אניטה שפירא על המזוודות

 

הראיון ב"דה מארקר" בערב יום הכיפורים עם הפרופ' אניטה שפירא הרגיז אותי מאד. אני מנסה כעת לכתוב שלא מתוך כעס, שזה בניגוד לטבעי. שלוש אמירות בראיון אני מזהה כחשובות ביותר, ושלושתן מקוממות. האחת שאף מופיעה בכותרת המאמר בעיתון המודפס היא: "אם התכנית של הממשלה תתקדם, אם היא תתממש – אז אני חושבת שהגיע הזמן שנארוז, ואם טראמפ ייבחר מחדש - הלך עלינו." אחר כך היא אמרה שלא לעצמה היא מתכוונת, אלא לילדיה ולנכדיה.

המראיינים לא שאלו לאן היא חושבת שמשפחתה צריכה לעזוב. מהי המדינה הטובה יותר והבטוחה יותר שאליה היא רוצה לראות את ילדיה ונכדיה מהגרים אם מזימות הקואליציה להפיכה משטרית יצליחו. לארצות הברית שבה עלול טראמפ להיבחר שנית בשנה הבאה, דבר שהיא עצמה חרדה ממנו מאד? לגרמניה שרצחה את הוריה בינקותה וכיום עולה בה כפורחת מפלגה שדעותיה והטרמינולוגיה שלה מהדהדות את האידיאולוגיה הנאצית? לצרפת שבה מתנהל כבר שנים מאבק קשה בין הליברליזם לימין קיצוני גדול ונחוש ומושרש היטב בקרב ציבורים גדולים? בוודאי איננה מתכוונת לחזור לפולין מולדתה שספק אם היתה אי פעם דמוקרטיה, ומשטרה נושא כיום אופי אוטוריטרי בולט, לבריטניה שעזבה את האיחוד האירופי בשל עוינותה למהגרים, וגם אם היא סובלנית הרבה יותר ממדינות אירופיות אחרות, עדיין איננה שוכחת למהגרים את היותם נטע זר, וגם לא לילדיהם הבריטים מלידה. ואיזו עמדה נפשית גורמת לאדם לשבת על המזוודות במדינה שבה הוא אזרח? האם היא, שכל עיסוקה בתולדות הציונות, איננה חשה שום הבדל בין ישראל למדינה אחרת? האם אין שום משמעות לעובדה שבקרב עמה היא יושבת, אותו עם שבקרבו פרחה הקריירה שלה כהיסטוריונית גם מוערכת מקצועית וגם פופולרית מאד של תולדות הישוב, שעבודתה המחקרית זכתה להתעניינות רחבה וספריה היו רבי מכר שהתחרו במיטב הרומנים של הסופרים האהובים. האם אין לה כל מחויבות לציבור הקוראים הזה? אכן, כשרונותיה המחקריים והספרותיים זיכו אותה בהצלחה הזו, אבל האם היתה זוכה לאותה הצלחה אילו כתבה למשל על יהדות פולין במאה השמונה-עשרה ולא על תולדות הישוב במאה העשרים? הרי לא רק הכישרון לבדו מוליד את ההצלחה, אלא החיבור בין הכותב לקהל הקוראים, שנושאים מסוימים מעניינים אותו יותר מאחרים. יש בישראל מלומדים מבריקים שאף מפליאים לכתוב, אבל עיסוקם המחקרי ברומא העתיקה או בצרפת בימי הביניים או אפילו בצלבנים בארץ ישראל מונע מהם להפוך לרבי מכר. קל למי שהצליח לייחס את הצלחתו לעצמו בלבד ולשכוח את קוראיו הנאמנים שנשאו אותו על כפיהם. כך נהג גם יהודה עמיחי שמכר את עזבונו בחייו לאוניברסיטת ייל, וענה בכעס לגנז המדינה שזה רכושו הפרטי. הוא שכח שאהבת הקוראים איננה רכושו הפרטי של היוצר, אלא חסד שהציבור מעניק לו, והחסד הזה דורש מאדם מוסרי מחויבות נגדית. יוצר שהצליח בארצו וזכה לתהילה בזכות קוראיו הרבים, ראוי שירגיש מחויבות כלפי קוראיו וכלפי הארץ שרוממה אותו, ואניטה שפירא זכתה לכך יותר מרבים אחרים. אבל היא דיברה על ישראל כאילו לא היתה עבורה אלא תחנת מעבר, לא מקום שיש לך מחויבות כלפיו, שאתה מוכן ומחויב להילחם עליו ולהציל אותו.

האמירה המקוממת השנייה, שמראה עד כמה גם היסטוריונית בכירה מתקשה להימלט מהקלישאות הנפוצות על העם היהודי, היא הטלת הספק בכך שהיהודים מסוגלים לנהל מדינה. מה הקשר? מדוע עליית ממשלה לאומנית וגזענית מוכיחה שהעם היהודי איננו מתאים לנהל מדינה? אולי היא מוכיחה רק שהיהודים אינם שונים משאר העמים שרובם לאומנים וגזענים וגם אנטישמים, ואף אחד איננו חושב שזו סיבה לשלול את יכולתם לנהל מדינה או את זכאותם למדינה משלהם. מתחת לכל הדיון הזה מסתתרת הנחה אנטישמית שהיהודים צריכים להיות טובים מאחרים, אחרת אינם זכאים למה שמגיע לכולם. הרי אפילו על זכותם של הגרמנים לחיות במדינה משלהם לא ערער איש אפילו אחרי פשעיהם הבלתי נתפסים נגד היהודים ונגד האנושות בכלל. אז יש לנו ממשלה איומה וזוועתית שחבריה תומכים ברצח ערבים חפים מפשע ומגינים על הרוצחים. האם לא הגיוני יותר להיאבק לסילוקה של הממשלה הבלתי ראויה והמזעזעת הזאת, להילחם למטרה זו בכל הכוח, במקום לשלוח את כולנו לגלות חדשה? והאם המחאה האדירה איננה ראויה לשמוע מלת עידוד ותקוה מפי הפרופסורית שאליה פנו המראיינים כאל אורים ותומים, אבל כל דבריה היו מרפי ידיים ומייאשים, ללא כל הצדקה, וזו האמירה השלישית שקוממה אותי כל כך: "אני לא רואה איך אנחנו עוצרים את זה", כלומר את ההפיכה המשטרית. הרי אנחנו באמצע המאבק שאיננו מוגבל בזמן, המוחים ברחובות, העתירות על שולחן בג"ץ, אז למה להרים ידיים מראש? "בינתיים זה לא נעצר" היא אומרת, למרות תשעה חודשי מחאה. אבל מה הם תשעה חודשים במלחמה על אופיה של מדינה? אנשים נלחמו שנים על חופש, גם נגד שלטונות רצחניים ונוראים בהרבה מן הממשלה הגרועה בתולדות ישראל, שעדיין אפילו בתוכה יש כוחות שפועלים לבלימה של מגמות הרודנות. הרי ההיסטוריונים הם הראשונים שצריכים לעודד את ציבור המוחים לאורך נשימה, לעמידות במאבק ארוך, לא להישבר במהרה ולא להישבר בכלל, כי כמו שאמרו בצדק אצל אקטיביסטים תקוה היא כלי עבודה, ונצחונות על הרוע מגיעים רק במאבק ארוך ונחוש ורק כשהלב מלא בתקוה ובאמונה.

ואנחנו עוד ננצח ותהיה לנו מדינה טובה יותר, למרות המפקפקים וקטני האמונה.