חזרנו עייפים

 

אתמול בערב הלכתי שוב להפגנה בבית הנשיא. הגעתי באיחור ועמדתי בצד, כי אושר בא איתי. הוא ביקש לבוא ולא היה לי לב להשאיר אותו בבית, כי הוא אחרי ניתוח ולא מרגיש כל כך טוב. רק אתמול חזרנו מיפו ששם שהינו שבועיים אצל בתי. זו היתה אמורה להיות שהות שמחה, כי נכדי אביב חגג יום הולדת וגם אני, אבל לקחנו את אושר לבדיקה בבית החולים הוטרינרי, והתברר שהוא צריך ניתוח דחוף וניתחו אותו למחרת ומאז הוא לא מרגיש כל כך טוב ואני דואגת לו מאד. תמיד אנשים צוחקים שהוא יותר גדול ממני שזה כמעט נכון, וכמובן שהוא הרבה יותר חזק ממני, אבל אני דוקא מרגישה כל הזמן את הפגיעות שלו, ותמיד כשאני הולכת איתו ברחוב אני מפחדת שיפגעו בו, ואני לא אוכל להגן עליו. המחשבה הזו מעבירה בי צמרמורת. עכשיו אחרי הניתוח הוא כמובן חלש ופגיע פי כמה יותר מהרגיל, ואני חסרת אונים להגן עליו, ואני הולכת ומתפללת כל הזמן בלבי שלא יאונה לנו רע, ושלא ניתקל חלילה באנשים רעים או שכלב אחר יתנפל עלינו או תן. בלילה טיילתי עם אושר בגן דוידוף ביפו ופתאם ראיתי חיה חוצה בריצה את הגן והייתי כמעט בטוחה שזה תן. אני מכירה תנים מעמק המצלבה, כי כמה פעמים כשטיילתי שם עם אושר יצא תן מהשיחים ואז ברח לשיחים בחזרה. לרוב תנים בורחים כשהם רואים אנשים או כלבים, אבל מי יודע. כשראיתי את התן, או מה שהיה נדמה לי שהוא תן, סחבתי משם את אושר וברחתי מהגן, בתקוה שאם אלך ברחוב ולא בגן גדול עם צמחיה ועצים, לא יבואו לשם תנים. בינתיים כולם מאד נחמדים אלינו, וכל המפגינים שעברו לידינו מאד נזהרו לא לדרוך לאושר על הזנב. הרגשתי קצת מוזר לחזור להפגנות. עד שנסעתי לבתי הייתי בכל ההפגנות בבית הנשיא ובשתי הפגנות גדולות ליד הכנסת ומאד הקפדתי לא להחמיץ הפגנה, וכשהייתי שבועיים אצל בתי הרגשתי קצת כמו עריקה, ובתי אמרה לי, את יכולה ללכת להפגנות בקפלן. אבל תל-אביב זו עיר אחרת מיפו, ובכלל לא קל להגיע במוצאי שבת מדרום יפו לצפון תל אביב, אז ויתרתי. ובכל זאת כשהלכתי אתמול להפגנה הרגשתי קצת מוזר, כאילו ההפגנות הקודמות שהייתי בהן היו מאד מזמן, למרות ששבועיים זה לא כל כך הרבה זמן, וגם עמדתי בצד וכל הזמן דאגתי מאד שאושר יהיה בסדר ושלא ידרכו עליו חלילה, ופחות השתתפתי בצעקות דמוקרטיה ובושה שבדרך כלל אני מצטרפת אליהן בטבעיות.

הבוקר הרגשתי שאין לי בכלל כוח לעשות כלום, ורק שכבתי במיטה וקראתי את "הארץ" מהבוקר ומסוף השבוע, ואושר בא ושכב ליד המיטה לידי, והיה בזה משהו מרגש. אני מרגישה ששנינו מחלימים מהניתוח שהוא עבר, ועכשיו שנינו כבר זקנים. אני קצת יותר זקנה, אפילו במושגים של שנות כלב, ואני הולכת ומצטמקת בגלל שאני הולכת על שתיים, ואילו אושר שהולך על ארבע נשאר גדול, ורק הכוחות שלו כבר לא כפי שהיו וגם הוא מתעייף בקלות. אני לא יודעת איך להסביר את התחושות שלי. מצד אחד מאד אכפת לי מה שקורה ואני עוקבת אחרי הכל ומצד שני האיום של ממשלת נתניהו לחוקק את חוקי הדיקטטורה שלהם כבר לא מאיים עלי, לא מפני שאני חושבת שהם לא יעשו את זה. אולי הם יהפכו את ישראל לדיקטטורה, אבל אני מרגישה שעל כל הרע שנתניהו וממשלתו עושים הם משלמים מחיר ועוד ישלמו הרבה, ואני כבר לא מפחדת מהם. הם נורא כועסים שלפיד וגנץ הפסיקו את השיחות בבית הנשיא ואומרים שזה היה גלגל הצלה ללפיד וגנץ, אבל האמת היא שהשיחות בבית הנשיא היו גלגל הצלה לנתניהו שקיווה שמראית עין של הסכמה רחבה על חקיקה תפוגג את החרם האמריקאי עליו ויזמינו אותו סופסוף לבית הלבן, ועכשיו הוא מבין שהכעס של האופוזיציה עליו מרחיק אותו שוב מהבית הלבן. אני מאד מבינה את הכעס של גנץ ולפיד על נתניהו שהבטיח להם לבחור השבוע את נציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים ולאפשר לוועדה לפעול למינוי שופטים, שזה צורך דוחק של הציבור בישראל שסובל מאד מהמחסור בשופטים ומהעומס הבלתי אפשרי בבתי המשפט שפוגע פגיעה אנושה בעשיית הצדק, כי שופטים עמוסים מדי עושים הרבה טעויות בדברים גורליים לבעלי הדין, ויש לזה תוצאות קשות. אבל השיטה של נתניהו היא פשוט לא לנהל את המדינה, כפי שהוא מנע במשך שלוש שנים העברת תקציב מדינה, שזה הכלי הכי חשוב לניהול המדינה וגם הכלי הכי חשוב לפיקוח של הכנסת על פעולות הממשלה, שזו התמצית של הדמוקרטיה, שהממשלה פועלת בפיקוח נציגי העם ודואגת לציבור ולא רק לעצמה כפי שקורה אצל הממשלה הזאת שקמה כדי לחלץ עבריינים מהדין ומורכבת בעיקר מפושעים, אלה שכבר הורשעו ואלה שעדיין לא. כל הניתוחים של הפרשנים על מה שנתניהו רוצה או עושה, שתמיד מעניקים לו אשראי מוגזם על תחכום וערמומיות כביכול, גם כשהוא רק מזיק לעצמו ולמדינה, מעצבנים אותי, וכל העיתונאים הכאילו מאד מתוחכמים וידענים שבסופו של דבר מתגלים כחסרי מושג מעצבנים אותי, ואני רק רוצה מנוחה מהכל, ובמיוחד אני לא מסוגלת לשמוע חברי כנסת מהקואליציה מדברים, כי כל מלה שלהם היא שקר ואחיזת עיניים. בצלאל סמוטריץ' חוזר ומצהיר שכולם משוכנעים בצורך ברפורמה במערכת המשפט, כאשר הדבר היחיד שהציבור רוצה הוא שימנו שופטים חכמים והגונים, ולא שופטים שמתחנפים לממשלה, שזה לא סימן ליושר ומוסריות. סמוטריץ' כנראה מדבר רק עם תואמי סמוטריץ', ולכן הוא אף פעם לא מבין למה אנשים מגיבים בזעזוע כשהוא מדבר כמו בחוגי המתנחלים, שצריך למחוק את חווארה. אף פעם בחיים הוא לא דיבר עם אנשים שרואים בערבים בני אדם כמוהם ורוצים גם שופטים שרואים בערבי אדם כמוהם, וכמובן גם יותר שופטים ערבים שיוכלו לדבר עם בעלי הדין בשפתם ולהבין את כאבם. כמובן שיריב לוין איננו שונה מסמוטריץ'. גם הוא מדבר רק עם גזענים כמוהו ולא מסוגל לראות בערבי בן-אדם וחושב ששופט טוב זה שופט גזעני. וזה האיש שנתניהו מינה לשר המשפטים. אני מבינה שצריך להילחם ולהפגין בכל הכוח, כי זו מלחמה על חיינו, ובד בבד כבר לא אכפת לי מה שהממשלה תעשה, כי בלבי אני מאמינה שהם ישלמו מחיר כבד על כל הרוע שלהם, ואני מאד מקוה ומתפללת שהם יאבדו את השלטון, ושתבוא במקומם ממשלה שדואגת לאזרחים, לכל האזרחים, ויהיה פה יותר טוב, ושזה יקרה יותר מהר ממה שאפשר לשער.