לרגל יום השנה הראשון להתקפות ה-11 בספטמבר, פירסם השבועון הגרמני "דר שפיגל", שהוא העיתון הנקרא ביותר בגרמניה ונחשב למוביל דעת הקהל הראשון במעלה בין דוברי הגרמנית, כתבה על אירועים אלה, שהיתה דומה לכתבות רבות אחרות שפורסמו בעולם כולו לרגל יום השנה. ההבדל היה בתגובות הקוראים שהתפרסמו שבועיים אחר-כך, ואני מביאה אותן כאן במלואן, כפי שהעיתון ערך ופירסם אותן.
"דר שפיגל" גיליון 38, 16 בספטמבר 2002:
תגובות לכתבה "11 בספטמבר 2001 – היום ששינה את העולם" שפורסמה בגיליון 36/2002:
(בראש העמוד באותיות בולטות):
אם היום הזה שינה את העולם, כיצד אין האמריקנים תופסים, שעם המלחמות שלהם הם עושים לאחרים, את מה שהם עצמם סבלו ביום הזה?
סוניה ואלבורן, קלן
(שאר המכתבים כפי שפורסמו):
באיזו מידה ישנו אירועי ה-11 בספטמבר את העולם עוד נותר לנו לראות. בכל מקרה אין שינוי בכך שמתנקשים מנסים מאז ימי יוליוס קיסר, לשנות את יחסי הכוחות הקיימים לטובת השאיפות האימפריאליות שלהם עצמם.
הרמן הלטיה, וולפנביטל
אירועי ה-11 בספטמבר אינם נמנים על הבעיות הדחופות ביותר של האנושות. על פי נתונים שקשה לחלוק עליהם נפטרים מדי יום על פני האדמה, ב"עולמנו האנושי", כ-24,000 איש, ביניהם כ-15,000 ילדים מתת-תזונה והעדר מים נקיים: יותר ממיליארד חיים בקביעות במחסור ומצוקה. במצבם של אנשים אלה לא שינה אירוע זה דבר, מלבד זה שבעתיד יוציאו עוד יותר כסף לביטחון שלהם עצמם ועוד פחות לסיוע למדינות מתפתחות ולסחר בינלאומי הוגן.
גינתר ואלפוסקי, וינטרהאוזן בבואריה
במרכז הסחר העולמי ההרוס היו צריכים למות תחילה אלפי אנשים, כדי לגרום לחברה הנהנתנית להבין, שבלי הערכים, שהיא רואה כאילוץ, אי אפשר לקיים חיים מאושרים לאורך זמן. לשמור על אחדות – את זה צריכים הרבה אנשים ללמוד שוב קודם כל.
מרסל ואן דר מֶדֶן, המבורג
התקפות הטרור של ה-11.9 נוראות – אין ספק – כמו גם כל טרור אחר, אבל בוודאי שיום זה לא שינה את העולם. העולם השתנה בעקבות ההתקפות על דרזדן, לייפציג, הירושימה ונגסקי – אם להזכיר רק כמה אירועים. או איך מכנים בארצות הברית מות אכזרי של עשרות אלפי ילדים, נשים, חולים וזקנים?
מריאנה רימן, סנט-פלטן באוסטריה
לעתים רחוקות אתם כה מחטיאים בכותרת. מה השתנה בעולם מאז ה-11 בספטמבר 2001? לא כלום! שרון משתולל כמו מאז ומתמיד בפלשתינה, מספר הקרבנות הגיע לזה של מרכז הסחר העולמי או עלה עליו. לובי הנשק האמריקני גורר את הדיסלקטי בבית הלבן באפו למלחמת המפרץ הבאה, שכך יעלו מחירי הנפט. הספקולנטים הבינלאומיים הגדולים בניו יורק ופרנקפורט פועלים נגד המשקיעים הקטנים והמטבעות הדרום-אמריקניים ופרוטוקול קיוטו אפילו לא אושרר עדיין על ידי המזהמת הגדולה ביותר בעולם (ארצות-הברית). הכל כשהיה. אפילו האופי הבוגדני של ביצוע ההתקפה ומספר הקרבנות, בהשוואה למעשי זוועה אחדים של ארבע המלחמות הגדולות האחרונות (מלחמות העולם, אלז'יריה ווייטנאם), איננו אירוע שראוי לכינוי "שינוי העולם".
פטר קנוּטֶל, רות דה בניול, צרפת
ה-11 בספטמבר הזה לא שינה את העולם. פשעים דומים וגרועים בהרבה יש למרבה הצער שוב ושוב בהיסטוריה האנושית. עם זאת מעולם לא צברה מדינה הון כה רב מתקרית כזו כמו ארצות-הברית. מתי אירופה תתעורר סופסוף ותעצור את טירופה של "האימפריה של ארצות-הברית"?
קלאוס י. להמן, אסטריך-וינקל, הסן, גרמניה
ה-11 בספטמבר היה אסון לכל ארצות-הברית, שלווה בהוצאות של מיליארדים לעבודות פינוי, בניית תשתית ואבטחה. זה יהיה מצד הממשלה בסיס מספיק להעלאת מסים גדולה, כדי לכסות את הנזקים שנגרמו, כל אמריקני יגלה הבנה לכך. היתה העלאת מסים בארצות-הברית, אבל לא הבנה יסודית, שהמדינה צריכה להכיר באחריותה.
פטר טיל, אפל, סכסוניה תחתית
"בן-לאדן...כמו נרון [הקיסר הרומי ששרף את רומא כדי להינות מהמראה]..." האם הנכם לגמרי בטוחים שזה לא ההיפך?
וולפראם שמידט, יינה
תמונות ה-11 בספטמבר הינן גם שנה מאוחר יותר זיכרון מחריד למה שאנשים מסוגלים לעשות לאנשים אחרים. לפיכך זכאית ארצות-הברית כמובן מאליו לתמיכתה של אירופה במלחמתה בטרור הבינלאומי. אבל אם ממשל בוש, שמונע בבירור מנקמנות אישית, מתכנן מלחמת מניעה נגד עיראק, הוא מותח את החבל יותר מדי.
פליכס ד. ליכטה, באד פירמונט, סכסוניה תחתית
אלה הם כל המכתבים שפורסמו, כפי שערך אותם לפירסום העיתון, והם אינם מהווים כמובן מדגם מייצג של הלכי הרוח בחברה הגרמנית, אבל בשל מרכזיותו של השבועון "דר שפיגל" בשיח הגרמני, הם בהחלט משקפים הלך-רוח אופייני. בכוונה אינני מביאה כאן את הפירסומים של החוגים הנאצים, שהאשימו כמובן את המוסד באירועי האחד-עשר בספטמבר, אלא עיתון שמשקף את הזרם המרכזי בחברה הגרמנית. עבורי היתה קריאת תגובות אלה בזמן אמיתי חויה די מזעזעת, ואני עדיין מוצאת אותן מזעזעות לאחר תשע שנים ולאחר המלחמה בעיראק, שתמיד התנגדתי לה.
ראשית, לא נמצא בתגובות אלה הזדהות או חמלה. אלה תגובות שנעות בין אדישות כלפי מותם של אלפי אמריקנים, לבין שמחה לאיד רווית שנאה ונקמנות – התכונה שהגרמנים אוהבים כל כך לייחס לזולתם ובפרט ליהודים. בהתבוננות מקרוב הן משקפות שיח אנטישמי מוסווה ומעורר אימה.
האדישות, שגם היא בעצם משדרת שנאה, מצדיקה את עצמה במיגוון דרכים: מדי יום מתים בעולם הרבה יותר אנשים משלושת אלפי האנשים שמתו בפיגועי האחד-עשר בספטמבר, יש בעולם אנשים הרבה יותר מסכנים מהאמריקנים, ילדים שמתים מתת תזונה, ועכשיו ארצות-הברית תעזור להם עוד פחות – רמז לכך שההתקפות בעצם הגיעו לאמריקנים, שכן הפיגועים הם עונש על הנהנתנות האמריקנית שאינה חולקת את עושרה עם זולתה, וכאן כבר עוברים לגישה של "הגיע לאמריקנים", כפי שמבהיר מכתבה של מריאנה רימן מאוסטריה, המשקף את שיח הסבל הגרמני שהשבועון "דר שפיגל" עצמו עודד מאד בשנים 2002 ו-2003, שיח שתיאר את הגרמנים כמי שסבלו לא פחות מקרבנות השואה, אבל סבלם כביכול לא נודע. לדעת מריאנה רימן האירועים ששינו את העולם הם ההפצצות האמריקניות על דרזדן ולייפציג, והטלת פצצות אטום על הירושימה ונגסקי במלחמת העולם השנייה, והם מוצגים כאירועים העומדים לעצמם ולא כחלק מהמלחמה בנאצים ובני בריתם, כמקובל בשיח הסבל הגרמני, שמציג את המלחמה נגד הנאצים כפשעים נגד האנושות שמקבילים לשואה, ונוטה לשכוח, או ליתר דיוק מנסה להשכיח את העובדה, שהפצצות אלה שבהן נהרגו עשרות אלפי אזרחים בלתי חמושים, נועדו להפסיק רצח שיטתי של עשרות מיליוני אזרחים חפים מפשע בידי הגרמנים והיפנים. לדעת מריאנה רימן, שבהחלט מייצגת דיעה נפוצה בתחום התרבות הגרמני, בן-לאדן נקם בעצם את נקמתם של הגרמנים והיפנים על כך שהאמריקנים נלחמו בהם והכניעו אותם במלחמת העולם השנייה. השיח על "פשעי דרזדן" נפוץ מאד כשיח להצדקת השואה, ומקובל בשיח הסבל הגרמני להציג את דרזדן כ"איזון" לפשעי הגרמנים, כך שדרך זו לדיון באחד-עשר בספטמבר, היא בעצם דיון מוסווה בהצדקת השואה, בטענה שפשעי האמריקנים, שנתפסים כנשלטים על ידי היהודים, הם בעצם הפשעים הגדולים, ולא פשעי הגרמנים, ועצם מלחמתם בנאצים נתפסת כפשע בפני עצמה. האופי האנטישמי של שיח זה בוטה עוד יותר במכתבו המובא מיד אחר-כך של פטר קנוטל, ש"מאזן" את מספר הקרבנות בהתקפות ה-11 בספטמבר בטענה שמספר קרבנותיו של אריאל שרון בפלשתינה גדול יותר, שהרי האמריקנים בתפיסה הלאומנית הגרמנית הינם סוג של יהודים, ולכן מגיע להם שיהרגו אותם כי היהודים בפלשתינה הורגים פלשתינים. גם דבריו של קנוטל על לובי הנשק שגורר את בוש למלחמה ועל "הספקולנטים הבינלאומיים בניו יורק ופרנקפורט" הם כינויים מרומזים מוכרים לאלי הון יהודים. גם הוא מזכיר את המלחמות הגדולות, ואלה הינן לדידו מלחמות העולם, מלחמת אלז'יריה (הוא חי בצרפת) ומלחמת וייטנאם: אפשר היה להניח שהוא כולל בין הקרבנות את הנרצחים בשואה, אבל החיבור של מלחמות העולם עם וייטנאם מעלה חשד בלתי מבוטל שפשעי המלחמות גם לדידו של קנוטל הן בעיקר ההפצצות על הגרמנים, שאמורות לקזז את פשעי הגרמנים. ההתנגדות למלחמה בעיראק התבססה על אותה טענה והשבועון "דר שפיגל" היה המוביל המרכזי שלה: הגרמנים, כך טען "דר שפיגל", הינם קרבנות ההפצצות האמריקניות במלחמת העולם השנייה, ולכן אינם יכולים לתמוך במלחמת הפצצות אמריקניות על עיראק (למשל גיליון 2 של "דר שפיגל" מן ה-6 בינואר 2003, עמ' 39). כתבי השבועון שכחו ששנים לא רבות קודם לכן ששו הגרמנים להפציץ את בלגרד יחד עם האמריקנים. אבל הסרבים הם עם שמיליון וחצי מבניו נרצחו בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה ולכן נתפסו בגרמניה כיעד מומלץ להפצצה. סדאם חוסיין, לעומת זאת, נתפס כמי שמאיים על קיומה של מדינת ישראל, כמי ששואף להשמיד יהודים, ולפיכך הוא נמצא באותו צד עם הגרמנים. לעניות דעתי מסיבה זו בלבד זכה סדאם חוסיין בגרמניה לאהדה גדולה ועצומה.
ראו גם רשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס":
ראו גם רשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס":