יאיר יעקב ז"ל

 

 

אתמול, במאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה, פגשתי לראשונה את יצחק, בחור ירושלמי ביישן ושתקן, שאחז בחוזקה בתמונתו של יאיר יעקב למול המכוניות החולפות. שאלתי אותו אם הוא קרוב משפחה והוא אמר שכן. שאלתי אם הוא בן-דוד של הילדים ששוחררו מהשבי, והוא אמר שכן. פניהם של אור ויגיל יעקב שצפיתי בהם שבים מהשבי נחרתו בלבי. יש להם עיניים מאירות. אחר כך דלית מהמארגנים ביקשה ממני לדבר בתוך האוהל עם בחור אחר, קרוב של חייל חטוף, שמתנגד למאבק המשפחות, כי הוא משוכנע שאסור לשחרר מחבלים כי את טבח שמחת תורה תיכננו המשוחררים מעסקת שליט. אמרתי לו שאני משוכנעת שאין שום קשר בין טבח שמחת תורה לעסקת שליט, שבמקום כל בכיר חמאס וכל מחבל שנהרג בא אחד אחר, שבכירי חמאס הוציאו פיגועים גם מהכלא ושהסיבה לדעתי לטבח שמחת תורה היא שגבול עוטף עזה הופקר והיו שם רק שלוש מאות לוחמים שלא יכלו לעצור אלפי מחבלים, ולא היו שם טנקים ותותחים כדי לעצור את המחבלים מיד כשחצו את הגדר. הוא אמר שכן היו, אבל אני יודעת שלא. הוא אמר שאנחנו מדינה חלשה וטיפשה ושמותר להרוג מאתיים ילדים אם עומד בתוכם מחבל שיורה עליך. הוא חשב שצריך להרוג את כל המחבלים. אמרתי לו שגם אם נהרוג את כל לוחמי חמאס עדיין יש בעזה שני מיליון פלשתינים שבקלות יצמיחו מתוכם לוחמים חדשים במקום כל מי שנהרוג. הוא אמר אם ככה את אומרת שאין פתרון, ואני אמרתי שאין פתרון פשוט, רק מאבק באיראן בשותפות עם ארצות-הברית ומדינות נוספות, וגם מצרים וירדן שאיתן יש לנו שלום יציב ואולי גם סעודיה שמוכנה בעיקרון לחתום על הסכם שלום איתנו, ורק בשותפות עם כולם יחד אפשר להחליש את איראן שתומכת בחמאס, ושבכל מקרה לדעתי צריך לשחרר את החטופים האזרחיים, כי יש הבדל בין חייל שנופל בשבי לאזרחים שנחטפים מחדר השינה שלהם שבכלל לא נלחמו, כולל ילדים וזקנים שלשחרר אותם זאת הצלת חיים. הוא אמר שגם לחייל לא מגיע למות, מה שנכון, וזאת היתה סתירה להתנגדות שלו לעסקה. בסך הכל הוא קרוב של חייל חטוף, והוא רוצה שהקרוב שלו ישתחרר, רק שבעסקה לשחרור חטופים חייבים לשחרר מחבלים והוא מתנגד לשחרור מחבלים ומאמין שאם נהרוג עוד הרבה עזתים נצליח לשחרר את החטופים, שאני מפחדת שזה לא יקרה, כי כבר הרגנו כמעט שלושים אלף עזתים כולל הרבה מחבלים ואת רוב החטופים ששחררנו הצלחנו לשחרר רק בעסקה. כמובן שהתרגשנו ושמחנו מאד שהצליחו לשחרר את פרננדו מרמן ולואיס הר, שהם קרובי משפחה של חברנו משה ליימברג, שעכשיו כל חמשת בני משפחתו החטופים שבו לישראל, אשתו גבי ובתו מיה שהדהימה את כולם כשירדה מרכב החמאס עם הכלבה בלה חבוקה בידיה, והאחות של גבי ופרננדו קלרה, שחזרו במסגרת העסקה, אבל לא יכלו למצוא שלוה לעצמן עד שפרננדו ולואיס חזרו השבוע, ולא שוכחות את כל החטופים שנשארו שם, כי מי שהיה שם יודע כמה סבל עובר על החטופים, שלא כמו רמי איגרא שחושב שהמשפחות מגזימות בתיאור הסבל של החטופים, שבכל פעם שהוא מדבר אני נזכרת בדמות מהספר של גבריאל מרקס "אהבה בימי כולרה", של רופא שבעצמו נוטל משככי כאבים בשפע, אבל נמנע מלתת משככי כאבים למטופליו, כי כאבים של אחרים הרבה יותר קל לסבול.

בזמן שדיברתי עם הקרוב של החייל החטוף דלית נכנסה עם יצחק וביקשה שיישב לידינו כי מישהו שעבר בחוץ נטפל אליו וזה היה לא נעים. לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה ויצחק רק שתק והמשיך לאחוז בחוזקה בתמונתו של יאיר יעקב ואחרי דקות ספורות חזר ויצא לעמוד עם התמונה בכביש. בינתיים נכנס עוד מישהו מהמארגנים וביקש שלא נדבר במאהל החטופים על פוליטיקה, והקרוב של החייל נפרד לשלום והלך ושנינו נשארנו עצובים כי לא משנה מה הדעות שלך כל המצב כל כך עצוב. אחר כך הלכתי הביתה והעיניים העצובות של יצחק שאוחז בתמונתו של יאיר יעקב נשארו לי בלב. בבית ראיתי שכבר התחילו החדשות, ובערך בשעה תשע בערב אמרו שקיבוץ ניר עוז מודיע שיאיר יעקב נרצח כבר בשביעי באוקטובר, והראו את הקטע מדברי בת זוגו מירב טל, שסיפרה שכשהמחבלים הפרידו ביניהם ולקחו אותה יאיר אמר לה שהוא הולך למות. הוא היה פצוע קשה, אבל אני בטוחה שאפשר היה להציל אותו אם היו מזעיקים אותו לבית חולים, מה שבנסיבות השבת הארורה הזו לא יכול היה לקרות ולא קרה. היה לי כל כך קשה לשמוע את הבשורה המרה הזאת, מפני שאור ויגיל ששוחררו מהשבי כל כך נכנסו לי ללב, וקרוב משפחתם יצחק גם הוא נכנס לי ללב, וחשבתי כמה עצב וצער ירדו עליהם עכשיו, על הנער אור ואחיו הצעיר יגיל, שאמר למחבלים שהוא צעיר מכדי שיקחו אותו בשבי, מה שלגמרי נכון, אבל המחבלים לקחו גם תינוקות לעזה, ולא כולם חזרו, משפחת ביבס לא חזרה, ועכשיו אור ויגיל שעברו את השבי בגיל כל כך צעיר צריכים להתמודד גם עם יתמות, ועל קרוב המשפחה השתקן והצנוע יצחק, שכל כך כמה לחזרתו של יאיר. חשבתי איך אפשר להכיר אדם לא מוכר דרך עיני הקרובים אליו. כשאמרו שיאיר יעקב היה אדם צנוע ואיש משפחה הרגשתי כאילו מדברים על אדם שהיכרתי. חשבתי על שני בניו הצעירים וחשבתי על קרוב משפחתו יצחק, והרגשתי שהעצב אין לו סוף.