מופע ההתנערות מאשמה של יולי אדלשטיין

 

יולי אדלשטיין סירב לנהל דיון בוועדת החוץ והביטחון בנוכחות דני אלגרט שאחיו איציק חטוף בעזה, בטענה שהטלאי הצהוב שענד אלגרט ועליו מצוין תאריך הטבח ב-7 באוקטובר הוא זילות השואה וזו חציית קו אדום מבחינתו. אינני מאמינה למלה מדבריו. כבר ציינו רבים את העובדה שגם שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מופיע מאז הטבח עם טלאי צהוב על חזהו ואדלשטיין לא יצא נגדו ולא טען שארדן מוזיל את השואה. אבל הבעיה איננה רק בעשיית איפה ואיפה. הבעיה היא שאדלשטיין איננו אדם נייטרלי שזכותו לשפוט את התנהגותו של אלגרט, אלא בתפקידו כיו"ר וועדת חוץ ובטחון הוא אחד מהנושאים באחריות לטבח בשמחת תורה. הוועדה שאדלשטיין עומד בראשה היא הגורם החשוב ביותר שאמור לפקח על טיפול הממשלה בנושאי חוץ וביטחון. זו הוועדה שהיתה אמורה לדון בקונספציה שהחמאס הוא נכס למדינת ישראל שעוזר לה למנוע הקמת מדינה פלשתינית מאחר שהוא מחליש את הרשות הפלשתינית, זו הוועדה שהיתה צריכה לברר מדוע הממשלה מקטינה את תקציבי כיתות הכוננות בעוטף עזה, לוקחת מהן את הנשק הארוך ומשאירה בידיהן אקדחים בלבד. זו הוועדה שהיתה צריכה לשאול מדוע הממשלה מעבירה כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון ומותירה את ישובי עוטף עזה חשופים לגמרי לתוקפנות החמאס. אבל אדלשטיין, כמו כל ממשלת נתניהו, לא פיקח על מדיניות הממשלה ולא חלק עליה, מאחר שהיה שותף למחשבות ההבל שקידמו נתניהו וסמוטריץ', לפיהן חיזוק החמאס והעברת מימון לחמאס אלו פעולות נכונות למטרת החלשת הרשות הפלשתינית. כמו כל ממשלת נתניהו וכל זרועותיה של ממשלה זו, גם אדלשטיין צריך לתת את הדין על חוסר התפקוד שלו בפיקוח על התנהלותה של הממשלה בנושא הגנת עוטף עזה וכמו שאר האחראים למחדל ההגנה על ישובי העוטף ולאסון שקרה בעקבות מחדל ההגנה העצום של הממשלה שאיפשר את האסון הנורא, גם הוא צריך להתנצל לפני קורבנות המחדל ולפנות את מקומו לטוב ממנו, ולא לחלק ציונים למשפחות החטופים, בין אם מאבקם הנואש לשחרור קרוביהם מול ממשלה שעושה הכל להכפיש ולרמוס אותם נושא חן בעיניו ובין אם לאו.

ובדיוק משום כך, משום שאדלשטיין הוא חלק מהנושאים באשמה להפקרת עוטף עזה ולאסון הנורא שקרה לתושביה עקב מחדלם הנורא, בדיוק משום כך מוצא אדלשטיין פסול באחי החטוף, לא בגלל הטלאי הצהוב, שדווקא חביב על אנשי הימין, לא רק השגריר ארדן. גם בהתנתקות הצמידו תושבים מגוש קטיף ותומכיהם לחזם טלאי כתום דומה לטלאי הצהוב שאולצו היהודים לעטות בשואה. אדלשטיין טען אמנם שבזמנו התנגד בתוקף לטלאי הכתום – יכול להיות שכך הדבר, אם כי אינני סבורה שהוא דובר אמת. לדעתי ההשוואה בין טבח שמחת תורה לשואה מרגיזה אותו לא בשל זילות השואה, אלא בגלל שהוא מדגיש את אשמתה של ממשלת נתניהו למחדל הפקרת תושבי העוטף ואי מניעת הטבח, בשל טיפוח החמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית, בשל העברת כוחות הצבא שהיו אמורים להגן על העוטף ליהודה ושומרון, בשל הפגיעה בכיתות הכוננות, בשל התנהלות שערורייתית ומופקרת שאפשרה את האסון ולא פעלה למנוע אותו או לפחות להקטין את היקפו.

ההתקפה של אדלשטיין על דני אלגרט היא התקפה לצורך התגוננות מאשמה. משפחות החטופים מותקפות השכם והערב על ידי אנשי הימין, מפני שהן מזכירות להם את המחדל הנורא של טיפוח החמאס והפקרת עוטף עזה. דווקא עיסוקי רב השנים בהכחשת השואה ובגילויי העוינות והתוקפנות בגרמניה ובאוסטריה ובמדינות נוספות ששיתפו פעולה עם הנאצים כלפי ניצולי השואה, מאפשר לי להבין את העוינות והתוקפנות של אנשי הימין כלפי משפחות החטופים וכלפי החטופים עצמם. אלה עוינות ותוקפנות של אנשים שיודעים שהם נושאים באשמה כלפי הקורבנות שמזכירים להם את אשמתם, אשמה שהם מסרבים לשאת בה ועושים הכל כדי להכחיש ולהטיל על אחרים. אבל לא ההתנתקות ולא עסקת שליט ולא הסכמי אוסלו ולא השמאל אשמים בטבח שמחת תורה. רק ההתנהלות הכושלת של נתניהו וממשלתו אשמה בטבח, ומסע ההכפשה הזדוני וחסר המעצורים נגד החטופים ומשפחותיהם, וההתנערות מחובת הממשלה להגן על כל אזרחיה, ומהאחריות הנוראה להפקרתם ולאסונם, לא תשנה את העובדה העצובה הזו. האשמה צרובה על מצחה ועל ידיה של ממשלת נתניהו ואנשיה, ושום מתקפה על הקורבנות ומשפחותיהם לא תנקה אותה מכך, היא רק תגביר את אשמתה.

 

חבל על האירוויזיון

 

בדרך כלל לא מאד אכפת לי מהאירוויזיון, אבל אני כן רוצה שישראל תשתתף בו, גם מפני שהוא משמח הרבה אנשים, גם מפני שהוא במה נהדרת לזמרים ישראלים מעולים שרוצים לפרוץ לעולם, גם מפני שחשוב להיכנס למועדונים שלא כל כך רוצים לקבל אותך, ואותנו מאד רוצים לסלק עכשיו מהאירוויזיון, אז לא נראה לי חכם לתת למארגנים סיבה טובה. חבל מאד שבחרו בשיר הזה. השם שלו "גשם אוקטובר" נשמע כמו פרפראזה על "מבול אל-אקצה", וההתחלה שלו, לפחות לפי הגרסה שמצאתי ב"שירונט", "כותבי ההיסטוריה עִמדו לצדי", גם לא קשורה בכלל להמשך השיר, וגם מחברת את השיר, שלא בטובתו, לאקטואליה ולרצון הישראלי לקבל תמיכה בינלאומית, ובכך כמובן מזמינה בעיטה בינלאומית. וכמובן האזכור לאוקטובר, והדיבור על "שבעה באוקטובר", כדי שיישמע כמו האחד עשר בספטמבר, שהיה סתם יום חסר משמעות לפני מתקפת אל-קאעידה, בזמן שבמקרה שלנו מדובר בטבח שהתרחש במכוון בשמחת תורה, חג חשוב שקשור ללב הווייתנו, ובכך גם דומה למלחמת יום הכיפורים, שפרצה ביום הקדוש לנו ביותר, ואז עוד לא היינו כל כך משועבדים לאמריקניזמים, ורק הערבים קראו למלחמת יום-הכיפורים מלחמת אוקטובר. אנחנו קראנו לה תמיד מלחמת יום הכיפורים ולא היה צריך מחשב או וועדה שיבחרו לה שם. למה אנחנו בוחרים לטשטש את העובדה שלא רק שהתקיפו אותנו באכזריות בלתי נתפסת כלפי אזרחים בלתי חמושים כולל תינוקות וילדים וקשישים, אלא שעשו את זה בחג דתי שלנו שמוקדש לתורה שהיא תמצית הווייתנו הלאומית והדתית גם יחד וזה לא חסר משמעות, דוקא מפני שהחמאס הוא תנועה מאד דתית, ותנועות דתיות אמורות לכבד דתות של עמים אחרים. בכל אופן מרוב שהדגשנו דווקא את אוקטובר, מספיק שהמלה אוקטובר תופיע בשם של שיר או בתמליל שלו כדי שכולם יקפצו עלינו, ובמקרה הזה לגמרי הבאנו את זה על עצמנו, ולא בחכמה. אפשר היה לשלוח שיר אהבה או כמה פסוקים מולחנים משיר השירים שזה תמיד עובד ואז היינו מסתפקים במחאות של הסקנדינבים בתלבושת ויקינגים או כיו"ב ואולי מוצאים גם כמה אוהדים.

נכון שגם השיר חי של עפרה חזה היה קצת פוליטי וגם השיר של כוורת, אבל הם שרו בעברית ואף אחד לא הבין את המלים ולא היו בשירים מלים לא עבריות שכל אחד בעולם מזהה. השיר "גשם אוקטובר" אמנם נכתב על ידי יוצרים אהובים בישראל, אבל הוא נראה כאילו ניסה להתאים את עצמו לממשלה שאוהבת לעשות לכל העולם דווקא ומי שחוטף את המכה אחר כך הם אזרחי ישראל. אנחנו מצליחים באירוויזיון כשאנחנו מניחים לתחושת הקורבן שלנו ושולחים שירים משמחים כמו ששרו דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי, שאולי פחות משמחים את מיקי זוהר ומפלגתו, אבל מציגים צד אופטימי של ישראל שאנשים מתחברים אליו רגשית גם בניגוד לעמדתם הפוליטית. בשביל לגייס אהדה צריך שכל, ומי שנורא רוצה שיקשיבו לו צריך לדעת מתי להגיד מה ומתי לא להגיד מה שלא צריך. חבל שמראש אימצו עמדה לעומתית ועכשיו מעדיפים לא להשתתף מאשר להחליף את השיר שנשמע כמו אוסף ציטוטים מלהיטי עבר בסרטים הוליוודים בשיר יותר חביב ופחות יומרני, ובלי אזכורים ישירים או עקיפים למבול אל-אקצא, שאם החמאס רוצים שהם יחברו עליו שיר וישירו אותו במנהרות.

בן גביר והנאנסות בעזה

 

בראיון ל-ynet, אמר השר בן-גביר שהוא מנסה לשכנע את הממשלה שהמשטרה צריכה לפרוץ להר הבית כאשר מניפים שם דגלי חמאס או תמונות של סינוואר "כשבנות שלנו נאנסות בעזה". פתאם מגלה השר רגישות לגורלן של החטופות בעזה, כמובן, כמנהג ממשלת האסון, תוך התעלמות גמורה מאחריותו האישית ומאחריות הממשלה לגורלן של החטופות בעזה. לבן-גביר אחריות כפולה ומכופלת לגורלן של החטופות בעזה: ראשית, יחד עם הממשלה כולה, הוא אחראי להפקרה הנפשעת של ישובי עוטף עזה, כאשר הכוחות שהיו אמורים להגן על ישובים אלה ולמנוע חטיפת ישראלים לעזה הועברו לגזרות אחרות, ובפרט ליהודה ושומרון, וזאת בלחץ המתנחלים שזוכים לייצוג יתר בכנסת ובממשלת האסון, שבן-גביר עצמו הוא אחד ממנהיגיהם, וכולנו זוכרים איך עמד על זכותו לנוע בחופשיות ביהודה ושומרון בתוך אוכלוסיה פלשתינית עוינת. לחופש התנועה של בן-גביר וחבריו היה מחיר: שאיבת מרבית יחידות צה"ל ליהודה ושומרון, וכפי שהעיד קצין צנחנים ראשי, העבירו את כל סוללות התותחים מהעוטף, אלה שהיו אמורות לעצור את המחבלים הפולשים, לצפון וליהודה ושומרון, ובכל עוטף עזה נותרה רק סוללת תותחים יחידה בשבטה לצורך הדרכה, והתותחנים המיומנים הועסקו בביטחון שוטף של מתנחלי יהודה ושומרון, וזו כמובן רק דוגמה אחת לשאיבת כוחות צה"ל מגבול עזה לשירות המתנחלים. שנית, בן-גביר התנגד לעסקה שבמסגרתה שוחררו למעלה ממאה חטופים, בעיקר ילדים ונשים. למרבה המזל לא היו לו די קולות למנוע את העסקה, שבלעדיה גם ילדות היו נאנסות בעזה. ושלישית, בן-גביר הוא הגורם העיקרי שמונע עסקה נוספת של שחרור חטופים ומטיל אימה על נתניהו באיום לפרק את ממשלתו, ובכך הוא מבטיח את המשך האונס של נשים חטופות בעזה. עדיף היה שלא היה מעלה על דל שפתיו את זכר הבנות הנאנסות בעזה, שהוא אחראי מרכזי לעינויים שהן עוברות. אבל בן-גביר נכנס לממשלה בראש וראשונה כדי לחרחר מהומות עם ערביי ישראל ולעודד שפיכות דמים שבעקבותיה הוא מקווה לפגוע במעמדם כאזרחים, ואיננו יכול לוותר על תעמולה ארסית כדי לקדם את עמדותיו. הוא רוצה שמשטרת ישראל תפרוץ לשטח הר הבית בתירוץ כזה או אחר, כדי לעודד מהומות ושפיכות דמים, ולמען מטרה קדושה זו הוא נזכר פתאם בסבלן של הבנות הנאנסות בעזה, שלולא היתה סיעתו בממשלה כנראה לא היו נחטפות מלכתחילה, ובכל מקרה יכלו כבר להשתחרר. כדי לשכנע בנחיצות פריצות משטרה להר הבית בחודש הרמדאן, שלכל ברור שתוצאותיהן עלולות להיות הרות-אסון, הוא נזכר פתאם ש"הבנות שלנו נאנסות בעזה". אבל הבנות שלנו נאנסות בעזה במידה רבה באדיבותו של איתמר בן-גביר.

לרוב נחשבים הגזענים והלאומנים בעולם למי שמבטאים את דעותיהם האיומות בכנות כשפיהם ולבם שווים, ואילו הצביעות מיוחסת לשמאלנים וליברלים כשהם נלחמים על זכויות אדם, כאשר הגזענים טוענים שבעצם כולם חושבים כמותם ולא אומרים זאת רק מתוך צביעות – ראו דיבורי סמוטריץ' על כך שאיש איננו רוצה בקרבתם של ערבים. אבל איתמר בן-גביר מצליח להיות בו זמנית גם גזען, גם לאומן, גם מנוול וגם צבוע, והעובדה שכל כך הרבה יהודים תומכים בו מעידה למרבה הבושה שלא חסרים יהודים שהם גם רעים וגם מטומטמים.

יאיר יעקב ז"ל

 

 

אתמול, במאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה, פגשתי לראשונה את יצחק, בחור ירושלמי ביישן ושתקן, שאחז בחוזקה בתמונתו של יאיר יעקב למול המכוניות החולפות. שאלתי אותו אם הוא קרוב משפחה והוא אמר שכן. שאלתי אם הוא בן-דוד של הילדים ששוחררו מהשבי, והוא אמר שכן. פניהם של אור ויגיל יעקב שצפיתי בהם שבים מהשבי נחרתו בלבי. יש להם עיניים מאירות. אחר כך דלית מהמארגנים ביקשה ממני לדבר בתוך האוהל עם בחור אחר, קרוב של חייל חטוף, שמתנגד למאבק המשפחות, כי הוא משוכנע שאסור לשחרר מחבלים כי את טבח שמחת תורה תיכננו המשוחררים מעסקת שליט. אמרתי לו שאני משוכנעת שאין שום קשר בין טבח שמחת תורה לעסקת שליט, שבמקום כל בכיר חמאס וכל מחבל שנהרג בא אחד אחר, שבכירי חמאס הוציאו פיגועים גם מהכלא ושהסיבה לדעתי לטבח שמחת תורה היא שגבול עוטף עזה הופקר והיו שם רק שלוש מאות לוחמים שלא יכלו לעצור אלפי מחבלים, ולא היו שם טנקים ותותחים כדי לעצור את המחבלים מיד כשחצו את הגדר. הוא אמר שכן היו, אבל אני יודעת שלא. הוא אמר שאנחנו מדינה חלשה וטיפשה ושמותר להרוג מאתיים ילדים אם עומד בתוכם מחבל שיורה עליך. הוא חשב שצריך להרוג את כל המחבלים. אמרתי לו שגם אם נהרוג את כל לוחמי חמאס עדיין יש בעזה שני מיליון פלשתינים שבקלות יצמיחו מתוכם לוחמים חדשים במקום כל מי שנהרוג. הוא אמר אם ככה את אומרת שאין פתרון, ואני אמרתי שאין פתרון פשוט, רק מאבק באיראן בשותפות עם ארצות-הברית ומדינות נוספות, וגם מצרים וירדן שאיתן יש לנו שלום יציב ואולי גם סעודיה שמוכנה בעיקרון לחתום על הסכם שלום איתנו, ורק בשותפות עם כולם יחד אפשר להחליש את איראן שתומכת בחמאס, ושבכל מקרה לדעתי צריך לשחרר את החטופים האזרחיים, כי יש הבדל בין חייל שנופל בשבי לאזרחים שנחטפים מחדר השינה שלהם שבכלל לא נלחמו, כולל ילדים וזקנים שלשחרר אותם זאת הצלת חיים. הוא אמר שגם לחייל לא מגיע למות, מה שנכון, וזאת היתה סתירה להתנגדות שלו לעסקה. בסך הכל הוא קרוב של חייל חטוף, והוא רוצה שהקרוב שלו ישתחרר, רק שבעסקה לשחרור חטופים חייבים לשחרר מחבלים והוא מתנגד לשחרור מחבלים ומאמין שאם נהרוג עוד הרבה עזתים נצליח לשחרר את החטופים, שאני מפחדת שזה לא יקרה, כי כבר הרגנו כמעט שלושים אלף עזתים כולל הרבה מחבלים ואת רוב החטופים ששחררנו הצלחנו לשחרר רק בעסקה. כמובן שהתרגשנו ושמחנו מאד שהצליחו לשחרר את פרננדו מרמן ולואיס הר, שהם קרובי משפחה של חברנו משה ליימברג, שעכשיו כל חמשת בני משפחתו החטופים שבו לישראל, אשתו גבי ובתו מיה שהדהימה את כולם כשירדה מרכב החמאס עם הכלבה בלה חבוקה בידיה, והאחות של גבי ופרננדו קלרה, שחזרו במסגרת העסקה, אבל לא יכלו למצוא שלוה לעצמן עד שפרננדו ולואיס חזרו השבוע, ולא שוכחות את כל החטופים שנשארו שם, כי מי שהיה שם יודע כמה סבל עובר על החטופים, שלא כמו רמי איגרא שחושב שהמשפחות מגזימות בתיאור הסבל של החטופים, שבכל פעם שהוא מדבר אני נזכרת בדמות מהספר של גבריאל מרקס "אהבה בימי כולרה", של רופא שבעצמו נוטל משככי כאבים בשפע, אבל נמנע מלתת משככי כאבים למטופליו, כי כאבים של אחרים הרבה יותר קל לסבול.

בזמן שדיברתי עם הקרוב של החייל החטוף דלית נכנסה עם יצחק וביקשה שיישב לידינו כי מישהו שעבר בחוץ נטפל אליו וזה היה לא נעים. לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה ויצחק רק שתק והמשיך לאחוז בחוזקה בתמונתו של יאיר יעקב ואחרי דקות ספורות חזר ויצא לעמוד עם התמונה בכביש. בינתיים נכנס עוד מישהו מהמארגנים וביקש שלא נדבר במאהל החטופים על פוליטיקה, והקרוב של החייל נפרד לשלום והלך ושנינו נשארנו עצובים כי לא משנה מה הדעות שלך כל המצב כל כך עצוב. אחר כך הלכתי הביתה והעיניים העצובות של יצחק שאוחז בתמונתו של יאיר יעקב נשארו לי בלב. בבית ראיתי שכבר התחילו החדשות, ובערך בשעה תשע בערב אמרו שקיבוץ ניר עוז מודיע שיאיר יעקב נרצח כבר בשביעי באוקטובר, והראו את הקטע מדברי בת זוגו מירב טל, שסיפרה שכשהמחבלים הפרידו ביניהם ולקחו אותה יאיר אמר לה שהוא הולך למות. הוא היה פצוע קשה, אבל אני בטוחה שאפשר היה להציל אותו אם היו מזעיקים אותו לבית חולים, מה שבנסיבות השבת הארורה הזו לא יכול היה לקרות ולא קרה. היה לי כל כך קשה לשמוע את הבשורה המרה הזאת, מפני שאור ויגיל ששוחררו מהשבי כל כך נכנסו לי ללב, וקרוב משפחתם יצחק גם הוא נכנס לי ללב, וחשבתי כמה עצב וצער ירדו עליהם עכשיו, על הנער אור ואחיו הצעיר יגיל, שאמר למחבלים שהוא צעיר מכדי שיקחו אותו בשבי, מה שלגמרי נכון, אבל המחבלים לקחו גם תינוקות לעזה, ולא כולם חזרו, משפחת ביבס לא חזרה, ועכשיו אור ויגיל שעברו את השבי בגיל כל כך צעיר צריכים להתמודד גם עם יתמות, ועל קרוב המשפחה השתקן והצנוע יצחק, שכל כך כמה לחזרתו של יאיר. חשבתי איך אפשר להכיר אדם לא מוכר דרך עיני הקרובים אליו. כשאמרו שיאיר יעקב היה אדם צנוע ואיש משפחה הרגשתי כאילו מדברים על אדם שהיכרתי. חשבתי על שני בניו הצעירים וחשבתי על קרוב משפחתו יצחק, והרגשתי שהעצב אין לו סוף.   

אכזריות איננה ריאליזם

 

תמיד האנשים שטוענים שהם התפכחו בעקבות הטבח בשמחת-תורה הם אלה שנהיו ימניים יותר ואכזריים יותר, ואולי בעצם היו כאלה תמיד, וכל מה שהם רוצים זה להרוג מה שיותר אנשי חמאס או להרוג סתם ערבים באשר הם, לגרש את העזתים מהרצועה והעיקר: להחניף לנתניהו ולימין בכלל, כאילו הימין שהביא עלינו את האסון כשהפקיר לחלוטין את תושבי עוטף עזה והעביר את כל הצבא ליהודה ושומרון כי "החמאס מורתע" ראוי לפרס החכמה וראיית הנולד. אנשים כמוני, שתמיד חשבו שצריך לחזק את הרשות הפלשתינית ולדכא את החמאס, לא מפני שהרשות מושלמת אלא מפני שהיא האפשרות הריאלית הפחות גרועה, ושצריך להסכים למדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית, ולחזק את ישראל בכריתת הסכמי שלום עם מדינות ערב ומדינות מוסלמיות אחרות, לא במקום שלום עם הפלשתינים אלא על בסיס שלום עם הפלשתינים, אנשים כמוני לא טוענים שהם התפכחו, כי הם נשארו באותה דעה שהיתה להם קודם, שהרעיון של נתניהו לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, היה רעיון מטורף, ושנתניהו דומה לאדם שהכניס לביתו נמר כדי להבריח את השכן ולהשתלט על דירתו, ואז מתפלא שהנמר בוחר לטרוף דוקא אותו, ושהאפשרות הריאלית היחידה לשיפור מצבה של ישראל היא להכיר ברשות הפלשתינית כמדינה, צעד שיזכה לתמיכת כל מדינות העולם וישפיע לטובה על כל תחומי חיינו, כולל מצבנו הבטחוני, כי במקרה כזה אפילו מדינות ערב יתנגדו לשאיפה של חמאס למחוק את ישראל, שכיום יש עליה מעט מאד ביקורת בעולם הערבי, שמושתקת במהרה. כמובן שיש לישראלים חששות מזה שחמאס ישתלט על הרשות הפלשתינית ושהיא תיהפך לחממה של טרור, וברור שישראל תצטרך להמשיך להחזיק צבא חזק – בכל גבולות ישראל ולא רק בשירות המתנחלים, אבל מדיניות ההתנגדות לרשות הפלשתינית וההחלשה שלה מצד ישראל עד כה בוודאות חיזקה את חמאס, ומי שרוצה להמשיך בדיוק באותה מדיניות ופסגת שאיפותיו היא לבנות מחדש התנחלויות בלב אוכלוסיה פלשתינית עוינת בעזה, רק ידרדר את ישראל עוד יותר ויהפוך את חמאס לגיבור הגדול של הפלשתינים, שזאת ההצלחה העיקרית של מדיניות נתניהו עד עכשיו. אבל אף אחד לא אומר התפכחתי מהניסיון להתעלם מהפלשתינים וחייבים להגיע איתם להסדר מדיני, ואפילו האנשים שתמכו בהסדר לפני הטבח חוששים לומר עכשיו שחייבים להגיע להסדר עם הרשות הפלשתינית ומדינות ערב המתונות כמו מצרים וירדן שכבר יש לנו הסכמי שלום איתן ששרדו הרבה טלטלות וסעודיה שתחתום איתנו הסכם שלום אם נכיר ברשות הפלשתינית כמדינה, והפחד הזה מאד מחליש את האופוזיציה לנתניהו, ומאפשר לנתניהו ולימין בכלל להמשיך להציף אותנו בתעמולה שהיא גם מטומטמת וגם מרושעת בלי גבול.

למשל הטענה שאם נשחרר אסירים כדי לשחרר את החטופים בידי חמאס יהיה עוד טבח, כי יחיא סינוואר שוחרר בעסקת שליט והוא - כביכול הוא לבדו בזמן שמדובר בתכנית שתכננה כל הנהגת חמאס - יזם את טבח שמחת תורה, מבוססת על ההתנערות של נתניהו מאחריותו לטבח, שלא נגרם בגלל השחרור של סינוואר לפני שנים בעסקת שליט, אלא בגלל שממשלת נתניהו הפקירה לחלוטין את עוטף עזה והעבירה את כל התותחים, השריון ויחידות הקומנדו ליהודה ושומרון. במקור החמאס תכנן לבצע את הפיגוע בפסח שעבר ונסוג בגלל שישראל הציבה בגבול כוחות. במקרה זה משתמשים בעוד טיעון של הטוענים להתפכחות שמגזימים ביכולות החמאס, בזמן שהחמאס כדרכו התנפל על אזרחים, ילדים וזקנים ונשים, בדיוק כפי שעשה כשפוצץ באינתיפאדה בתי קפה ואוטובוסים, ולעומת זאת כשהתייצבו מולו כיתות כוננות נחושות – וקטנות מאד – לוחמיו נמלטו מבלי שהצליחו לגרום נזק רב, מה שהוכיח את הטמטום והזדון של ממשלת נתניהו שעשתה הכל להחליש את כיתות הכוננות, להקטין את תקציבן ולקחת מהן נשק, שזה לחלוטין בלתי מובן. לנתניהו וממשלתו נוח מאד להציג את הדברים כאילו הסיבה היחידה לטבח היא עצם קיומו של החמאס, בזמן שהסיבה לטבח היא קודם כל הפקרת ישובי עוטף עזה והכשלון המתמשך בהגנה עליהם, שהיא לגמרי באחריותו של נתניהו. יחיא סינוואר הוא רק אחד ממנהיגי תנועת החמאס, שתקפה מטרות אזרחיות ורצחה בעיקר אזרחים מאז הופיעה בשטח, הרבה לפני שסינוואר הגיע להנהגת החמאס, בימיהם של השיך יאסין ורנטיסי בימי האינתיפאדה השנייה וגם קודם לכן, והחזקתם בכלא או שחרורם של מנהיגי חמאס מסוימים איננה משנה הרבה, כי הם מסוגלים להוציא פיגועים גם מהכלא, והאדם היחיד בחמאס איננו חשוב כפי שמספרים לנו, כי התנועה ממשיכה באותו קו כבר שנים רבות למרות אינספור חיסולים של מנהיגיה בדרגים שונים, ולכן גם הריגתו של סינוואר שנתניהו וגלנט מבטיחים לא תשנה את יכולת החמאס לפגוע בנו: במקום ההרוגים יצמחו מנהיגים חדשים שעלולים להיות אכזריים מקודמיהם, כפי שקרה עד כה, והפקרת החטופים לצורך הריגתו של סינוואר או בכירים נוספים תגרום רק למותם של החטופים, להרס משפחותיהם, ולהעצמת התחושה שממשלת נתניהו הפקירה את תושבי העוטף למוות וממשיכה בכך, ולא תגרום לסילוקו של איום החמאס שמשתקם מאד מהר וחוזר להילחם עם מנהיגים חדשים, כפי שקרה תמיד בעבר וקורה ממש עכשיו בכל שטח ברצועה שצה"ל מפנה. השינוי היחיד יכול לבוא מחיזוק ההגנה על עוטף עזה ולא מהריגתו של סינוואר או בכירי חמאס אחרים,  שמטרתה היחידה לחזק את נתניהו בקרב מעריציו הצמאים לנקמה אינסופית בחמאס, ומתעניינים הרבה פחות בהגנה ראויה על ישובי העוטף, ועוד פחות בהצלת חיי אדם, שבני משפחותיהם כבר איבדו בטבח בני משפחה. אבל כנראה שמי שחושב שמי שנלחם ונהרג הוא זה שצריך להילחם יותר ולההרג יותר, חושב גם שמי שהופקר ונרצח צריך להמשיך להיות מופקר ולהירצח, ומי שהפקיר לא צריך לשאת בשום אחריות למעשיו ולא מחויב לתקן.

מי שמאמין שסירוב לעסקת חטופים והרג מנהיגי חמאס יביא ניצחון וביטחון איננו ריאלי יותר ממי שמבקש, כמוני, להפסיק את המלחמה בתמורה להשבת החטופים ולהגברת המעורבות של הרשות הפלשתינית ומדינות ערב המתונות במתרחש בעזה, שזה להערכתי המקסימום שישראל יכולה להשיג. לומר שאם רק נרצה בכך ונפקיר את החטופים למותם נשיג ניצחון מוחלט, נחסל את החמאס, נגרש את תושבי עזה וניישב את הרצועה במתנחלים איננו יותר ריאלי ממני, הוא רק אכזרי יותר, גזעני יותר ומגלומני יותר, ומגלומניה גזענית ואכזרית איננה מאפיין של ריאליזם, ורגישות לחיי אדם איננה ביטוי לתמימות אלא לשמירה על צלם אנוש.

 

   

תן וקח על חשבוננו

 

רבים התפלאו לראות את שר השיכון יצחק גולדקנופף בכנס לעידוד התיישבות בעזה, לצדם של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', מבטיח לבנות שיכונים בעזה "כדי לצרוב את תודעת האויב" ו"לתקן את העוול ההיסטורי של הגירוש מגוש קטיף". מעולם לא שמענו קודם לכן שהשר גולדקנופף מזועזע כל כך מ"הגירוש" מגוש קטיף, והצירוף הזה, "לצרוב את תודעת האויב", איכשהו לא נשמע כמטבע לשון חרדי, שיושב בפיו של שר חרדי ובראש וראשונה חסיד גור נאמן. היו מי שפירשו שחסידות גור היא ימנית יותר מחרדים אשכנזים אחרים, ועדיין משהו לא הסתדר בהופעתו של גולדקנופף כחייל של הלאומנות המתנחלית.

אבל הבוקר פתר לי "דה מארקר" את החידה. בכתבתו של הדר חורש נאמר שבעוד שכמעט כל משרדי הממשלה נאלצים לקצץ בתקציביהם כדי לממן את המלחמה, משרד השיכון של גולדקנופף הצליח דווקא להגדיל את תקציבו בלמעלה ממיליארד שקל, שהוקצו לסבסוד דירות בפריפריה: עשרת אלפים דירות במחיר מציאה של כ-800 אלף ₪ לדירה. התכנית התקבלה בטענה שהיא תסייע למשפחות ממעמד הביניים, אך הדירות רחוקות ממרכזי תעסוקה, ולכן ייהנו מהן בעיקר חרדים. הכתבה מציינת שכך קרה גם עם תכניות מסובסדות קודמות לעידוד קניית דירות בפריפריה -שהסובסידיה היטיבה בעיקר עם חרדים.

ובכן גולדקנופף לא בא לרקד בכנס החזרה לעזה כדי למחות נגד ההתנתקות ולעודד חרדים לעבור לגור בעזה. הוא בסך הכל עשה טובה לחבר סמוטריץ', והחבר סמוטריץ', שכנראה גם כתב לגולדקנופף את הטקסט שהאחרון דיקלם, ונשמע כה מוזר בפיו של שר חרדי, גמל לו יפה בהגדלת תקציב משרדו בלמעלה ממיליארד שקל נוספים, בזמן שכל תקציבי המשרדים האחרים מקוצצים קשות. כך מנצל סמוטריץ' את המשרה שנתן לו נתניהו: אם ברצונכם לקבל תוספת תקציב, עיזרו לי להפיץ את מסר החזרה לעזה, הביעו זעזוע ממראות "הגירוש", כלומר ההתנתקות, והאשימו את ההתנתקות בטבח שמחת-תורה, שהרי מאז 2005 ועד היום לא היתה ממשלה בישראל שמוטל היה עליה להגן על עוטף עזה. רק אריאל שרון אשם, וכמובן גם השמאל ובג"ץ, ושמעון פרס ויצחק רבין שחתמו על הסכמי אוסלו, ורק נתניהו נתניהו נתניהו לא אחראי לדבר ואיננו אשם בדבר.

וגולדקנופף, מה הוא לא יעשה כדי לקושש עוד מיליארד שקל לסבסוד דירות שמיועדות בעיקר לחרדים. הוא יגנה את "הגירוש" וידבר בשבחה של החזרה לעזה, שלא ילדיו ולא נכדיו יצאו להילחם ואפילו למות כדי לממש מטרה הזויה כזו, להתיישב בלב אוכלוסיה ערבית דתית וקיצונית במיוחד. לאחר טבח שמחת תורה מתקשים רבים מהמפונים לשוב לביתם ולישוביהם, בגלל קרבתו של החמאס. אבל המתנחלים משוכנעים, שבעקבות הטבח להוטים הישראלים לגור דווקא בלב האוכלוסיה העזתית, כאשר רבים תוהים כיצד אפשר לקומם ולשקם את ישובי העוטף ההרוסים, כיצד יסכימו משפחות עם ילדים לשוב ולהתגורר בקיבוצים, במושבים ובעיירות שחוו כזה אסון, וזעקו לשווא לצבא ולממשלה שיבואו להצילם ממוות.

כמה נוח לעשות עסקים עם פוליטיקאים חרדים, שרק שלושה עקרונות יש להם. האחד: לסחוט כסף מאוצר המדינה, השני להימנע משירות בצבא ולהתעקש שאחרים יקריבו את חייהם למענם, והשלישי לדכא נשים ככל האפשר. עם שלושת העקרונות האלה נתניהו מקפיד לאמצם ללבו ולשמר את נאמנותם, כי היכן עוד ימצא שותפים כאלה שאין להם שום עיקרון מלבד להיטיב עם עצמם על חשבון זולתם. זה נתניהו ואלה שותפיו, ולא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא בן מינו.

     

הרג המחבלים בג'נין

 

אני לא יודעת אם רק לי זה מפריע, הקלות שבה הורגים, והקלות שבה זה כאילו מקובל על כולם וכאילו נורמלי. בתקשורת דיברו בגאווה גדולה על הרג שלושה מחבלים בבית חולים בג'נין על ידי חוליה של מסתערבים שהתחפשו למוסלמים, כאילו אין שום בעיה בזה שפורצים לבית חולים והורגים שלושה אנשים שלפי הדיווחים ישבו שם ותיכננו פיגוע שתואר "כמו בשבעה באוקטובר", שזה כבר נשמע לי חשוד. בשבעה באוקטובר ירו על ישראל הרבה מאד טילים, ואז פרצו לישראל אלפי מחבלי חמאס עם כמויות אדירות של נשק ותחמושת וחדרו לישובי עוטף עזה בהמוניהם כדי לרצוח משפחות שלמות וישובים שלמים, כלומר הייחוד של טבח השביעי באוקטובר היה בגודל ובהיקף שלו, וכמובן באכזריות החריגה כלפי אזרחים לא חמושים בביתם. מה פירוש "כמו בשביעי באוקטובר"? גם אם המחבלים תיכננו לחדור לישובים ישראלים ולהרוג אזרחים בביתם, הם בוודאי לא תיכננו פעולה שאפילו מתקרבת בהיקף לפעולת השביעי באוקטובר, כי אי אפשר להוציא פעולה כזאת לעתים קרובות, וגורם ההפתעה שסייע כל כך למחוללי המתקפה של חמאס כבר איננו קיים. גם לא הסבירו במה דמה הפיגוע שתיכננו המחבלים לשביעי באוקטובר. לי זה נשמע יותר כמו תירוץ להרוג מחבלים שלא איימו על כוחות צה"ל איום מיידי, ואפשר היה לעצור אותם ולא להרוג אותם. להרוג אנשים כשאפשר לעצור אותם זה פשע, והעובדה שאדם הוא מחבל לא אומרת שמותר פשוט לירות בו למוות, אם הוא לא מסכן חיים. אבל נדמה שרק לי זה מפריע שהורגים אנשים שאפשר לעצור בלי להרוג. אם מחבל לא מנסה להרוג אותך, אין לך זכות להרוג אותו. להרוג מותר רק כשיש סכנת חיים מיידית ואין דרך אחרת לעצור אותה, וצירוף המלים שמחריד אותי "זוהה כמחבל", איננו רשיון לרצח, ושוב אני חושבת על שלושת החטופים שנרצחו בידי כוחות צה"ל ושאם החיילים היו נוהגים על פי הדין, לא רק שהם היו חיים היום, אלא כל המצב של ישראל מול החמאס היה טוב יותר, כי אם שלושת החטופים היו שבים הביתה שלמים ובריאים מבלי שישראל שילמה שום מחיר, לא רק שהיו ניצלים שלושה עולמות, אלא זה היה מאד מחזק את ישראל מול החמאס. אבל נראה שהפכנו למדינה שקודם הורגת ואחר כך שואלת את מי ולמה ואנשים ממש מתפעלים מזה. הכתבת ממש התלהבה מזה שהרגו את שלושת המחבלים בלי קרב, לפני שהם הבינו מה קורה, כאילו זה שירו בשלושה אנשים שלא היוו סכנת חיים מיידית זה משהו להתגאות בו, ואין עליו שום ביקורת. והאדישות הזו להרג של מחבלים שהוא בעצם רצח, זו בדיוק אותה האדישות לחיי החטופים שנתניהו ושותפיו מעודדים: עדיף בעיניהם מותם של בני הערובה הישראלים בשבי חמאס מאשר שחרור מחבלים לצורך הצלת חייהם של החטופים. הם עושים ככל יכולתם כדי לסכל עסקה כזו, וקל להם כמובן להקריב את החטופים כי הם תושבי הקיבוצים וקרובים של תושבי הקיבוצים ולא מתנחלים שמצביעים לסמוטריץ' ובן-גביר. בכל פעם שהם מאיימים שיפרקו את הממשלה אני חושבת בלבי: הלוואי שתפרקו את ממשלת הזוועה הזו. אולי תקום ממשלה אחראית יותר, שבמקום להרשים אותנו בהרג מחבלים, תציל את חיי החטופים שעוד אפשר להציל, מה שהממשלה לא עשתה בשביעי באוקטובר, כשאפשרה לחמאס לרצוח את בני משפחתם של החטופים ולחטוף אותם לעזה, באין מושיע ואין מציל.