מלאכי החבלה

 

רני רהב, שמבין משהו ביחסי ציבור, אמר שעל ישראל להודות לקטאר על העסקה הראשונה להשבת חטופים, שהחזירה לישראל למעלה ממאה חטופים, בעיקר אמהות וילדים, קשישות ופצועות, ולמרבה הצער הסתיימה במשבר שלא יושב מאז. נתניהו בחר שלא להודות לקטאר, וכעת, כשמתנהלים מאמצים להשגת עסקה נוספת, אף התגאה בכך שלא הודה לקטאר ותקף אותה בטענה שתמכה בטרור, תוך התעלמות גמורה מכך שהוא עצמו ביקש מקטאר להעביר כספים לחמאס, באמונה שכך ישקוט החמאס על שמריו ולא יתקוף את ישראל. החרה החזיק אחריו בצלאל סמוטריץ', שהוא אמנם גזען הזוי, נבער ורשע, שמקדם תכנית מטורפת לגירוש תושבי עזה והתיישבות יהודית בשטחה, ובסקרים בקושי עובר את אחוז החסימה, אבל בנושאו את תואר שר האוצר של ישראל הוא נחשב לשר בכיר ולמי שמייצג את כוונות הממשלה, שתיאר את קטאר כמדינת טרור. אי אפשר להבין את התנהלותו של נתניהו אלא כחבלה מכוונת בעסקת שבויים שאיננה נוחה לו: הוא איננו מעוניין בהפסקת הלחימה, שבה הוא תולה את תקוותו להישארות בשלטון, ושכבר הודיע שתימשך עד שנת 2025, למרות שכבר כעת, אחרי שלושה וחצי חודשי לחימה, המפונים מאזורי הגבול מתקשים להחזיק מעמד, הציבור כולו מדוכא ומותש, והנזק למשק עצום ומאיים על מטה לחמם של רבים. כבר היום ברור שהפגיעה של ישראל בחמאס היא פגיעה חלקית מאד, ושאין ללחימה מטרה ברורה. תמיד אפשר לשלוח לוחמים לפוצץ עוד בתים או מנהרות – במחיר של חיי לוחמים שספק רב אם יש הצדקה לשלם – אבל שינוי מהותי במצב לא יקרה כתוצאה מכך. המשך המלחמה איננו אלא דשדוש קטלני וחסר תוחלת, רק כדי להישאר במצב מלחמה ולאפשר לנתניהו לדחות את משפטו ואת הדרישה של רבים לקיים בחירות שעלולות להביא להדחתו מכס ראש הממשלה.

קשה להכיל את הרשעות שבהתנהלות הזו, וגם קשה להיות מופתע ממנה ומהניסיון השפל כל כך להאשים את משפחות החטופים בהדלפה שברור שהגיעה ממנו עצמו ושהוא התיר לצנזורה לפרסם כדי לחבל בקידום עסקה להשבת החטופים, לא רק משום שממשפחות החטופים שהשתתפו בפגישה עמו נלקחו הטלפונים מראש, אלא מפני שמשפחות החטופים מייחלות בכל מאודן לעסקה כזו שתשיב לפחות חלק מיקיריהן המעונים שחייהם בסכנה מתמדת, והן חוששות לעשות מעשים שיפגעו בסיכויים לעסקה, ורובן אינן מעזות אפילו להרגיז את נתניהו או למתוח עליו ביקורת, מפחד שנקמנותו הידועה תסכן את חיי יקיריהן. ואילו נתניהו מצדיק את הכינוי שהעניק לו ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר: "מלאך חבלה".

גם החסימה של משאיות הסיוע ההומניטרי, בהובלת משפחת ליבמן מקריית ארבע, שמשתמשת בבנה החטוף כדי להילחם במשפחות החטופים האחרות, ולסייע לנתניהו לסכל עסקה להשבת חטופים, נועדה אך ורק להרגיז את ארצות הברית וקטאר שפועלות לקידום עסקה כזו ודורשות מישראל להכניס לרצועה סיוע כזה. נדרשו אזהרות מפורשות מצד הנשיא ביידן ושר ההגנה אוסטין כדי שנתניהו יפסיק את מיצג "משפחות חטופים מונעות את הסיוע ואני לא בעסק" ויורה לצבא לדאוג להכנסת המשאיות. רבים בישראל כועסים על כך שישראל מאפשרת סיוע הומניטרי לעזה בעוד שחמאס איננו מאפשר לצלב האדום לבקר את החטופים, מרעיב אותם ומתעלל בהם, אבל ישראל היא מדינה ולא ארגון טרור, ולאחר שכבשה את רוב שטחה של רצועת עזה היא חייבת לדאוג לכך שלתושביה יהיה לחם לאכול, ואיננה יכולה לחקות את התנהגות החמאס, וגם מי שחושב שאין חובה כזו צריך להסכים לה כדי לשמר את התמיכה האמריקנית בישראל, שבלעדיה לא נוכל לעמוד במערכה הניטשת נגדנו. ההתגרות של נתניהו בארצות הברית במקום להודות לה מסכנת את מדינת ישראל, כפי שההתגרות בקטאר מסכנת את חיי החטופים וגורלם. גם צו שהוציא בית הדין בהאג מחייב את ישראל לדאוג לכך שתושבי עזה לא יגוועו ברעב. גם במקרה זה בחר נתניהו להימנע מאמירת תודה לשופט אהרן ברק ולצוות המשפטי המצוין שהגן על ישראל בהאג. זו איננה רק כפיות טובה. זהו רוע שגובל בטיפשות.

התנהגותו של נתניהו מוכיחה שוב ושוב עד כמה הרסנית כהונתו כראש ממשלה. לאחר שתמיכתו בחמאס כאמצעי להחלשת הרשות הפלשתינית ולמניעת מדינה פלשתינית המיטה עלינו אסון נורא, הוא ממשיך למעשה באותה מדיניות אסונית, ומאחר שאין לו מצפון וגם לא בושה, הוא  מרהיב עוז להכריז במסיבת עיתונאים שהוא נלחם בחמאס והתקשורת נלחמת בו – עוד מופע מחליא של זדון וחוסר בושה. במאבקו הנמשך נגד הרשות הפלשתינית, נתניהו נלחם למעשה לשימור החמאס ולא לסילוקו, מאחר שאין גורם אחר מלבד הרשות שיכול לתפוס את מקומו של החמאס. בכך הוא ממשיך את תעמולת השקר המסורתית שלו כאילו הוא לבדו נלחם בחמאס, שהיתה תמיד הפוכה לגמרי למדיניות האמיתית שניהל: חיזוק החמאס ועידוד הקטארים לתמוך כלכלית בחמאס, שעל כך הוא מגנה אותם כעת כדי לסכל עסקת חטופים שתסלול את הדרך לסיום הלחימה. המשך המלחמה לא יביא להרס המנהרות הרבות מספור ברצועה ולא יסלק את החמאס שנהנה מתמיכה של חלק גדול מתושבי עזה, שרבים מהם ישמחו להחליף את המחבלים שנהרגו. התוצאה היחידה של המשך המלחמה תהיה למרבה הצער אובדן חיי אדם, גם חטופים וגם חיילים, והתערערות של כלכלת ישראל שתפגע באזרחים רבים. אזרחי ישראל צריכים להפסיק להשלות את עצמם שירוויחו מהתמשכות הלחימה, וללחוץ על הממשלה ככל יכולתם להניח את הנשק ולחתור לעסקה מצילת חיים.