עד לפני מספר שבועות לא פניתי מעולם לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, למרות שהוא אוצֵר חומרים רבים שיש לי עניין בהם. מאז נובמבר 2009 הייתי מעורבת במשפט המתנהל על עזבונו של הסופר מכס ברוד, וכתבי יד של פרנץ קפקא שעוד נותרו בו. התנדבתי לסייע לספרייה הלאומית במשפט, בתקוה למנוע מארכיון הספרות הגרמני להשתלט על העיזבון ולקחת אותו לגרמניה, ומאחר שכך, הנחתי שבארכיון מרבאך לא יאירו לי פנים, ובכל זאת לא תיארתי לעצמי שארכיון מרבאך יכול להרחיק לכת בנקמנותו כלפיי כפי שהתברר לי בשבוע האחרון.
לאחרונה הגיע המשפט, שהעיק עליי מאד, לשלב הסיכומים, והרגשתי שאת מה שיכולתי ואיפשרו לי לעשות כבר עשיתי, ואני רוצה להמשיך בחיי, או ליתר דיוק לחזור למחקרים שבגלל העיסוק במשפט לא יכולתי להתעמק בהם כפי שרציתי. גם סיפרתי לחברים שאני מאד מתלבטת אם יש בכלל טעם שאפנה לארכיון מרבאך, לאחר שבמשך שנתיים התעמתתי עם אנשיו, שבוודאי נוטרים לי טינה. מה יש לך להפסיד, אמר לי משהו, וחשבתי לעצמי באמת, מה יש לי להפסיד. הכי הרבה יגידו לי שהחומר שאני מבקשת איננו זמין.
כתבתי איפוא לארכיון מרבאך ושאלתי על מכתביו של מכס ברוד לידידו המאד קרוב לו, המשורר והוגה הדעות הירושלמי יליד גרמניה, הפרופ' שלום בן-חורין, שמוכר בישראל כמייסדה של קהילת הראל ליהדות מתקדמת. אלמנתו של שלום בן-חורין, אביטל, תרמה את עזבונו לפני מספר שנים לארכיון מרבאך, דבר שגרם לי צער גדול ורב, ביודעי את ערכו ההיסטורי והתרבותי של העיזבון הזה לעמנו, ולמה לכחד, גם מתוך חשש שהעברת העיזבון לארכיון מרבאך תסתום את הגולל על יכולתי לעיין בו. רק לפני שנים ספורות נלקח העיזבון לגרמניה, ואינני מוציאה מכלל אפשרות שאחת הסיבות החשובות לעניינם של הגרמנים בעיזבון היא מכתביו של מכס ברוד לשלום בן-חורין, שאולי כוללים התייחסויות לעזבונו, שהגרמנים העדיפו לשמור אצלם, כדי שהספרייה הלאומית לא תוכל לעשות בהם שימוש לטובתה במשפט.
כמובן שלא ציפיתי לקבל ממרבאך צילומי מכתבים שיכולים לסייע לספרייה הלאומית במשפט נגדם, אבל קיוויתי שמתוך ההתכתבות הענפה ורבת-השנים בין מכס ברוד לשלום בן-חורין, יואילו לצלם עבורי לפחות מכתבים שאין להם נגיעה למשפט. ביקשתי במיוחד לקבל מכתבים מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שנוגעים ליחסיו של מכס ברוד עם הנס-יואכים שפס, שסייע לברוד בשנים 1931-1929 בהתקנת כרך סיפורים מעזבונו של קפקא ואחר כך הסתכסך עמו, ולאחר המלחמה הפך לפרופסור למדע הדתות בגרמניה, ושמר על קשר רציף עם שלום בן-חורין, ואף חידש במידה מסוימת את הקשר עם ברוד, אך הקשר לא עלה יפה. קיוויתי למצוא התכתבות בין מכס ברוד לבין שלום בן-חורין, שבהיותו מקורב מאד לשניהם, מילא מעין תפקיד מתווך בקשר הסבוך ורב-התהפוכות בין ברוד לבין שפס, שברוד הדיח בשנת 1934 מהטיפול בהתקנת כתבי היד של קפקא לדפוס עקב המחלוקות המרובות ביניהם הן בנושא גישתם לקפקא והן בשורת עניינים אחרים, כמו הציונות שברוד תמך בה בהתלהבות ושפס התנגד לה מעומק לבו:
ברוד לשפס לפרנקפורט [התרגום מגרמנית שלי]
7 ביוני 1934
ד"ר שפס הנכבד מאד,
רב תודות על איחוליך. עבודותיך מעניינות אותי כאז כן עתה. אני מבקשך לשלוח לי את המאמר שפורסם ב"הבוקר" (Morgen). שמעתי עליו, אבל לצערי טרם קראתיו. אני מצטער מאד, שהבדל ענייני כה עצום נפער בינינו, שמאפשר לי רק בקושי, לשמר את הרגשות החיוביים שהיו לי כלפיך בתחילה.
במה שנוגע למהדורת קפקא, ברצוני לבקשך, שתמסור למר מ. שפיצר את כתבי היד של קפקא שנמצאים עדיין ברשותך ושהוא יאשר את השבתם. כלומר אני אוציא בהוצאת שוקן מהדורה של כל כתבי קפקא. במידה שעבדת עד כה עבור ההוצאה לאור, יודגש כמובן גם במהדורה החדשה חלקך בעבודה. אבל המשך עבודה משותפת עמך על מהדורת קפקא הינו כבר בלתי אפשרי עבורי מסיבות מוצקות, כי אינני מגיע לגרמניה וגם אתה לא סביר שתבוא לכאן. גם בהתעלם מכך, ההבדל הנ"ל בתפיסת היהדות התגלה ככל כך יסודי, שעבודה משותפת נשללת מעצמה. אני משוכנע, שמטעמים של טוהר אינטלקטואלי תבין את החלטתי זו, ושאולי רק כאשר הניגוד יתברר במלואו, נוכל להפגיש את השקפות עולמנו בדרך שכעת אינני רואה.
בברכה,
זהו מכתב מס' 31 מתוך:
במאבק על קפקא והיהדות – חליפת המכתבים בין מכס ברוד והנס יואכים שפס
Im Streit um Kafka und das Judentum
Juedischer Verlag bei Athenaeum, 1985
עריכה ומבוא מאת יוליוס ה. שפס [בנו של הנס יואכים שפס, שהוא היסטוריון ידוע וראש מרכז משה מנדלסון באוניברסיטת פוטסדאם]
ועוד מכתב מברוד לשפס מתוך אותו ספר:
תל-אביב, רח' הירדן 16, 4 ביוני 1946
ד"ר שפס היקר,
תודה על מכתבך מן ה-18 באפריל. אמנם שמעתי ממך לעתים קרובות דרך בן-חורין (לאחרונה הידיעה המשמחת, שנותרת נאמן לאמונתנו), אבל מזה שנים לא קראתי משהו חדש שלך. אתה יודע, שכל מה שאתה כותב, למרות זויות ההתבוננות המנוגדות לרוב, מעורר בי עניין נלהב.
אם יש לך פרסומים בודדים, אני מבקשך לשולחם לי, ותודה מראש!
כמו אמך, שאני מוקיר את זכרה, נרצח אחי עם רעייתו ובתו בידי החיות הנאציות באושוויץ. – גם על כל שלוש האחיות שקפקא הותיר אחריו (גם אחותו האהובה, אוטיליה הנהדרת, שעשתה בשבילו כה הרבה), נגזר אותו גורל, כמו גם על אחת מאחייניותיו ואחיינו היחיד. – אני כלל איני מדבר על קרובי הרחוקים יותר, חבריי ומכריי. – זה הפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות, שהאומה הגרמנית א. הניחה לכנופיית הרצח הזו להגיע לשלטון, ב. העמידה לרשותם מיליוני עוזרי-עוזרים. הפשע הזה אינו בר-כפרה לעולם, הוא הגיע לעומקים מטפיזיים.
לכן אינני מבין, איך יכול להיות לך חשק, לחיות וללמד בקרב עם ארור זה. זו מחויבות קשה ליטול על עצמך. הייתי צריך לומר על כך יותר, אבל בנקודה זו לא נוכל להבין איש את רעהו. עדיף איפוא שנחדול מיד מן הפוליטיקה. אעבור למה שקושר בינינו.
אני עובד על מהדורה של כל כתבי קפקא, שאמורה לכלול 10 או 11 כרכים. היא מופיעה בגרמנית בהוצאת שוקן בניו יורק, ושם גם באנגלית עבור ארצות-הברית. אותו הדבר לגבי ביוגרפיית קפקא שלי (אינני יודע אם אתה מכיר אותה – היא אזלה מן השוק, אבל את ההוצאה החדשה אשלח לך.)
זלמן שוקן, שרכש את כל הזכויות לכל העיזבון בכל השפות, טס לפני זמן קצר מכאן לאמריקה. מיד כשישוב, אדבר איתו על הצעתך (כלומר על מחשבותיך, אם לדייק) להרשות להדפיס שוב בגרמניה את אותה מהדורה, מסיבות טכניות. את מה שהוא יאמר אודיע לך אז.
חברת פרנץ קפקא – רעיון לא רע! אבל חייבים להגדיר זאת בצורה יותר מדויקת, כדי שלא יפלשו בלתי-קרואים. אפילו פושע-על כמו ארנסט יונגר, שבספריו צמאי הדם סייע להכין את כל הזוועה (זה שהוא התחרט מאוחר יותר זה לא תירוץ), רוצה להציג את עצמו כיום כבן-דמותו של קפקא. ומה שבאנגליה וצרפת מורחים כיום "בסגנון קפקא" – הנייר אינו סובל. אם באמת ייכללו אלה שעמלים בלב טהור ועד אינסוף ברוחו של קפקא, אשמח מאד!
רעייתי נפטרה בשנת 1942. מאז עבדתי על ספר שאולי ארצה לכנותו "מצד זה ומצד אחר". הדיאלוג של שלינג "קלרה" היה לי לעזר רב, לחזק בי את האמונה בהישארות הנפש הפרטית. – הארץ כאן, במידה שמולדת ארצית אפשרית, הפכה לי לגמרי למולדת, ורק בחלחלה אני חושב על כך, שיש יהודים מחוץ למולדתם זו.
בברכות לבביות,
שלך,
מכס ברוד
נ.ב. אני רואה שעדיין לא עניתי על כמה משאלותיך: וילי האז חי בהודו, כקצין אנגלי – אם תכתוב לו, אז בשום אופן לא בגרמנית (הוא לא רוצה את זה) – הנה כתובתו: C.I. Camp Staff, Dehra Dun, Premnagar (UP), India.
דורה דימנט חיה בלונדון ורוצה לבוא לכאן. פליכס ולטש הוא ספרן של הספרייה היהודית (האוניברסיטה העברית) בירושלים. למרבה הצער אנו מתראים רק לעתים רחוקות. פרופסור שלום לגמרי זר לי. לבובר אני קשור בקשרי אהבה, אני מעריץ אותו יותר ויותר.
בבקשה, כתוב לי שוב במהרה!
האם אתה מכיר את "המיתולוגי בדת" של פריץ מדיקוס? (ציריך, הוצאת רנטש, 1945)? אחד הספרים החדשים הטובים ביותר, שקראתי כעת.
תחילה נדמה היה שהיחס אליי הוגן ושמנסים במרבאך לעזור לי. הארכיונאית כתבה לי שעזבונו של שלום בן-חורין עדיין איננו מסודר, אך שהיא חיפשה בעזרת האחראי על העיזבון ומצאה עבורי מכתבים רבים. כמו כן כתבה לי שהם יכולים לצלם ולשלוח לי לכל היותר תצלומי עשרים עמודים לפי בחירתם, ואני שמחתי והסכמתי לכך, ושלחתי להם את 14 האירו שהתבקשתי לשלם מראש, וזמן מה אחר כך קיבלתי מעטפה ובה עשרים צילומים – שניים מהם צילומי מעטפה משני הצדדים שלא היה לי בהם כל חפץ, אבל השאר היו צילומי מכתבים שאמנם אינם מזכירים כלל את הנס-יואכים שפס, אבל תוכנם מעניין ביותר. למעטפה צורפו שני טפסים שהתבקשתי למלא ולשלוח: האחד טופס משתמש בארכיון והאחר טופס בקשה לפרסום מסמכים.
משלוח הטפסים יחד עם המסמכים נראה לי מוזר מעט. כל ארכיון דורש מילוי טפסים ממשתמשים שמבקרים בארכיון, שכן הם מקבלים לידיהם את המסמכים המקוריים, ונדרשים איפוא לשמור עליהם ולא לעשות בהם שימוש לרעה. אבל אין זה מקובל, אני לפחות לא נתקלתי קודם לכן, במשלוח טפסים למשתמש חיצוני שרק מזמין העתקים, ואיננו נוגע כלל בחומר המקורי. והיתה לי הרגשה מאד לא נוחה לגבי הטפסים, אבל חשבתי שמדובר במילוי טפסים פורמלי לחלוטין למען הבירוקרטיה והסדר הטוב, ולכן מילאתי אותם ושלחתי אותם למרבאך. בסך הכל רציתי להיות משתמשת מן השורה ולא להיכנס לעימותים. גם לא חששתי לעניין בקשת רשות הפרסום, כי דיברתי עם הגב' אביטל בן-חורין וידעתי שהיא שמחה על כל התעניינות בעזבונו של בעלה ואין לה שום התנגדות שאפרסם את המסמכים.
אבל מאחורי משלוח הטפסים המוזר מצד מרבאך יחד עם צילומי המכתבים עמדה, כפי שהתברר לי במהרה, מטרה אחרת, כלל לא פורמלית, ונעדרת לחלוטין תום-לב: בתגובה למשלוח הטפסים קיבלתי הודעה מארכיון מרבאך שעליי לבקש רשות פירסום מבעלת הזכויות במכתבי מכס ברוד לשלום בן-חורין, שלטענת ארכיון מרבאך איננה הגב' אביטל בן-חורין שהעניקה לארכיון את עזבונו הכולל את המכתבים, אלא הגב' חוה הופה, בתה הצעירה של אהובת ברוד אסתר הופה, שתובעת יחד עם אחותה בעלות על עזבונו של ברוד, וכבר סיכמה עם ארכיון מרבאך לפני שנים רבות שתמכור להם את העיזבון תמורת ממון רב.
וכך כתבה לי הארכיונאית ממרבאך ב-24 בינואר:
Sehr geehrte Frau Peri,
haben Sie vielen Dank fuer die beiden Antraege.
Damit Sie die Briefe von Max Brod und Ester Hoffe veroeffentlichen koennen, muessten Sie noch die schriftliche Genehmigung der Rechteinhaberin einholen und uns diese Genehmigung schicken.
Anschliessend werden wir den Publikationsantrag gegenzeichnen und Ihnen eine Kopie davon schicken.
Die Rechte am Werk von Max Brod liegen bei:
Frau
Eva Hoffe
Spinoza St. 23
64516 Tel Aviv
Israel
Zu den Rechten am Werk von Ester Hoffe liegen uns keine Informationen vor, wir nehmen aber an, dass sie ebenfalls bei Eva Hoffe liegen.
Sollte Frau Hoffe Ihnen mitteilen, dass das nicht der Fall ist, waeren wir Ihnen fuer einen Hinweis sehr dankbar.
Dankbar waeren wir Ihnen ausserdem, wenn Sie uns noch die geplanten (Original-)Zitate schicken koennten, damit wir wissen, welche der kopierten Briefe veroeffentlicht werden.
Vielen Dank und mit freundlichen Gruessen nach Jerusalem
Miriam Haefele
------------------------------------------
Miriam Häfele
Archiv
Deutsches Literaturarchiv Marbach
והתרגום:
גברת פרי הנכבדה,
תודה רבה על שני הטפסים.
כדי שתוכלי לפרסם את מכתביהם של מכס ברוד ואסתר הופה, עלייך לקבל עוד אישור בכתב של בעלת הזכויות ולשלוח לנו אישור זה.
בצמוד לכך נחתום מצדנו על טופס הפירסום ונשלח לך העתק ממנו.
הזכויות ליצירתו של מכס ברוד נמצאות אצל:
גברת
חוה הופה
רחוב שפינוזה 23
תל אביב 64516
ישראל
לגבי הזכויות ליצירתה של אסתר הופה לא נמצא בידינו מידע, אבל אנו מניחים שגם הן נמצאות בידי חוה הופה.
במידה שהגברת הופה תודיע לך, שלא כך הדבר, נודה לך מאד על מידע בעניין.
כמו כן נודה לך, אם תוכלי לשלוח לנו את הציטטה (המקורית) המתוכננת, כדי שנדע, איזה מן המכתבים המועתקים פורסמו.
רב תודות וברכת ידידות לירושלים,
מרים הפלה
מרים הפלה, ארכיון
ארכיון הספרות הגרמנית מרבאך
הדרישה ממני לקבל הסכמה לא רק ל"זכויות היוצרים של מכס ברוד במכתביו לשלום בן-חורין" אלא גם ל"זכויות היוצרים של אסתר הופה", נובעת מכך שאסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, נהגה להוסיף בתחתית מכתביו ברכת שלום ואיחולים לפרופ' בן-חורין ורעייתו.
עניתי מיד לגברת הפלה שמכתבים שייכים לנמען ולא לשולח, ושבעלת הזכויות בעיזבון בן-חורין, ובכלל זה מכתבי מכס ברוד הכלולים בו, היא אלמנתו אביטל בן-חורין, שכבר התירה לי לפרסם את מכתבי ברוד אליו, ולא הגב' חוה הופה, שאין לה שום נגיעה לעזבונו של שלום בן-חורין.
הארכיונאית הנבוכה פנתה איפוא לבכיר ממנה, וממנו קיבלתי באותו יום, ה-24 בינואר, את ההודעה הבאה:
Sehr geehrte Frau Peri,
Frau Haefele hat mir Ihre mail zu Benutzung und Publikation von Brod-Briefen aus dem Nachlass Ben-Chorins weitergeleitet.
Offensichtlich liegt hier ein Missverständnis vor: Natürlich geht ein Brief als materieller Gegenstand in den Besitz des Empfängers über, nicht aber das Urheberrecht. Das Eigentum am Inhalt (an der geistigen Schöpfung) bleibt beim Autor bzw. seinen Erben und zwar bis 70 Jahre nach dem Tod des Autors. (Dann erst erlischt das Urheberrecht).
Der Umstand, dass im Publikationsfall die Zustimmung der Rechteinhaber einzuholen ist, ist übrigens auch in unserer Benutzerordnung festgehalten (IV.4.).
Frau Haefele hat Sie also ganz richtig darauf hingewiesen, dass Sie für die Publikation der Worte Brods die Zustimmung seiner Rechtsnachfolger benötigen.
Mit freundlichen Grüßen
Nikola Herweg
----------------------------
Dr. Nikola Herweg
Handschriftensammlung
Deutsches Literaturarchiv Marbach
שלהלן תרגומה:
גברת פרי הנכבדה,
גברת הֶפֶלֶה העבירה לי את מכתבך בעניין שימוש ופירסום מכתבי ברוד מעזבון בן-חורין.
יש כאן בבירור אי הבנה. כמובן שמכתב כחפץ חומרי נמצא בבעלות המקבל, אך לא זכות היוצרים. הבעלות על התוכן (על היצירה הרוחנית) נותרת של המחבר או יורשיו עד 70 שנה למותו של המחבר (רק אז פגה זכות היוצרים).
העובדה שבמקרה של פרסום יש לקבל את הסכמת בעל הזכויות, מצוינת בנוסף לכך בתקנון השימוש שלנו (IV 4).
גברת הפלה צדקה איפוא בהחלט, כאשר ציינה שעבור הפירסום של דברי ברוד נחוצה הסכמה של יורשת זכויותיו.
בברכה,
ניקולה הרווג
מחלקת כתבי יד
ארכיון הספרות הגרמני מארבך.
עניתי איפוא למר הרווג שאני בקיאה היטב בזכויות יוצרים, והן אינן חלות על מכתבים, ששייכים תמיד לנמען, ולא רק כחפץ חומרי. כל אדם רשאי לפרסם מכתב שנשלח אליו, ואין לו צורך לקבל את הסכמת המחבר לכך, גם אם מדובר במכתב מסופר מאד מפורסם. כמו כן ציינתי שבעלת הזכויות היחידה במכתבי מכס ברוד לשלום בן-חורין היא הגברת אביטל בן-חורין שתרמה למרבה הצער לארכיון מרבאך את עזבונו, ואין בתרומה זו כדי להקנות זכויות יוצרים בתוכן המכתבים לא לגברת חוה הופה ולא לארכיון מרבאך. כמו כן ציינתי שכבר קיבלתי מכתבים של מכס ברוד לאישים שונים מעזבונות שמצויים בארכיונים חשובים באירופה, ובכל המקרים היה ברור שהבעלות על העזבונות היא של המקבלים ויורשיהם ולא של שום אדם אחר, ושלגברת חוה הופה יש ללא ספק עסקים רבים עם ארכיון מרבאך, אך אין לה שום עסק עם מכתבי ברוד לאנשים אחרים. שוב נזכרתי במכתבו של מכס ברוד לאסתר הופה שדוקא חוה הופה עצמה מסרה אותו לעורכי הדין במשפט עזבון ברוד, מן הסתם בהיסח הדעת:
20.1.1957
לאסתר הופה,
בצוואתי [כתם דיו מסתיר מלה או שתיים] למרות הקודיציל, משהו לא בסדר, כי הקודיציל תקף, רק אם תמותי לפניי. אבל אני רוצה, שגם אם תמותי אחריי (זמן רב אחריי, כפי שאני מקוה), לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי. –
את עצמך צריכה לעשות צוואה, שמישהו אחר צריך להיות המוּרְשֶׁה בעיזבון זה, ד"ר פליכס ולטש או, במקרה שהוא לא יהיה עוד בחיים, מישהו אחר (למשל בן-חורין) {נכתב ואגנבאך ואז נמחק ונכתב מעל בן חורין}. הרווח הנקי, לאחר ניכוי כל ההוצאות והעלויות [גם פיצוי הולם, למי שיעשה את המאמץ] צריך לעבור לבנותייך, אבל הזכות להיות מוּרְשֶׁה צריכה להיות של מישהו, שיש לי בעיניו משמעות כלשהי.
חתום בעצם ידי, מכס ברוד
קודיציל היא תוספת לצוואה שמתייחסת לחלק מוגדר בעיזבון.
חשבתי כמה טראגי הדבר, שעזבונו של מכס ברוד, שהוא אחד העזבונות הספרותיים החשובים ביותר במאה העשרים, שברוד כל כך רצה שיטפלו בו אנשים ברמתו של הפרופ' שלום בן-חורין, עלול ליפול לידיה של חוה הופה וידידיה הגרמנים, שמנצלים את מעמדם כדי להציג אותה כבעלת הזכויות העולמיות על כל מלה שמכס ברוד כתב בחייו, גם במכתבים שכתב לאחרים. סיקרן אותי גם מדוע הגרמנים תמיד מזכירים אך ורק את חוה הופה, למרות שלחוה הופה יש אחות מבוגרת ממנה, הגברת רות ויזלר, שהיא בעלת זכויות שוות לגמרי בעיזבון, אך איש אינו מזכיר אותה ובמיוחד הגרמנים לא. האם כך הדבר משום שרק חוה הופה חתמה על הסכם למכור את זכויותיה בעיזבון לגרמנים?
גם בכתבת "די צייט" מיום ה-19 בנובמבר 2009 על הסכסוך המשפטי על עזבון מכס ברוד, כתבה שגרמה לי להתקשר לעורך-הדין של הספרייה הלאומית ולהציע את עזרתי במשפט, התראיינה חוה הופה לבדה, ללא אחותה. היא גם היחידה שתצלומיה עיטרו את הכתבה. וכך בין השאר אמרה:
"מרבאך לא מעז, להתנגד בגלוי לטענות הישראליות. יש פה עדיין מצפון רע בגלל המלחמה והשואה. הם יותר מדי הגונים, וישראל יותר מדי ערמומית. ישראל צריכה לפרוש ידיים ולומר: סליחה, כל זה לא שייך לנו, זה שייך לכן. אבל זה חלום."
אין פלא שהגרמנים שמחו לשמוע שהם כל כך הגונים וישראל כל כך רמאית. זה מה שהם תמיד חשבו ואמרו על היהודים, ואין פלא איפוא שחוה הופה חביבה עליהם עד מאד, והם חפצים לעשות הכל כדי להרבות את זכויותיה הרבה יותר מכפי שמכס ברוד התכוון. ובכל זאת החליט מר הרווג לשנות מעט את הטקטיקה, וכך כתב לי ב-26 בינואר:
Sehr geehrte Frau Peri,
Veröffentlichungen aus Archivmaterial sind grundsätzlich genehmigungspflichtig. In unserer Benutzungsordnung, die Sie erhalten und mit Ihrer Unterschrift auf unserem Benutzungsantrag akzeptiert haben, können Sie dies nachlesen. Ich kann daher nur wiederholen, dass für eine Publikation der Briefe Brods bzw. für Zitate aus diesen die Zustimmung der Rechteinhaber vorliegen muss. Eine Veröffentlichung aus Archivmaterial ohne Genehmigung der Rechteinhaber und des DLA würde nicht nur gegen unsere Benutzungsordnung sondern auch gegen das Urheberrecht verstossen.
Mit freundlichen Grüßen,
Nikola Herweg
כלומר:
גברת פרי הנכבדה,
פירסומים מחומר ארכיוני מחויבים בהיתר. בתקנון השימוש שלנו, שקיבלת והסכמת לו בחתימתך על טופס השימוש שלנו, תוכלי לקרוא זאת. אני יכול רק לחזור על כך, שעבור פירסום מכתבי ברוד או ציטטות מהם דרושה הסכמה מפורשת של בעל הזכויות. פירסום מחומר ארכיוני ללא אישור מצד בעל הזכויות ומצד ארכיון הספרות הגרמני, איננו רק נגד תקנון השימוש שלנו, אלא מהווה גם פגיעה בזכויות יוצרים.
בברכה,
ניקולה הרווג
כפי שאתם יכולים לשים לב, בהודעה זו יש דרישה חדשה: כעת דורש ממני מר הרווג, שיודע שהצגתה של חוה הופה כבעלת זכויות במכתבי מכס ברוד לשלום בן-חורין היא שקרית וחצופה ולא תעמוד בשום מבחן משפטי, לקבל לא רק את הסכמתה של בעלת הזכויות האמיתית, אביטל בן-חורין, שאת הסכמתה כבר קיבלתי, אלא גם את הסכמתו של הארכיון עצמו. כלומר גם לו הייתי מקבלת מהגברת בן-חורין הצהרה כתובה שהיא בעלת הזכויות היחידה והיא מתירה לי את הפירסום, עדיין דורש הארכיון לעצמו זכות למנוע ממני את הפרסום, בטענה שהוא דורש שאקבל גם את הסכמתה של חוה הופה, וזאת משום שנעניתי לבקשה לחתום על טופס השימוש שלו ולשלוח אותו אליהם, לאחר שכבר שילמתי להם וקיבלתי מידיהם את הצילומים.
פניתי לידיד עורך-דין וסיפרתי לו את השתלשלות הדברים. הוא שאל אותי: האם אמרו לך מראש שעלייך לקבל את הסכמתה של חוה הופה לפרסום?
לא, אמרתי. לא היתנו בפני כל תנאים, מלבד העברת התשלום בסך 14 אירו עבור עשרים צילומים, שאכן העברתי לארכיון מרבאך מיד. רק כאשר שלחו לי את הצילומים, צירפה הארכיונאית מכתב שעליי לקבל את הסכמת בעלי הזכויות, אך לא ציינה שהיא רואה את חוה הופה כבעלת הזכויות, דבר שהיה גורם לי שלא לחתום על הטפסים. אני חתמתי על הטפסים רק משום שברור לי שבעלת הזכויות על מכתבי ברוד לבן-חורין היא הגברת אביטל בן-חורין ולא שום אדם אחר, ואילו ידעתי שארכיון מרבאך מנסה לכפות עלי הכרה בזכויות יוצרים לכאורה של חוה הופה במכתבי מכס ברוד לאחרים, דבר מופרך לחלוטין, לא הייתי חותמת על הטפסים.
אם רצו שתקבלי הסכמה מחוה הופה, אמר לי עורך-הדין, היו חייבים לומר לך זאת מראש, אחרת זו הונאה, והם צריכים להשיב לך את הכסף שגבו ממך. כתבתי איפוא לארכיון מרבאך שהתייעצתי עם עורך-דין, ושמכיוון שלא הודיעו לי מראש על תנאי הפרסום החריגים שלהם, עליהם להשיב לי את הכסף שקיבלו ממני. עד כה לא קיבלתי מהארכיון תשובה להודעתי זו.
רק אחרי השיחה עם עורך-הדין חשבתי על כך שספריית העיר והמחוז וינה, ששלחה לי לפני מספר חודשים תצלומי מכתבים של מכס ברוד מעזבונו של הסופר היהודי-וינאי פרידריך תורברג שפירסמתי כאן כמה מהם, ביקשה ממני תחילה לקבל את רשותו של מנהל עזבון תורברג, ורק לאחר שהיה ברור שמנהל העיזבון מסכים שאקבל את תצלומי המכתבים ואת הזכות לפרסם אותם או ציטטות מהם, התבקשתי לשלם להם עבור התצלומים. עצם קבלת התשלום ומסירת הצילומים על ידי הארכיון מהווה בעצמה ביטוי להסכמה לשימוש סביר, כלומר לכך שההיסטוריון יפרסם את החומר או ציטטות ממנו בעבודתו, שהרי היסטוריון מבקש צילומי מסמכים מארכיון כדי לפרסמם ולא כדי לתלותם על הקיר. מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו שארכיון מחייב היסטוריון בתשלום ומוסר לידיו את המסמכים, ורק אז מודיע לו שהוא אוסר עליו לפרסמם ומציב לו תנאים בלתי מקובלים ובלתי סבירים.
ברור לי שהתנהגותו של ארכיון מרבאך היא התנהגות מחפירה שקשורה ללא ספק במעורבותי במשפט עזבון מכס ברוד ובהתנגדותי הנחרצת להעברת העיזבון אליהם. אבל ארכיון ציבורי איננו רשאי לנהוג בדרך כזו באנשים שפונים אליו, גם אם הוא רואה בהם יריבים, ובמיוחד כאשר הוא מתיימר לקבל לידיו נכסי נספים בשואה ונכסי יהודים אחרים במעמד של ארכיון ציבורי שמתנהל על פי כללים מקובלים ופתוח לכל החוקרים. אילו קיבלתי יחס ראוי והגון מארכיון מרבאך הייתי אומרת זאת, ובמקרה כזה הייתי שמחה לומר, שלפחות באשר ליכולתם של חוקרים ישראלים ויהודים להשתמש בחומרים השמורים אצלם, העברת עזבון מכס ברוד לארכיון מרבאך לא תגרום לפגיעה קשה בחוקרים הישראלים. אבל לאור היחס שקיבלתי כעת מארכיון מרבאך כמתואר לעיל, אני נאלצת לומר, שהעברת חומרים ארכיוניים ממדינת ישראל לארכיון הספרות הגרמני במרבאך מהווה פגיעה קשה ובלתי נסבלת בחוקרים ישראלים ויהודים, ושבית המשפט וגם גנזך המדינה צריכים לתת את דעתם על כך, כאשר יחליטו על גורלו של עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא שעוד נותרו ברשות העיזבון.