מצעד השנואים

 

כששמעתי את הדיונים המלומדים על הפער בין הניקוד הקמצני שהעניקו צוותי השופטים באירוויזיון לבין הניקוד המחמיא שהעניק הקהל לשיר הישראלי, נזכרתי בדברים שאמרה לי לפני שנים רבות חברה שגדלה בצרפת, ושבה לשם בשליחות. אחרי שבעלה סיפר איך כשהוא מטייל ברחוב עם ארבעת ילדיהם שואלים אותו אם כולם שלו, היא אמרה: "הם לא אוהבים אותנו. בינם לבין עצמם הם אומרים שעדיף יהודים על ערבים, אבל הם לא אוהבים אותנו." ככה למדתי שיש היררכיה של שנאות: את היהודים שונאים באירופה, את הערבים יותר. גם מישל וולבק שמבקר כעת בישראל, והתראיין לתכנית התרבות של קובי מידן, מגנה את הסלחנות בחוגים אינטלקטואלים בצרפת כלפי האיסלמיסטים, ומשבח את ישראל שלדעתו נוהגת במוסריות גם בעת מלחמה. לצערי אני יודעת שישראל איננה נוהגת במוסריות בעת מלחמה, והורגת כעת מדי יום עשרות אזרחים עזתים חפים מפשע. אני יודעת גם שרוב הציבור הישראלי מייחל לסיום המלחמה, והממשלה היא זו שדוחפת להמשיך בלחימה, משיקולי הישרדות. אני יודעת גם שסלחנות כלפי איסלמיסטים הרבה פחות נפוצה בצרפת מכפי שטוענים לעתים. רוב הצרפתים מפחדים מאד מהטרור האיסלמי, במיוחד מאז מעשי הרצח המחרידים בינואר 2015 במערכת העיתון "שרלי הבדו", כששנים עשר מעובדי העיתון נרצחו בתגובה לקריקטורות בעיתון שלעגו לנביא מוחמד, ובנובמבר אותה שנה בתיאטרון הבטקלאן ובמקומות נוספים, כשמאה ושלושים איש שבאו לקונצרט של להקת רוק נרצחו על ידי טרוריסטים איסלמים, בפיגוע שמזכיר מכמה בחינות את הרצח בפסטיבל הנובה. פיגועים אלה השפיעו מאד על דעת הקהל הצרפתית, שמעולם לא אהדה את הערבים, אבל לאחר הפיגועים זיהתה את המהגרים הערבים עם טרור איסלמי. מלבד הפיגועים היו גם אירועי התפרעות באזורי המהגרים בפריז, כולל שריפה המונית של מכוניות. כמובן היו גם מקרי רצח של יהודים באשר הם יהודים, מה שלא הפחית מהאימה שהטילו מקרים כאלה על השכנים הצרפתים.

ההפגנות הפרו-פלשתיניות בצרפת ובאנגליה הן בעיקר הפגנות של מהגרים פלשתינים או ערבים מארצות אחרות, לעתים גם בני מהגרים. הן מפחידות מאד יהודים וישראלים, אבל הן מפחידות גם את הצרפתים והבריטים ושאר עמי אירופה. ההגירה הערבית והאיסלמית בפרט נחשבת להגירה בעייתית יותר מהגירה של סינים, למשל, שנחשבים לאוכלוסיה שקטה, חרוצה ושומרת חוק, ואולי היא באמת כזאת. גם מפלגות הימין הקיצוני המשגשגות בכל אירופה, מפנות את עיקר התעמולה העוינת כלפי הערבים, והערבים המוסלמים בפרט. יש ישראלים שמתפעלים מכך. אבל הימין הקיצוני משמר הרבה מהסנטימנטים הנאצים והפשיסטים ונוטה מאד להכחשת השואה, כך שאהדה שמובעת לעתים מצד אנשי ימין קיצוני כלפי ישראל, היא לא פעם אהדה מפוקפקת.    

אפשר כמובן למצוא סיבות אובייקטיביות להצלחתה של יובל רפאל באירוויזיון: הופעה יפה ואלגנטית, שיר יפה עם מסר חיובי, מבוצע בכשרון רב, כולל שירה באנגלית ובצרפתית שלפחות אחת מהן מובנת לרוב הצופים, התייחסות רצינית לאירוויזיון, שבין צופיו הוותיקים יש אי נחת מהעברת הדגש ממוסיקה מלודית שמושכת את הלב ומלים בעלות משמעות למופע של פירוטכניקה, שהמוסיקה נדחקת בו לשוליים, וגם מהוולגריות והזנותיות שהשתלטו על חלק מההופעות, שהלכו רחוק עם השתטות וגם תפלות וחדלו לשעשע. לא רק השיר הישראלי, גם הזמרת היווניה ששרה על אסונם של בני עמה, וגם השירים של צרפת, שווייץ ואוסטריה, שהגישו הופעה רצינית יותר, זכו להצלחה. אני מקווה שאלה לפחות חלק מהסיבות להצלחת השיר הישראלי. הלוואי שהייתי מאמינה שאלה הסיבות היחידות להצלחה. אבל כנראה אלה אינן הסיבות היחידות. כנראה שבמשחק סכום האפס את מי שונאים יותר, את ישראל או את הערבים, מעדיפים רבים מהאירופים לתמוך במי שמזוהים עם מלחמה בערבים, גם אם אינם אהובים במיוחד בזכות עצמם. לא כדאי לסמוך יותר מדי על האהדה הזו, שמקורה בשנאה למישהו אחר, שמפחיד את האירופים יותר מהיהודים. יובל רפאל ראויה להערכה בזכות עצמה – בזכות כשרונה ובזכות אומץ לבה, בזכות דבריה שהניצחון האמיתי הוא השבת החטופים, שאולי בשל אמירה זו נחסכה ממנה שיחת טלפון עם ראש הממשלה הקטנוני והנקמני ועלוב הנפש. אבל מה היו מניעיהם של המצביעים שתמכו בה, אולי עדיף שלא לדעת, כי אולי תהם לא נבעו רק מאהבת מרדכי.