אלישבע פדרמן מתלוננת על הטרדה מינית

באמצעות ה"סימניה" של נעמה כרמי, אני נחשפת להרבה מאמרים ופוסטים שאחרת לא הייתי מגיעה אליהם, ואני מודה לה על ההפניות לשני פוסטים של בת-עמי נוימאיר-פוטשניק, שנכתבו מתוך אותה השקפה, אבל המציאות הקשה הופכת אותם בעיני לסותרים זה לזה. הפוסט הראשון מתייחס להתבטאויות ברשת שרחלי רוטנר, שפוסט שלה בפייסבוק חשף את ההתבטאויות הגסות של ינון מגל כלפיה וגרר חשיפות נוספות שהביאו להתפטרותו מהכנסת, כבר לא מעניינת. בת-עמי נוימאיר-פוטשניק אומרת קצר ולעניין שהדבר היחיד שמעניין הוא רחלי רוטנר והנשים האחרות, שינון מגל ביצע בהן לכאורה מעשים מגונים, ולא רק הטריד מילולית: חשוב לציין, (גם נוימאיר-פוטשניק מעירה על כך), שנגיעה מכוונת של גבר בישבן של אשה היא מעשה מגונה ולא הטרדה מינית, מונח שמציין את העבירה הקלה ביותר בסולם עבירות המין, וכיום מדביקים אותו לצערנו גם לעבירות חמורות בהרבה. הנשים האלה מעניינות כי הן נתונות להטרדות ואיומים וחוששות לחייהן. זה נכון מאד ומזעזע. הפוסט השני של נוימאיר-פוטשניק מספר שאלישבע פדרמן הגישה למשטרת חברון תלונה על הטרדה מינית נגד אריאל וייסמן, בעלה של רחלי רוטנר, שהתבטא התבטאות גסה וסקסיסטית כלפי סטטוס שלה בפייסבוק, (היא איננה הנפגעת היחידה מגסותו), ונוימאיר-פוטשניק מברכת על כך, בתקוה ששתי התלונות תגרומנה לטיהור הספירה הציבורית מהתבטאויות שמבזות נשים.

אני מכבדת את העמדה העקרונית שאומרת שמה שחשוב הוא שהתלונה מוצדקת ולא המניע של המתלונן, ובהרבה מקרים, למשל כשעבירות של שוד וגניבה נחשפות בגלל ריב בין הגנבים לבין עצמם, אני מברכת על כך שהאמת יצאה לאור, אבל במקרה הזה אני פחות מתלהבת מתלונתה של אלישבע פדרמן, ויש לכך שתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שהתלונה הזו נועדה להתנקם ולפגוע לא באריאל וייסמן אלא ברחלי רוטנר, והיא חלק מהסיוט שעוברת כל מתלוננת על עבירת מין, שאין שום סיבה לברך עליו, והסיבה השנייה מטרידה בעיניי עוד יותר: מפני שאלישבע פדרמן היא רעייתו ושותפתו לדרך של נעם פדרמן, שבימים אלה ממש דנה התקשורת לא מעט במדריך שחיבר לנחקרים בעבירות ופשעים לאומניים כנגד ערבים, כיצד לשתוק בחקירה ולא לאפשר לרשויות החוק  בישראל להגיע לחקר האמת בפשיעה לאומנית כלפי ערבים. הפנייה של אלישבע פדרמן לאותן רשויות חוק שבעלה, ומן הסתם גם היא עצמה, מתייחסים אליהן כאל רשויות בלתי לגיטימיות של שלטון שהם שוללים את הלגיטימיות של פעילותו לאכיפת חוק על מתנחלים פורעי-חוק, איננה מצביעה על כך שהזוג פדרמן החליט פתאם להכיר בסמכות אכיפת החוק במדינת ישראל, אלא מסמנת לצאן מרעיתם שעל רחלי רוטנר, וגם על בעלה שתמך בדבריה על ינון מגל, חל דין מוסר ורודף, ולכן מותר לעשות נגדם את מה שאסור לעשות נגד אנשי שלומנו (כמו ינון מגל): למסור אותם לידי השלטון הזר של מדינת ישראל, שהם עצמם אינם מכירים בו, כדי שיפעיל את מערכת חוקיו שהזוג פדרמן איננו מכיר בהם, ויתנקם ב"מוסרים", ובכך ישרת את עניינם. צריך להכיר את המסורת הנוראה של רדיפת "מוסרים" בקהילות יהודיות, כדי להבין את עוצמת הזדון והאיום שמאחורי תלונתה של אלישבע פדרמן, גם אם משטרת ישראל לא תמצא כאן כל בסיס לחקירה פלילית, וכדברי נוימאיר-פוטשניק כל זה יגרום רק רעש תקשורתי. זו כמובן איננה הפעם הראשונה שבה מנצלים אנשי כך, ונעם פדרמן בפרט, את הדמוקרטיה הישראלית שאינם מכבדים.

התלונה הזו חושפת למרבה הצער גם את הקשר שבין מפלגת הבית היהודי למתנחלים הקיצוניים והמסוכנים ביותר, אלה שמאיימים על קיומה של ישראל כמדינת חוק. יש קו שמחבר בין ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי, שקורא לעלות על בג"ץ עם דחפור, לבין מי שמדריך רוצחי תינוקות כיצד להימלט מעונש, ומשני אלה יחד לא תבוא הישועה לנשות ישראל הסובלות מאפליה ומהתנכלות על רקע מינן. סביר יותר שמשטרת ישראל תצטרך לאבטח את רחלי רוטנר ובעלה, שאינם נמצאים רק על הכוונת של שונאי הנשים האלימים, אלא מהווים מטרה גם לאנשים שמסוגלים לפשעים הנוראים ביותר, ואחר כך שותקים בחקירה לפי המדריך שחיבר עבורם נעם פדרמן.