מדוע הקריקטורה של אסתר חיות מבהילה

 

בימין לא הבינו למה הקריקטורה בעלון "שביעי" שמציגה את אסתר חיות מניפה דגל על גופת חייל עוררה חרדה בהנהלת בתי המשפט וזעם בקרב מתנגדי הממשלה. הם למשל מאד נעלבו מקריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ" שבה תוארה אורית סטרוק כמכשפה שרוכבת על מטאטא ומשליכה פצצות על מטוסים, בעקבות "שאלתה" בישיבת הממשלה האם יש טייסים שסירבו לסייע לכוחות הקרקע בגלל התנגדות פוליטית. מה ההבדל, הם שאלו. מה ההבדל?

ובכן, במדינה דמוקרטית מותר למתוח ביקורת, אפילו חריפה, על פוליטיקאים, שחופשיים לענות למבקריהם. לא מקובל למתוח ביקורת על שופטים, מפני שעל יכולתם של השופטים להתבטא בציבור מוטלות מגבלות קשות, והם מנועים מלתקוף את מבקריהם ולרוב גם אינם רשאים להשיב להם. אין זה ראוי לתקוף את מי שמנוע מלהשיב. אבל זאת איננה הסיבה העיקרית.

הסיבה העיקרית שהקריקטורה הבהילה את הנהלת בתי המשפט היא הקהל של העלון – קהל של מתנחלים, שנטייתם להפעיל אלימות נגד ערבים ונגד מתנגדים פוליטיים ידועה היטב. ליתר דיוק – ההיסטוריה של ציבור המתנחלים. או אם נצטמצם לנקודה המכרעת – רצח יצחק רבין.

אף אחד איננו חושד בקוראי הארץ שקריקטורה של אורית סטרוק בדמות מכשפה תגרום למישהו מהקוראים לקחת אקדח ולצאת לירות באורית סטרוק ולרצוח אותה. ברור לכולם שהקוראים יגחכו מהקריקטורה, ואז ייאנחו, וזהו.

אבל כשבעלון שקוראים מתנחלים מציירים את אסתר חיות נועצת דגל בגופת חייל, רבים נחרדים, כמובן לא יאיר שרקי, שחושב שהשב"כ הרג את רבין ושהימין איננו אשם בדבר, ולכן יתקשה להבין מדוע ההסתה החולנית נגד אסתר חיות, גלי בהרב-מיארה, ונגד בג"ץ כמכלול, מעוררת חלחלה. אבל מי שקריאות "בדם ואש את רבין נגרש" עוד מהדהדות בראשו, מי שמראה איתמר בן-גביר מנופף בסמל המכונית של רבין ומבטיח שיגיעו גם לרבין, כפי שאכן קרה זמן קצר אחר כך, עוד מעבירות בו צמרמורת, לא יכול שלא לשאול את עצמו, האם התרת הדם המאורגנת הזו, ההתמקדות באשה הספציפית הזו כאויבת, כפי שמעולם לא התמקדו בחמאס – ולו היו מתמקדים לא היינו נמצאים היום במקום שבו אנו נמצאים לצערנו, לא תוביל חלילה לשפיכות דמים.

מאז רצח רבין הימין הלאומני הוא שור מועד. כאשר אצלו מסיתים, ההנחה הבלתי נמנעת היא שמדובר בהתרת דם, ושיש מי שכבר מכינים את אקדחיהם ומייצרים כדורי דומדום ועוקבים אחר אסתר חיות לכל מקום ומתמקמים מאחורי גבה.

כן, מאז רצח רבין אין למתנגדי הימין מנוח. המחשבה שעוד פעם יטעו בפענוח הסימנים המקדימים, ההתארגנויות, הדמויות החשודות, הנחושות, המשוכנעות שהאל שלח אותם למשימה להציל את מדינת ישראל, ובעיקר המחשבה איך לא חרדנו בזמנו מההפגנות הנוראות עם ארון המתים שעליו כתוב רבין, מהדיבורים, מהצעקות הנוראות בהפגנות, מהאווירה בחוגי המתנחלים, איך לא הבנו אז שכל זה מוביל לשפיכות דמים, ומה ייתכן שאנו מחמיצים כיום, כדי שחס וחלילה לא נטעה שוב, ולא תוטל לפנינו עוד גופה. כי עם רצח רבין, הבנו שלימין המתנחלי אין מעצורים, שהוא איננו מסתפק בחלומות על גירוש העזתים והתנחלות מחודשת ברצועת הדמים, שבדיוק למטרות שכאלה גם את דמם של השופטים הוא מבקש, ובפרט אלה שזכויות האדם הן חלק בלתי נפרד מהשקפת עולמם, וחלומות בן-גביר וסמוטריץ' על הרעבת אסירים, שריפת ישובים ערביים והרג חסר הבחנה של ערבים אינם מעשים שהם מוכנים להשלים איתם.

מאז רצח רבין הימין המתנחלי הוא שור מועד, וקריקטורה שמתארת את חיות על גופת חייל מעלה מיד את השאלה האם מתירים כאן את דמה של חיות, האם חייה בסכנה. איש לא דיבר על כך במפורש, אבל על כך חשבו מי שצפו בקריקטורה וביקשו שלא לפרסם אותה.

כי ככה זה. יש עקרונות ויש מציאות, ויש ימין ויש שמאל, והם אינם תמונת ראי אלה של אלה. הימין הוא הטורף, השמאל הוא הקורבן. אי אפשר בשם השוויון להתייחס לשניהם אותו הדבר.