ובמו ידיה הפכה את בעלה מצד לצד כדי שלא יהיו לו פצעי לחץ. הוא היה הגבר האחד ויחיד בחייה מאז שהכירו בגיל 15 כשהיה מדריך שלה בתנועת בית"ר ועד סוף ימיה, שנים אחרי שהלך לעולמו. שנים קודם לכן, בבוקר שבת אחד, ראיתי אותה אוספת בידיים חשופות שברי זכוכית מן המדרכה, כדי שבעלה קצר-הרואי לא ייכשל בהם בלכתו לבית הכנסת וייפצע חלילה. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות לאופי וטיב הקשר: האם מדובר בזוג נשוי, שיש להם ילדים ונכדים משותפים, שחיו תמיד יחד במשך נישואיהם הארוכים, הלכו לישון יחד והתעוררו יחד וגידלו ילדים יחד וטיפלו זה בזו כל חייהם בחולי, בשמירת הריון, בימים טובים ורעים. קשר רופף יותר שהוא פרק ב' או ג', ללא מגורים משותפים, ללא ילדים משותפים, ללא זכרונות של חסד נעורים ואהבת כלולות ולכת אחריך במדבר החיים, אולי אין לו הכוח הזה להשאיר את בן הזוג לצדך. ובכל מקרה לא כל אחד מסוגל לטפל באדם גוסס, וזה לא נכון מה שכתבו בתגובות שאם אוהבים באמת נשארים. הכי קשה לטפל באדם אהוב שגוסס למוות, ורוב האנשים בימינו אינם מטפלים בקרוביהם הגוססים בעצמם, אלא שוכרים עובד מקומי או זר שיעשה זאת, וכשמדברים על טיפול מסור, לרוב מדברים על מישהו שדואג לשלם לעובד המטפל ולטפל בבירוקרטיה הנלווית, בקניות ובסידורים הנדרשים, ולא על מישהו שמטפל במו ידיו בחולה הגוסס. אבל הכי הרבה אנו שומעים על טיפול מסור כשמישהו מבקש לרשת את רכושו של המנוח על חשבון יורשיו האחרים, ואז אנחנו שומעים ללא הרף על כמה שאנחנו היורשים של רכוש המנוח טיפלנו בו במסירות, בעוד שהיורשים האחרים, שאותם נישלנו מהירושה, לא התעניינו ולא טיפלו ולכן מגיע רק לנו לרשת את כל נכסי המנוח, בין אם אנו יורשים טבעיים ובין אם לאו, ובכל מקרה חלקנו בירושה צריך להיות גדול בהרבה מזה של היורשים האחרים, כך שנבוא על גמולנו תמורת טיפולנו המסור, והמיליונים שיפלו בחלקנו, אם עוד בחיי המוריש, ואם לאחר מותו, שייכים לנו בדין, גם אם נסחטו מהמוריש ונגזלו מיורשים אחרים, שכן אנחנו טיפלנו במנוח במסירות עד מותו וביקרנו אותו בכל יום וכל בקשתו ושאיפתו היו לגמול לנו על טיפולנו המסור בכך שיעדיף אותנו על פני יורשים אחרים ויוריש לנו את מרבית רכושו. ככל שרבים יותר המיליונים שנגזלו מהיורשים האחרים, כך נשמע יותר על הטיפול המסור של היורשים המועדפים, עד כדי כך שאתה תוהה מדוע נצרך בכלל המוריש לעובדים זרים שחיו בביתו ורחצו והלבישו אותו ודחפו אותו בכסא-גלגלים, אם יורשי המיליונים שלו היו מטפלים כל כך מסורים ולא משו מצדו.

ככל שהתמורה למטפלים גדולה יותר, והמיליונים והדירות ויתר הנכסים שנגזלו מיורשים אחרים רבים יותר, כך אנו שומעים יותר על מופלאות הטיפול, ובהכרח אתה שואל את עצמך האם טיפול זה, שרבים עוסקים בו תמורת שכר זעום ביותר, ואפילו כשהם רחוקים אלפי קילומטרים מארצם ומבני משפחתם, הוא אכן הקרבה כה גדולה, שיש בו כדי להצדיק קבלת ירושה של מיליונים רבים, ואף על חשבון יורשים טבעיים, או שבעצם, אם יש מטפלים רבים, שבפועל מטפלים במוריש, תמורת שכר מינימום, אולי אין זו הקרבה גדולה כל כך לטפל בו תמורת ירושה של מיליונים, שכוללת נדל"ן מניב וכספים רבים, אולי רבים יסכימו לטפל בקשיש אמיד ולרשת את נכסיו וכספו, שלא לדבר על אלה שמנכסים לעצמם את נכסיו וכספו עוד בחייו, שכן המוריש, או המורישה, הם לרוב קשיש או קשישה, שמצבם הגופני, או צלילות דעתם, אינם במיטבם, והם חשים תלות גדולה במטפלים, ומאחר שרגלם האחת כבר בקבר, וכוחם שוב אינו במתניהם, בעקבות לחץ קל הם מעבירים למטפל המסור את הונם ונכסיהם שלא נודע כי באו אל קרבו.

ובכן דוקא ראיתי לזכותו של אורין מוריס המושמץ את העובדה שהודה ביושר שלא היה מסוגל לטפל בתמר גלבץ הגוססת ולהתמודד עם הגוף שהמחלה האכזרית מכלה אותו ועם הנפש שכבר שולט בה המוות, וקם והלך לביתו, ולא ביקש לעצמו לא את דירתה של גלבץ, ולא את כספה, ולא את זכויות היוצרים שלה. ודי אם נזכור את בן-זוגה הצעיר של יונה וולך, שירש שותפות בזכויות היוצרים שלה, וחזר בתשובה ומנע את פרסום יצירתה, ואחותה נלחמה בו שנים בבתי משפט כדי להשיב את יצירתה של יונה לציבור, ואת כל שארי-הבשר שסוחרים בזכויות יוצרים ותובעים את כל מי שמבקש לפרסם בתום לב ולכבודו של היוצר, שרוחו ויצירתו נפרטות לפרוטות, ולא תמיד לטובתן.

דומים להם אותם מטפלים מסורים שמרוב תאוה לטפל במוריש, שגדלה והולכת ככל שהונו גדול יותר, הם מרחיקים את כל היורשים האחרים. זה תמיד קל יותר כאשר היורשים האחרים מתגוררים בעיר אחרת או בארץ אחרת, וקשה להם לעקוב מקרוב אחרי מה שמתחולל בין ה"מטפלים" לבין קרובי משפחתם, ורק שנים מאוחר יותר הם מגלים בדיעבד שמיליונים התעופפו מחשבונות הבנק של המטופל לחשבונותיהם של המטפלים המסורים, ואפילו אם כמו במקרה של אמי, הגניבה התגלתה בחייה ונדרש להשיב את הכסף, הכסף נשאר בידי המטפלים המסורים, שעיקר מסירותם וטיפולם נגעו, כפי שמתגלה באיחור של שנים, לחשבונות הבנק של המנוחה, שבביקוריהם המסורים בביתה הם דאגו לאסוף ולתעד את כל המסמכים הנדרשים אודות נכסיה וחשבונות הבנק שלה, והתנדבו בכל לב לסייע לה לטפל בכספים, ואף דאגו להחתים אותה על מסמכים כאלה ואחרים שיעניקו להם שליטה בחשבונות הבנק שבהם התנדבו ברוב חסדם לטפל, כמובן רק כדי להקל על הקשישה, ומאחר שכל מה שעומד לנגד עיניהם הוא להקל על הקשישה ולא להכביד עליה, הם מעבירים לחשבונותיהם את המיליונים שלה, רק כדי להקל את העומס בחשבונותיה. כל כך יפה ואצילי מצדם שהם מסכימים לטפל בכסף, וגם לדרוש את זכות הטיפול לעצמם בלבד, ולסלק את הקרובים האחרים, אלה שהמטפלים אינם חדלים לגנות באוזני כל ובפרט באוזני מטופליהם חסרי האונים, על חוסר העניין שלהם במטופלים, בניגוד כמובן למטפלים המסורים שאינם מחמיצים דבר: כל חשבון בנק וכל נכס של הקשיש זוכה לתשומת לבם המלאה, ומטופל בידיהם לא פחות ואף יותר מן הקשיש או החולה הסופני.

כמה מחמאות גורפת הנכדה המסורה שהתנחלה בבית סבתה, במקרה בדיוק הבית היחיד מבין שלל בתיה שהובטח ליורשות אחרות שכבר לא תקבלנה אותו, לאחר שקיבלה את חלקה בכל הבתים האחרים, רק מכיוון שכל כך התעניינה בסבתה ודאגה כל כך לבקר אותה ולהודיע לקרובים האחרים שדוקא עדיף שהם לא יגיעו, כי הסבתא איננה חשה בטוב. והאשה שעזבה את בעלה שלוש שנים בטרם חלה וניהלה מאבק גירושין עז, אבל לאחר ששמעה שמחלתו קטלנית וימיו ספורים, מיהרה למשוך את תביעת הגירושין ולשוב כדי לטפל בו, ומרוב שאיפתה לטפל בבעלה סילקה את בת זוגו החדשה ולא הניחה לה לבקרו עוד, ניסתה, בפחות הצלחה, להרחיק גם את אחותו, דאגה עוד בטרם מותו שבנותיה לבדן תירשנה את דירתה יקרת הערך של חמותה, ולאחר מותה התגלה כי כל הנדל"ן של חמותה נופל לידיה ולידי ילדיה. "היא אמרה שטיפלתי בה כמו צפור בגוזל", היא סיפרה בבית המשפט. "הבת שלה בכלל לא התעניינה בה." גם אחותה הצעירה של החמות שיבחה את הכלה המסורה. "מה יש לכם נגדה?" היא שאלה את היורשים המנושלים, וסיפרה להם שהכלה וילדיה "עזרו לסבתא למות, כי היא נורא סבלה." הסבתא אמנם לא היתה במצב סופני, אבל המטפלים המסורים ידעו שהיא רק רוצה למות, ואיננה רוצה בשום אופן החיאה, לכן הניחו לה לגסוס שעות רבות ללא החיאה וללא פינוי לבית חולים, ובייחוד הם ידעו שהיא רוצה להוריש רק להם את רכושה הרב, כי הם טיפלו בה כל כך במסירות, ועזרו לה לכתוב את צוואתה ואפילו עזרו לה למות, וברוב חסדם גם הסכימו לטפל בהונה ולרשת אותה.

אולי הגיע הזמן להפסיק להתפעם כל כך מהמטפלים המסורים שנדבקים לקשישים ולגוססים ומשתלטים עליהם ועל כל רכושם ומבודדים אותם ומכפישים באוזניהם את היורשים האחרים וכמובן אינם חדלים לשבח ולפאר את עצמם על הטיפול שלהם, שעליו סידרו לעצמם גמול נדיב במיוחד. אולי עדיף מהם בהרבה מי שמודה שאיננו מסוגל לטפל באהובתו הגוססת שהולכת ומאבדת שליטה על גופה, והולך לביתו בידיים ריקות ואיננו מבקש לעצמו דבר.