הבוקר עוד עמד בצומת הרחובות עזה-האר"י-בנימין מטודלה ריח
הסירחון של הבואש שהמשטרה הפעילה אתמול בערב כנגד המפגינים. איחרתי לרדת להפגנה,
וכשירדתי כבר היה הסירחון ברחוב כבד מנשוא והניס אותי מיד הביתה בתחושת בחילה.
כתבת ערוץ 12 ענבל טוויזר סיפרה שהמפגינים קראו לעבר השוטרים: "איפה היו
השוטרים בעוטף עזה?", והשוטרים מאד נעלבו, כי דווקא השוטרים נלחמו בישובי
עוטף עזה, מעטים מדי מהם היו שם ורבים מהם נהרגו במסיבת המוות ברעים, בקיבוצים
בעוטף ובתחנת המשטרה בשדרות. זה הצבא שלא היה שם שעות ארוכות, ארוכות מדי, אבל גם
לוחמי מג"ב לא היו שם בסדר הכוחות הנדרש, והמעטים שבאו, כפי שהעידה
הרבש"צית האמיצה של נירעם, בהחלט הצילו את המצב במקומות שאליהם הגיעו, ולו
במספר קטן. אבל קשה להאשים את הציבור שמתקשה להתגבר על תחושת ההזנחה וההפקרה של
ישובי עוטף עזה, לעומת ההגזמה הפראית בשמירה על נתניהו ונכסיו. כשירדתי ללוות את
בתי ונכדי ששבו בצאת השבת לביתם, נבעתתי ממראה עשרות רבות של שוטרים, חמושים כולם ברובים
ארוכי-קנה, אם אינני טועה M16, בגינת המשחקים השכונתית, שאיתרע מזלה להיות ממוקמת מול ביתו
הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, כאילו עמדו להילחם בכנופיות חמושות של אנשי חמאס.
שאלתי אחד מהם מדוע הם נושאים רובים בלב ירושלים, בין הורים וילדים בגינת משחקים,
והוא ענה: "למקרה הצורך", ולא יכולתי שלא לחשוב מדוע לא חשב איש שבעוטף
עזה צריכים להיות גדודי חי"ר ושריון למקרה הצורך של חדירת מחבלים, כי שום אדם
שפוי איננו יכול לראות את הביצורים סביב בית נתניהו ברחוב עזה, את הרכבים
האימתניים שמסתובבים שם יומם וליל גם בימים האלה, כשהוא ומשפחתו שוהים, כפי שפורסם
בתקשורת, בבית ידידו המיליונר פאליק בשכונת ארנונה, והמאבטחים כבר אינם יושבים
בסוכות השמירה אלא רק מסיירים מדי פעם מסביב לבית ובגינת המשחקים, מבלי לתהות בצער
מדוע לא שמרו ככה על תושבי עוטף עזה, שלו עמדו לרשותם מעט מהכוחות האלה, שמוקדשים,
כפי שאמר לי איש מג"ב, למשימה שמוגדרת "אבטחת הבית", ואיננה תלויה
בנוכחותו של ראש הממשלה בעצמו במקום, אולי יכלו להציל לפחות מעט חיי אדם. כלומר,
המפגינים נעצרו והבואש הופעל כדי למנוע מהמפגינים גישה לבית ראש הממשלה, שראש
הממשלה איננו נמצא בו, מחשש שמה? הם לא היו יכולים לפרוץ לבית המבוצר המוקף חומה
וגדרות. לכל היותר יכלו להצטלם שם עם דגל ושלט, צילום שראש הממשלה נחוש כנראה למנוע
בכל מחיר, אולי גם במחיר הרג של מפגינים, במקרה הצורך. כי שוטרים אינם נושאים רובה
סער להגנה עצמית מפני מפגינים בלתי חמושים, לכך די באקדח. רובה ארוך נועד להרוג.
מכיתות הכוננות בעוטף עזה לקחו חלק
מהרובים האלו. גם אחרי ה-7 באוקטובר ניסו לקחת מהם את הרובים, וחדלו מכך רק כשהם
התקוממו והדבר התפרסם בתקשורת. צריך לראות מה קורה ברחוב עזה כדי להבין כמה עיוות נתניהו
את הפרופורציות, עד כמה מיד לאחר שנבחר שכח את אזרחי המדינה ודאג לחוקק קודם כל את
חוק הנבצרות שיקשה עד ימנע את סילוקו מכהונתו, את חוק מימון בתיו הפרטיים ברחוב
עזה ובקיסריה כמעונות רשמיים, ואת הכפלת תקציב הביגוד והאיפור שלו ושל רעייתו. את
מרבית הגדודים שנותרו בעוטף עזה העבירו לרגל חג הסוכות לתגבור אבטחת אירועי החג
באיו"ש. לא צריך לחקור הרבה כדי להבין שההוראות להפקיר את גזרת עזה לטובת
איו"ש ירדו מלמעלה, ודי לשמוע את סיפורו של חבר כיתת הכוננות בבארי, שבתיווך
בן דודו שעובד בלשכת ראש הממשלה, דיבר עם נתניהו בצהרי השבת הנוראה, סיפר לו על
מצבם, והתחנן שיורה לצבא להיכנס לישוב. אבל על מסוק הקרב שהגיע נאסר לירות על
המחבלים שהתבצרו בגן הילדים של בארי, ועל החיילים שעמדו בשער הקיבוץ נאסר להיכנס
אליו במשך שעה ארוכה, שבה טבחו המחבלים בחברי הקיבוץ. מדוע? רק ראש הממשלה יכול
היה לאסור על המסוק לירות ועל הצבא להיכנס לבארי, מן הסתם מהמניעים שהניעו אותו
תמיד להימנע ממכת מחץ לחמאס: החשש ממלחמה כוללת ברצועת עזה, והאמונה ששלטון חמאס
ברצועה מחליש את הרשות הפלשתינית ומונע הקמת מדינה פלשתינית, או כפי שנתניהו עצמו
ניסח זאת, הוא "הוריד את השאלה הפלשתינית מהשולחן". בעבר היה לפעמים
הצדק עימו. הפעם הוא טעה טעות גורלית ובלתי נסבלת שעלתה בחייהם של למעלה מאלף
אזרחים, שוטרים וחיילים. המחשבה שהוא נאחז בכל כוחו בכסא, ומנסה בכל מאודו להטיל
את האשמה על אחרים, מחרידה ומערערת כל תחושת ביטחון אפשרית.
בינתיים האנרגיות שהיו צריכות להיות מופנות לסילוקו של נתניהו וממשלתו
מופנות לכל הכיוונים הלא נכונים: התנכלות לאזרחי ישראל הערבים, ודוקא לאלה שלא עשו
כל רע ומשרתים בנאמנות את הציבור, כמו נהגי אוטובוסים ורופאים ערבים שנתונים להסתה
ורדיפה וגם לאלימות ממש, כשהמסיתים והרודפים הם מי שתמיד הסיתו ורדפו ערבים חפים
מפשע, ופשעי החמאס רק מספקים להם, לתפיסתם, תירוץ מתאים, סותמי הפיות וצרי העין
למיניהם, שקפצו על ההזדמנות להתנכל לערבים על התבטאויות שאינן לרוחם, או על קריירה
שמעוררת את קנאתם. מאוסים כמעט כמותם כל ה"מתפכחים", שנותנים כעת דרור
לגזענות שתמיד פיעמה בהם. האם אכזריות החמאס היא באמת הפתעה כה גדולה? האם לא
ידענו מזמן שהחמאס מבצע פיגועים רצחניים דוקא כשיש ניסיונות לתווך בין ישראל
לפלשתינים ולהשיג שלום? האם רק עכשיו גילינו שחמאס מאמין בסילוק היהודים מכל הארץ
שהוא רואה כווקף, כהקדש מוסלמי? האם לא ידענו שחמאס רוצח פלשתינים רבים בטענה שהם
משתפי פעולה עם ישראל ואינו חס כלל על בני עמו? והאם האנטישמיות של העמים האירופים
שרצחו ששה מיליון יהודים ומאז להוטים לתייג את היהודים כנאצים היא תופעה חדשה? האם
השימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח האירופי כדי להתכחש ליהודים כקורבנות ולתאר
אותם כמקביליהם של הנאצים היא עניין חדש? אכן כעת אנו עצובים ומזועזעים יותר מתמיד
מהמספר הבלתי נתפס של הקורבנות האזרחיים, תינוקות וילדים ואמהות וקשישים ונכים,
ומצפים שמי שתמיד שנא אותנו יהפוך את עורו ויגלה כלפינו חמלה. זה לא יקרה, אפילו
אם כל אזרחי העולם יצפו בסרט הזוועות שהפיק דובר צה"ל. סביר יותר שנצפה בקרוב
בכתבות תעמולה שבהן יוצגו פשעי חמאס המחרידים כפשעים של חיילי צה"ל, במסגרת
מזימה ישראלית כביכול להשמדת העם הפלשתיני, תעמולה שתאומץ בהתלהבות במדינות שרצחו
ששה מיליון יהודים ומעולם לא הפסיקו לחלום על היעלמות היהודים מהעולם. במקום להתכחש
למציאות ולדבר דברי הבל, ואז "להתפכח" התפכחויות מתוקשרות ולאמץ קלישאות
הבל חדשות, עדיף היה לו כל ה"מתפכחים" היו מאמצים מעט ענווה, שיכלה
להציל אותם גם מטעויות העבר וגם מטעויותיהם החדשות: החל מההתלהבות הילדותית מהחיים
בחו"ל וההטפות הדוחות ל"רילוקיישן", המשך בעצות אחיתופל לא להצביע
למר"ץ שחיזקו כל כך את ממשלת האסון, וכלה בגילויים המרעישים שיש ערבים
אכזריים ואירופים אנטישמיים שלעולם לא יגלו כלפינו חמלה. תמיד עדיף להפעיל יותר את
המוח ופחות את הפה, מה שחוסך את הצורך "להתפכח" מאוחר מדי.