מוטב מאוחר

 

היום מלאו שש שנים לנכדי הבכור דין. כך רצה הגורל, שנכדי הבכור דין נולד ברביעי ביוני, ושנתיים אחריו נולד נכדי הצעיר אביב ב-3 ביוני, וכך יש להם ימי הולדת יום אחר יום, וזו בהחלט מקריות מפתיעה, אם כי לא כמו אצל בת דודי רותי, ששתי הכלות שלה ילדו באותו יום, וכשהיא אמרה לי נוספו לי שני נכדים חדשים, חשבתי בהתחלה שנולדו לה נכדים תאומים. אנחנו לא יכולים לחגוג כולנו יחד, כי אביב גדל בישראל, ודין גדל באנגליה. באנגליה הולכים לבית הספר מגיל ארבע, וממש לומדים קרוא וכתוב וחשבון, אז דין כבר יודע לקרוא ולחשב – חשבון הוא אוהב במיוחד, והוא מתרגש ממספרים גדולים, ממיליונים וטריליונים. מה שמעניין אותו זה החלל, והוא אוהב לשאול אותי שאלות על מדע, או שאלות שצריך לחשב מספרים גדולים במיוחד. אבל השאלה הכי קשה שהוא שאל אותי זה למה אני לא באה לבקר אותו. זאת שאלה ששברה לי את הלב. כשדין היה קטן ואביב עוד לא נולד הייתי נוסעת כל כמה חודשים לבקר אותו ואת בתי וחתני, אבל מאז הקורונה אף פעם לא נסעתי לבקר אותם, לא רק בגלל הקורונה, גם בגלל שמאז שנכדי הקטן אביב נולד, לא יכולתי יותר להשאיר את הכלב הגדול שלי אושר עם בתי, שעכשיו צריכה לטפל באביב, ואין מישהו אחר שיכול לטפל כמה ימים בכלב שלי אושר, כדי שאוכל לנסוע לכמה ימים לאנגליה לבקר את דין. דין בא לבקר אותי בפסח שעבר ובחג חנוכה האחרון. חשבתי שחנוכה ייראה לו חיוור לעומת חג המולד עם כל הירידים הנוצצים ושפע הירידים והאורות, אבל הוא דוקא אהב את החנוכיה ואת הנרות שבכל יום מדליקים עוד אחד וכמובן את הסופגניות. מאד יקר עכשיו לבוא מאנגליה לישראל, אפילו אם המשפחה שלך קטנה. דין הבין מיד. הוא אמר בצער: אף אחד לא רוצה לטפל באושר. זה המצב. אני מבינה שקשה לאנשים לטפל בכלב כל כך גדול שגם צריך לקבל תרופות שאני מגלגלת לו בחמאה, ומי עוד יישב כל ערב לגלגל לו כמוסות של תרופה בתוך חמאה כדי שהוא יסכים לבלוע אותן, אבל מאד מצער אותי שאני לא יכולה לבוא לבקר את דין, והוא לא יכול להראות לי איפה בית הספר שלו והיכן הוא אוהב לשחק ומה הוא אוהב שיקנו לו לאכול בדרך מבית הספר הביתה. בלית ברירה אני מדמיינת שאני נוסעת לבקר את דין באנגליה ואנחנו מטיילים יחד בטירה עם הגנים היפים ויושבים לאכול מול הקתדרלה הגדולה. אינני יודעת מתי אוכל להגשים את החלום הזה לבקר את דין, אבל אני מאמינה שזה יקרה. בינתיים שלחתי לו מתנה הרבה זמן מראש, אבל החבילה התעכבה והתעכבה בדואר וכבר התייאשתי מזה שהיא תגיע והתעצבנתי מאד. אבל בדיוק היום, ביום ההולדת של דין, החבילה הגיעה. דין היה בכלל בלונה-פארק, ששם חגגו לו יום הולדת, ואז כשהם חזרו הביתה החבילה חיכתה להם שם. כשהדרך היחידה לחגוג יחד היא לשלוח חבילה, מאד מעצבן שהחבילה מתעכבת בדרך, וכשהיא מגיעה זו שמחה גדולה, כאילו שלחתי לדין חלק מעצמי והחלק הזה הגיע לאנגליה במקומי, ואפילו לא באיחור, אלא ממש ביום ההולדת, כאילו שירות הדואר הבריטי אמר לעצמו שלהביא את החבילה אחרי יום ההולדת יהיה כבר מוגזם, והביאו אותה היום, שזה בכלל לא יום עבודה, וזה קצת כמו נס קטן. בערב אמרתי לדין שיהיה לו יום הולדת שמח והוא אמר שכבר היה לו יום הולדת שמח. גם אני הגעתי קצת באיחור לברך אותו, כאילו התבלבלתי מהבדלי השעות. בכל אופן מוטב מאוחר מלעולם לא, כמו שתמיד אומרים.