כמו הנשים מכיכר מאי

 

אתמול כולם דיברו על כך שהיו פחות מפגינים ב"יום השיבוש", שקראו לו גם "יום השיוויון", ונועד למחות נגד השתמטות החרדים משירות בצה"ל וגם נגד בתי הדין הרבניים שמפלים נשים ורודפים להט"בים. גם אני לא השתתפתי ביום הזה, כי לא היה לי כוח. יום לפני כן נאלצתי לבקר אצל כירורג ואורטופד, ואתמול אצל רופא שיניים, והכל היה קצת יותר מדי. את הפגנות מוצאי שבת בבית הנשיא ובכיכר צרפת אני פוקדת באדיקות, והייתי גם בשתי ההפגנות הגדולות ליד הכנסת, שבסופו של דבר התקיימו ליד בית המשפט העליון, כי את הגישה לכנסת חסמו, אבל אז החקיקה דהרה והסכנה לדמוקרטיה נראתה מאד קרובה ומוחשית, ועכשיו אמנם ההרגשה היא שיריב לוין עדיין אורב להזדמנות לחקיקה מחריבת דמוקרטיה ולא מוכן לוותר, אבל לפחות הדהירה המטורפת לחקיקה הנוראה נעצרה, ונראה שהמסר של המחאה, שאזרחי ישראל לא יסכימו לכונן פה דיקטטורה, עבר. אולי האמירות של עיתונאים רבים שהמהפכה המשטרית מתה הן מוקדמות ומוגזמות, והסכנה עוד קיימת, אבל קשה להאמין שהיוהרה והדורסנות של יריב לוין ושמחה רוטמן תחזורנה באותה צורה ובאותו קצב, גם אם בבית הנשיא לא יגיעו לשום הסכמות, וכנראה שלא יגיעו, כי נתניהו מקוה עדיין למנות מקורבים לו לשופטים בבית המשפט העליון, בתקוה שאלה יזכו אותו. נתניהו כבר מינה בעבר את רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה ואת אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, בתקוה שאלשיך יסגור את תיק החקירה נגדו, ושמנדלבליט לא יגיש נגדו כתב אישום, אבל תקוותיו נכזבו. יכול מאד להיות שגם מינוי מקורביו לשופטים בבית המשפט העליון, שבו הוא תולה את יהבו להשגת זיכוי מההאשמות נגדו, ושלמענו הוא הורס את מערכת המשפט ואת המדינה כולה, יכזיב אותו כמו מינוים של אלשיך ומנדלבליט. יש אנשים הגונים בעולם, שעושים את הדבר הנכון גם כשזה קשה להם. מכל מקום נתניהו הוא כיום האיש שמנסה לשכנע את מנהיגי החרדים לדחות את הגשת חוק הגיוס, שהתחייב בהסכמים הקואליציוניים להעביר לפני התקציב, ואם זו כעת עמדתו של נתניהו, נשאלת השאלה למה להפגין בבני ברק? נראה שאין בכלל רוב בליכוד להעברת חוק הגיוס, ושהסיכוי להעביר אותו ולהעניק לחרדים פטור גורף מגיוס, הולך ומתרחק. וחוץ מזה, כפי שהראה סקר בחדשות "כאן", ארבעים אחוז מהנשאלים בכלל לא רוצים שהחרדים יתגייסו, רק שיפסיקו לשבת בישיבות כדי לחמוק מגיוס ושיצאו לעבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם הגדולות מאד שהם מקימים בגיל צעיר. אין בציבור המשרת בצה"ל הסכמה לגבי שירות צבאי של חרדים, ולכן עדיף שהמחאה תתמקד בחוקים שפוגעים בדמוקרטיה ולא בגיוס חרדים שאין עליו הסכמה.

ובכלל אני חושבת שטוב להפגין במוצאי שבתות כשאנשים פנויים להפגין, ולא להתיש את המפגינים בהפגנות מרובות בימי החול, כי צריך לשמור כוחות למקרה שהחקיקה הדורסנית תתחדש, או שהממשלה תנסה לפגוע בציבור בדרכים אחרות, ולא צריך לשבש או לחסום שום דבר, כי זה סתם מעורר עוינות. צריך רק להיות נחושים ולהמשיך בהפגנות של מוצ"ש כי ההתמדה היא החשובה, ולא ההחרפה שאיננה דרושה. הדוגמה שלי תמיד  היתה הנשים מכיכר מאי, אותן מתנגדות למשטר האימים של הקולונלים בארגנטינה, שילדיהן נחטפו ונמסרו לאימוץ לתומכי המשטר. הנשים מכיכר מאי באו שבוע אחר שבוע, ודרשו שהשלטון ישיב את ילדיהן החטופים, או לפחות ימסור עליהם מידע. ההפגנה שלהן היתה עצובה ושקטה, אבל היתה בה  עוצמה גדולה. הצלחתה היתה חלקית, אך היא הפכה לסמל ומופת כלל עולמי של התנגדות לדיקטטורה.

ורציתי לומר עוד משהו על הפגנת הימין שכבר כתבתי עליה, ושהעיתונאים הרגישו חובה לומר שהיא היתה מרשימה, כדי שלא יואשמו בחוסר אובייקטיביות. אבל הפגנה שהממשלה מארגנת ומממנת לטובת עצמה, ושמובאים אליה באוטובוסים בני נוער מההתנחלויות, איננה יכולה להיות מרשימה כמו הפגנות המחאה, שרוב הנוכחים בהן באים כמוני בלי לדעת מי בכלל המארגנים, בתחושה שחובתם למנוע את הרס שלטון החוק ומערכת המשפט, ולא במקרה אנשים כמו יריב לוין מנסים לייחס את המחאה למזימה של ממשלת ארצות-הברית, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שכל כך הרבה ישראלים יצאו לרחובות מתוך תחושת איום וסכנה למדינה שלהם, ואף אחד לא צריך לארגן ולממן אותם כדי שיצאו מהבית ויבואו להפגין מדי שבוע, כמו בשירו של אמיר גלבוע שחזר להתנגן "פתאם קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". ההפגנות הן יצירתיות, מלאות שלטים שנונים שאנשים מציירים וכותבים בעצמם, ומיצג השפחות שמוציא את הימין מכליו הוא רק הדוגמה הבולטת ביותר. בהפגנות האחרונות בירושלים הופיעו חמישה דינזאורים שביקשו להציל את זכויות האדם והדמוקרטיה מהכחדה. הם העלו חיוך על פני כולם. הפגנת הימין לעומת זאת היתה מפגן של הסתה ושנאה. לא כלפי מנהיגי איראן או מנהיגי החמאס, אלא כלפי בכירי השופטים והיועצים המשפטיים, נגד אנשי החוק ונגד שלטון החוק. מיצג הדריכה האיראני על דיוקנאות השופטים היה מביש ולא מרומם נפש כמו הפגנות המחאה. הוא רק ביטא את עליבות היומרה של תומכי הדיקטטורה לייצג את העם, שאת זכויותיו החשובות ביותר, הזכות לסעד משפטי, להגנה ולצדק, הם מבקשים לרמוס. על כך יצאנו לרחובות.     

אז בואו נאמין בעצמנו ובכוחנו ולהתראות מחר.