השבוע
נודע לי שדודתי, האחות הצעירה של אמי, נפטרה בזמן האחרון, אינני יודעת מתי. לבנה
וכלתה היה מספיק שכל, או פחד, לא להתקשר אליי, אחרי שהסתירו ממני את מות אמי וקברו
אותה בלעדי, מבלי לומר לי מלה לפני הלוויה או אחריה. אני התקשרתי אליהם אז כדי לדלות
מהם פרטים על לווייתה של אמי, וכך נודע לי שהם היו הראשונים שגיסתי הודיעה להם על
מות אמי, שלפי הודעת הפטירה שקיבלתי מהמשטרה חודשים אחרי מות אמי נפטרה סמוך
לחצות, אחרי שגססה כל היום ביסורים, בעוד אחייני הרופא דואג שלא יעשו לה החייאה
ולא יצילו אותה, בטענה שזה מה שהיא רצתה, למרות שכדי למנוע החייאה צריך מסמך חתום
ולא היה שום מסמך כזה. בכל זאת המשטרה ואנשי מגן דוד אדום הסכימו לבקשת אחייני לתת
לאמי למות מבלי להציל אותה, מה שהיה מאד משתלם בשביל אחייני ובשביל אחיותיו,
שבצוואה שהציגו לרשויות כצוואת אמי, שהיה ברור לנו שכתבו אותה בעצמם, אבל השופטים
האמינו להם שאמי כתבה אותה, הם ניכסו לעצמם את מרבית רכושה ונכסיה של אמי, והותירו
לנו כספים בשלושה חשבונות בנק שאחר כך ניסו גם אותם לקחת לעצמם, ועד היום לא הצלחנו
לקבל את הסכום המלא, אם כי רובו הועבר לנו אחרי שהגשנו תביעה נוספת, באיחור של
כמעט שנה. אחרי מות אמי ביקשתי מבתי הבכורה לדבר עם דודתי, ודודתי שאלה אותה מה יש
לנו נגד גיסתי, ואמרה, לשבחה של גיסתי, ש"הם עזרו לסבתא למות כי היא נורא
סבלה", וכך התברר לנו שאמי נרצחה בידי גיסתי ואחייני, שבתמורה לרצח זכו
בירושה בשווי מיליונים רבים, דירות וכספים שהיו בבעלות אמי, והסבירו לשופטים שלנו
לא מגיעה בכלל ירושה כי לא טיפלנו באמי כמוהם, טענה שנשמעה שטנית למדי לאור דבריה
של דודתי שהם "עזרו לסבתא למות", אבל בבית המשפט הם לא חדלו לשבח את
עצמם על "טיפולם" באמי. אמי לא היתה במצב סופני. יומיים לפני מותה היא
שוחררה מבית החולים לאחר ניתוח, במצב סביר לגמרי. כמובן לא היו משחררים אותה אילו
חשבו שבעוד יומיים תמות, דבר שרופאים יודעים לאבחן. לפי הדו"ח מבית החולים
שהצלחנו לקבל, אחייני מסר לבית החולים, שבו הועסק ושבו אושפזה אמי, ש"המשפחה
מעוניינת להשיב אותה הביתה". כנראה התאכזבו מכך שלא מתה בניתוח והחליטו לטפל
בעניין בעצמם. כשחזרתי ואמרתי בערכאות המשפטיות שאמי נרצחה וציטטתי את דודתי,
השופטים התייחסו אל דבריי כאל דברים הזויים. הרבה פעמים אני חושבת אם הדבר היה
שונה לו בתי הקליטה את דודתי. מאד חבל לי שהיא לא הקליטה אותה ושלא יכולנו ללכת
למשטרה ולבית המשפט עם הקלטה של דודתי שואלת את בתי: "מה יש לכם נגדם, הם
עזרו לסבתא למות". אבל בתוך לבי אני חשה שגם לו היתה לנו הקלטה, כולם היו
מתכחשים אלינו והודפים את טענתנו, גם מפני שהמשטרה נכחה במות אמי והשוטרים ואנשי
מד"א עמדו והתבוננו באמי גוססת ולא נקפו אצבע להציל אותה או לעזור לה או
לפנות אותה לבית חולים. קצינת המשטרה אמרה לי שאחייני התנגד לנתיחת גופה וגיסתי מיהרה
בבוקר לחברה קדישא וסידרה לקבור את אמי כבר באותו יום בשעה ארבע, ולי היא הודיעה
שאמי מתה רק בעשרים לשלוש כדי שלא אוכל להגיע מירושלים להלוויית אמי בחיפה. זה
הגיוני שאנשים שרוצחים את חמותם או את סבתא שלהם לא רוצים נתיחת גופה ורוצים לקבור
אותה הכי מהר שאפשר, לפני שהקרובים האחרים ידעו וידרשו נתיחת גופה. אבל מעבר
למעורבות האישית של המשטרה ומד"א שאחרי שהבינו שאני כועסת השתדלו להעלים ממני
מידע כדי שיקשה עלי לתבוע אותם, וסירבו לתת לי העתק מהעדות שמסר להם אחייני ומסירובו
לנתיחת גופתה של אמי. לאף אחד לא היה אכפת אם אמי מתה מות טבעי או נרצחה, וחוץ מזה
שהמשטרה ומד"א חששו שנתבע אותם על התנהלותם מול אמי הגוססת, השופטים מאד לא
רצו לטפל במות אמי כברצח, כי יש להם הרבה עומס והם רצו לעבוד מה שפחות ולקיים את
הצוואה, שזה הרבה פחות עבודה מאשר למנות מנהל עזבון ולברר היקף עזבון ולתפוס את
הנכסים ולטפל בחלוקה שלהם. חוץ מזה אמי היתה כבר כמעט בת תשעים ואחת, וכולם חשבו
שהיא כבר חיה מספיק, כמו שכולם חשבו שלא מגיע לי להיכנס לדירות של אמי ולקחת משם אפילו
חפצים ששייכים לי שהיו אצל אמי, שלא לדבר על מזכרות, אלבומים או חפצים של סבי וסבותי,
ושאני צריכה להסתפק במה שגיסתי ואחייני הותירו לי בצוואה שכתבו בעצמם ולא לדרוש את
הירושה שמגיעה לי, ושבאופן כללי אני לא צריכה לגרום לרשויות טרחה, ולטפל ברצח גורם
המון טרחה. אמנם השופטת אמרה לאחיינית שלי שלא בסדר שהיא מנעה מאיתנו לקבל את הכספים
שיועדו לנו בצוואה המזויפת, ואילצה אותנו להגיש עוד תביעה, אבל לעורכת הדין שלנו
היא אמרה שביקשנו פיצוי מוגזם על הנזק שנגרם לנו, למרות שעד עכשיו לא קיבלנו את כל
הכסף, ובשביל לקבל את הסכום שחסר נצטרך להגיש עוד תביעה.
מאז
שנודע לי שהבן והכלה של דודתי היו בהלוויית אמי, ושהם הראשונים שגיסתי הודיעה להם
שאמי נפטרה, ושדודתי אמרה לבתי שגיסתי והאחיינים "עזרו לאמי למות כי היא נורא
סבלה", חשבתי מה היה חלקם של דודתי ובן דודי ואשתו ברצח אמי. האם הם וגם
דודתי תכננו את רצח אמי יחד עם גיסתי והאחיינים? ומה היה המניע שלהם לשתף פעולה? האם
הובטח להם חלק מהירושה שנגזלה ממני? ואיזה חלק ממנה? בניגוד לשנאתה כלפיי
וההתעללות שהתעללה בי כל חיי, וכפי שבנותי אומרות, גם אחרי המוות, חשבתי תמיד שאמי
מאד אהבה את דודתי ואת ילדיה, והיא תמיד עזרה לה, כשדודתי ובעלה נקלעו לקשיים כלכליים
אמי קנתה מדודתי כביכול מחצית דירה שירשו מסבי ונתנה לה את הכסף, אך מעולם לא העבירה
את מחצית הדירה על שמה. בכלל היא נתנה לדודתי הרבה כספים והזמינה אותה הרבה
לנסיעות לחו"ל, כי אמי היתה מאד עשירה ודודתי ענייה. אבל אולי דווקא בגלל זה
דודתי נטרה לאמי טינה. היא רצתה מאד למכור את דירת ילדותן ברחוב החלוץ ולקבל את
הכסף על מחצית הדירה, אבל אמי תמיד העדיפה לתת לדודתי כסף ולא למכור שום נכס, ישן
ובלה ככל שיהיה. אולי דודתי כעסה שאמי לא מסכימה למכור את הנכסים ולהניח לה לכסות
את חובותיה מכספה ולא להיות הקרובה הענייה. אני לא באמת יודעת. לפעמים דודתי היתה
מתקשרת אלי ושואלת אותי שאלות עלינו. חשבתי שאמי ביקשה ממנה להתקשר, כי אחרי שאמי
ניסתה למנוע מבנותי לקבל ירושה שאבי הוריש להן בנכס שירש מהוריו ואנחנו התעקשנו
לקבל את הירושה הזאת, אמי הפסיקה לדבר איתנו ולבקר אותנו, גם כשנפגשנו איתה
באירועים משפחתיים, ואפילו הפסיקה להגיד לי דברים שתמיד נהגה לומר לי לפני אנשים, למשל
שהכובע שלי מכוער או שיש לי חור בחולצה. רק אחרי שאמי מתה הבנתי שדודתי היתה
מתקשרת וחוקרת אותי עלינו בשביל לדווח לגיסתי ולא לאמי, שידעה עלינו הכל ממילא, כי
החיים שלנו היו תמיד שקופים ולא הסתרנו שום מידע.
אני
חושבת הרבה על כך שאמי תמיד התאכזרה אליי ואל בנותי ותמיד היטיבה עם אחייני ועם
דודתי וילדיה, ואנחנו היחידות שלא עשינו לה רע מעולם ולא רדפנו אחרי כספה ורכושה.
אמי היתה כמו המלך ליר, אבל הסוף שלה היה הרבה יותר רע.
עורכת
הדין שלנו, שהודיעה לי על מות דודתי, כתבה שהיא משתתפת בצערי. אבל אני חשבתי רק מה
היה חלקה של דודתי במות אמי וגם על איך באתי לאמי להלוויית אבי שנהרג בתאונה וכולם
היו שמחים על מותו, בייחוד אחי וגיסתי, שלקחה לעצמה את מכוניתו של אבי והסתובבה
בעליצות עם מפתחות המכונית של אבי, שיומיים קודם עוד נסע בה. אחי אמר שאבי היה כלב
וחברה של גיסתי נזפה בי שבכיתי הרבה בהלוויה ודודתי שאלה אותי אם מהאלרגיה שלי אני
משתעלת ככה, וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי כמה דודתי מרושעת. כולם היו אנשים
איומים ואבי מעולם לא עשה להם רע ולפעמים היתה לי הרגשה שהם רצחו את אבי, ושאלהים
העניש את כולם בעונשים נוראים, כי בת דודתי מתה מסרטן בדמי ימיה והשאירה תינוק בן
שנה. אבל בסופו של דבר המחשבות שלי על מה שאני יודעת שהוא אמת הן המחשבות שלי, ובשביל
אחרים הן רק הזיה.