פרק 13
כאשר בגיל 23 כתבתי את "היהודים מצירנדורף", מצד אחד שבתי
לאוצרות קדומים, לאוצרות אבותי, למיתוס ואגדה לאומיים, שהחשבתי את עצמי לצאצא
שלהם, ומצד שני רציתי גם את ההיפך - לעצב את החיים המתהווים של העם הזה במובן
מיתי, מאד פשטני ומאד תמציתי. קרקע מציאותית לשני הדברים העניק לי הנוף שהצמיח
אותי, המולדת הפרנקונית.
כתבתי את הספר ללא עיון מדעי, כפי שמספרים חלום או כמו תחת פקודה.
כאשר אמר לי מישהו: זו שטות גמורה מה שעשית שם, הזדעזעתי אולי, אבל זה בעצם לא
הפתיע אותי. עקב בריחתי הוא התהווה בטירול, על ימת בודן, באייכשטט [עיירה
בבווואריה] ואז שוב בסטודיו עצוב ונידח במינכן עם חתול כרֵעי היחיד. את כתב היד
נשאתי תמיד בפתקאות קטנות מלאות שורות זעירות בכיס חולצתי. התנאים החיצוניים היו
הקשים ביותר: למצוקתי החומרית הרגילה נוספה מצוקה נפשית: הייתי מעורב בהרפתקאות
וחשוף לרדיפות שכמותן מתוארות רק ברומנים בעשר פרוטות. לקראת הסוף הבלבול גבר,
הספר שכב במשך חודשים, רק קודח מחום, מייחל נואשות לסיום בכל תנאי, פלטתי מתוכי את
הפרק האחרון.
זה היה ביטוי, וידוי, שחרור
מסיוט שמחץ את נעורי. לרבים שהיו מסורים לשינוי, זה היה שחרור משותף, והם חשו
שקיבלו אישור. מלכתחילה לא הסוויתי את כוונותי, מה שזיכה אותי בלבם של המהססים
וחסרי האומץ: אחדים פנו אליי בחמדה ובתביעה, כמהים למהפכה ומציגים את עצמם כתלמידי,
אך לא יכולתי למלא אחר ציפיותיהם, כי לא נשארתי על המסילה שהם התוו לי. אחרים
גידפו: נחשבתי בעיניהם לבוגד. הם לא ששו לשום הליך פומבי בעניין זה וסברו שכל
מדיניות מלבד שתיקה היא מטופשת ומזיקה. העולם הגרמני הפגין שוויון-נפש או דחייה,
מלבד כמה קבוצות יוצאות-דופן שגילו חיבה ליצירה בתור שכזו ולדמויות שבה. באופן
כללי הסתפקו בקיטלוג הספר והניחו לו לשהות בינתיים במוזיאון הספרות. המפקחים על
האמנות והטעם ראו בי תועבה.
את העובדה שהדרך הסלולה הובילה למדבר הבנתי בעצמי. השאלה כיצד תרצה
לחדור אל חסרי הרגישות, לכבוש את המתנגדים, כיצד תרצה להפוך את עולמם לשלך ואת
עולמך לשלהם, הפכה תחילה לשאלה של מוצא ולשאלה של צורה. אמן איננו לא כלום אם
יצירתו איננה קמה לתחייה בנפשות האנשים. כדי שהדבר יקרה, חייבת להיות לה נשמה, אבל
גם גוף. תחושה ומלה, תשוקה ומחשבה לבדם אינם מצמיחים גוף. נראה לי בעל חשיבות
עליונה לשלב מסירות עם התלהבות, והחל מאבק ארוך-שנים, ניסיון ועוד ניסיון, שרבוט
ועוד שרבוט, טיוטה ועוד טיוטה. מן החלומי הנרפה הגעתי אל הקשוח, ממבנה נטול חוקיות
למבנה מתוכנן, מההתלהבות אל היובש, מהעדר קרקע אל המישור. החברים הקרובים ביותר לא
הבינו אותי, גם לא יכולתי להסביר להם את עצמי, כי מעל מטרתי האמיתית שררה חשכה: תמיד
ראיתי רק שהאישי הוא לגמרי שגוי. לא האמנתי לשום מחיאות-כפיים, שום הרחקה לא עצרה
אותי ושום שיטה, לא הנחתי לעצמי להיקשר לשום מעשה, ופקפקתי בין התחנות להצלחה. קשה
באופן בלתי רגיל לתת מושג ברור על טבעו של מאבק זה. מצד אחד זה נוגע לשחרור עצמך,
לכיבוש עצמך, להבהרה והעצמה, כלומר למטרות מוסריות, מצד שני זה נוגע למידה, דמות,
מרחק, כלומר למטרות של הרוח ושל האמנות. נאבקתי על נפשי ועל נפשו של העולם הגרמני.
בעצמי יכולתי תמיד למצוא מקורות ומשאבים, אך העולם הגרמני לא התמסר. יכולתי רק
לארוב סביבו, להשגיח סביבו, להקסים אותו, הייתי חייב לדחוף לכך, שהוא יעמוד
לרשותי, מעשייה לעשייה הייתי חייב לשכנע אותו לגבי ולגבי ענייני, הייתי חייב להפנות
את מאמצי השכנוע הנלהבים ביותר, את המאמץ יוצא הדופן ביותר, היכן שאחרים הורשו להסתפק
ב"הביטו לכאן". הוא לא האמין לי, התגליתי לו מוקדם מדי. בודדים הניחו
לעצמם, מתוך חסד, מתוך סלחנות, או משום שלא חפצו יותר להתנגד, להתייחס בחיוב, אך
מיד הם איבדו את היכולת לעקוב, ועם כל אחד חדש מצאתי את עצמי בפני הצורך, כמו עם
הקודם, להתחיל מסלול סיזיפי, שבכל פעם התיש את כוחי עד כלות. לאחרים היה אשראי
שוטף: הם יכלו לעתים לסמוך על האשראי. אני הייתי צריך תמיד להצדיק את עצמי מחדש,
תמיד לערוב בכל הוני, כמו אדם שאין מתירים לו להתיישב, ואין מתירים לו לעבד את
האדמה שרכש ולאכול את פריה.
הרחוקים לא ידעו על כך דבר. הקרובים התפלאו ולא הבינו את העינוי. נראיתי להם לעתים אכול שאפתנות שאיננה יודעת שובע, אדם ששואף מעבר ליכולותיו. הם סברו שהיה עליי להיות שבע רצון ממה שהשגתי, רמזו להצלחה מסחרית, להכרה ספרותית. זה שהזכירו אותי, קראו אותי, התווכחו עלי, היה בשבילם משהו. הם לא ראו, לא שמעו, לא הרגישו. לא יכולתי לגרום להם להבין אותי, מדוע סבלתי. כל זה היה כל כך עדין, כל כך שברירי, כל כך לא מוחשי, כל כך לא יציב, ולמרות זאת בעל חשיבות שלא ניתן למדוד: כיחיד התנהלתי ויצרתי היטב, אבל בעומק תודעתי ותחושתי הייתי קשור הדוקות לקהילה שהתנתקה, ולקהילה אחרת שרציתי לכבוש, שהיה עלי לרכוש. עמדתי בין לבין: לעתים נראיתי לעצמי כטוען לכתר ללא תומכים, ללא תוקף, כג'ון בלי ארץ*, נדמה היה לי כאילו הקרקע שוקעת תחת כל צעד, הריאה מתרוקנת מאוויר, בנוסף לאנדרלמוסיה המבעבעת של עולם הדיוקנאות והתמונות הבלתי פתור בתוכי והדאגה הבלתי פוסקת לקיום.
*ג'ון בלי ארץ, John Lackland, בנם הצעיר של הנרי השני ואלינור מאקוויטן, ואחיו הצעיר של ריצ'רד
לב-ארי, מלך באנגליה בשנים 1199-2016. בשל האיומים על כתרו מצד אצילי אנגליה ומלך
צרפת מסר את ממלכתו במאי 2013 לנציג האפיפיור, וקיבל אותה חזרה כוואסאל של
האפיפיור, תמורת מס של אלף מרק לשנה. למיטב ידיעתי זהו מקורו של הכינוי "ג'ון
בלי ארץ", אך יש המייחסים את הכינוי לעובדה שאיבד את נחלות הכתר הבריטי
בצרפת, בראש וראשונה את נורמנדי, או לכך שלא ירש נחלות בלידתו כיוון שהיה בנו
הצעיר ביותר של הנרי השני. מיסוי כבד שהטיל ג'ון הביא למרד של אצולת בריטניה נגדו.
במסגרת נסיון פשרה עם האצולה חתם ג'ון ביוני 1215 על ה"מגנה כרטה", שבה
הכיר בזכויות האצולה הבריטית ובמגבלות כוחו של המלך. המסמך לא יושם כיוון שג'ון מיד
עירער על תוקפו לאפיפיור אינוקנט השלישי והאצולה הבריטית חידשה את המרד נגדו בתמיכת
יורש העצר הצרפתי. באוקטובר 2016, בעודו נלחם ביריביו, מת ג'ון. מותו הביא לפשרה
שבמסגרתה הוכתר בנו הנרי השלישי למלך אנגליה. לימים הפכה המגנה כרטה למסמך יסוד של
זכויות האזרח ושלטון החוק בבריטניה.