שירלי פינצי לב, בעלת הבלוג "על ספרות איטלקית –בעברית", שלחה לי ספר שיצא בברלין בשנת 1922, "יהודים בספרות הגרמנית", מתוכו תירגמתי כאן חלקים ממאמרו של מכס ברוד על פרנץ קפקא שכלול בספר. ישנם במאמר זה דברים שברוד סיפר מאוחר יותר בביוגרפיה של קפקא ובחיבורים אחרים, אבל כאן מדובר במאמר שנכתב עוד בחייו של קפקא, ומתאר את יצירתו ובמיוחד את האופן שבו ראה ברוד את הרומן "המשפט", שקפקא סירב לפרסם, ללא השפעת אירועים מאוחרים יותר. הרומן "הטירה" איננו נזכר כאן וכנראה רק נכתב באותם ימים. תודתי לשירלי.
היוצר פרנץ קפקא
מאת מכס ברוד
היכן להתחיל? - זה היינו הך. כי ייחודה של תופעה זו בכך, שמכל צד שהוא מגיעים לאותה המסקנה.
כבר מכך עולה שהאמיתיות, האמיתיות הבלתי-מעורערת, הינה טוהר. כי השקר דורש מבט שונה מכל כיוון, וכל שאינו טהור מבריק. אבל כאן אצל פרנץ קפקא, וכמעט חפץ אני לומר, אצלו לבדו בכל תחום הספרות המודרני, אין הברקה, אין חילוף בנקודת המבט, אין הסטה של התפאורה. כאן יש אמת ואין דבר מלבדה.
קחו לדוגמה את שפתו! האמצעים הזולים ( לגלגל מלים חדשות, צירופים, חילוף מקום חלקי המשפט וכיו"ב), הוא בוש באמצעים אלה. "בוש" אינה כלל המלה הנכונה. הם אינם נגישים עבורו, כפי שהבלתי-טהור אינו נגיש לטהור, אסור, טאבו. לשונו בהירה כגביש, ובשכבתה העליונה אין מבחינים אלא בשאיפה להיות נכון, ברור, מתאים לנושא. ובכל זאת זורמים חלומות וחזיונות שעומקם אין לו חקר מתחת לפני המים הצלולים של פלג לשון טהור זה. מסתכלים פנימה ומרותקים ליופי ולייחודיות. אבל אי אפשר לומר, לפחות במבט ראשון אי אפשר לומר, מה המיוחד בצורות המשפט האלה שאינן אלא נכונות, שפויות, פשוטות. כאשר קוראים מספר משפטים של קפקא, חשה הלשון ניחוח של מתיקות שלא נחוה קודם לכן, נדמה שצירופי הצלילים, החיתוכים, נשזרים זה בזה בדרך סוד. להפסקות הקטנות בין קבוצות המלים יש ארכיטקטורה מיוחדת, איזו מנגינה מתנגנת לה, שאיננה מחומרי העולם הזה. זוהי שלמות, השלמות בהתגלמותה, אותה שלמות של הצורה הטהורה, שעליה בכה פלובר לפני חורבותיה של חומת האקרופוליס. אבל זו שלמות בתנועה, שלמות בצעדה, אפילו בסערה.
...
אני נזכר בשיחה עם קפקא, שעסקה באירופה של ימינו ובהסתאבותה של האנושות. "אנחנו", הוא אמר, "מחשבות ניהיליסטיות, מחשבות התאבדות שעולות בראשו של אלהים". דבר זה הזכיר לי תחילה את תמונת העולם של הגנוסיס: את אלהים כדמיורג רשע, שהעולם הוא חטאו. "הו לא", הוא אמר, "עולמנו הוא רק מצב רוח רע של אלהים, יום רע." "אז יכולה להיות, מחוץ לעולם התופעות הזה שאנו מכירים, תקוה?" הוא חייך. "הו, מספיק תקוה, אינסוף תקוה, רק לא בשבילנו."
באותה עת נראה לי שאת כל דרך חייו, כמו גם את עבודתו, ניתן להבין מתוך המשפט הזה: "אינסוף תקוה, רק לא בשבילנו." אי אפשר לכנות זאת לא אופטימיות ולא פסימיות, זהו יאוש עמוק ללא גבול, אבל בתחום מוגבל, אם לנסח זאת בקצרה. יאוש שחש את עצמו כיוצא מן הכלל, על רקע של שגשוג אינסופי ומוצדק. בדיוק משום כך ספריו ("הגלגול" או "גזר-דין") מזעזעים כל כך. כי מסביב להם ובעצם גם בתוכם עומד כל העולם החופשי פתוח. כי אינם מזעזעים בעיקרון, אלא בעיקרון הם בעצם ההיפך מ"מזעזעים", אולי בעיקרון הם אידיליים, או הרואיים, בכל מקרה צודקים, בריאים, חיוביים, חפצי-חיים, שוחרי עדינות וטוב, לגוף הנערה המלבלב, שבסיומו של "הגלגול" זוהר מעל פגרו של הגיבור, לשיטת מונטסורי, לצמחונות, לעבודת האדמה, לכל דבר טבעי, פשוט ותם כילד, השואף לשמחה, אושר, הגינות, לכוח גופני ונפשי – בעיקרון איפוא משהו כמו כוונה של אל מיטיב בבריאת העולם, - אבל "לא בשבילנו". על רקע הרצון הטוב, האלוהי, מצלצל "רק לא בשבילנו" זה מחריד כפליים מאשר הודאה בחטא של כוח עליון. קפקא לא שלל את החיים, אלא את בני דורו. הוא לא שׂרה עם האל, אלא רק עם עצמו. לכן החומרה מטילת האימה, שבה הוא מתייצב למשפט. בכל מקום ביצירתו ניצבים כסאות-משפט ומתבצעות הוצאות להורג. "הגלגול" – את האדם שאיננו מושלם, קפקא מוריד לדרגת חיה, חרק. או מה שנורא עוד יותר, הוא מניח ("דו"ח לאקדמיה") לחיה להתקדם לדרגת אנוש, אבל איזו מין אנושות – נשף מסכות שמסיר את המסכה מעל פני האנשים. אבל גם בכך אין די! על האדם לשקוע עוד עמוק יותר – יש שם רק "הכל או לא כלום" – ואם אינו יכול להתרומם מעלה אל האל, אם האב דן אותו "למות בטביעה", אם איחוד חסר-מנוח עם המוסר הבסיסי, הכניסה לחוק נמנעת בידי שומר-בשער חזק, או יתרה מכך, לאדם אין כוח להסיט הצדה שומר שער זה, - אם "המסר הקיסרי" של נסיך השמש הגווע לעולם איננו מגיע עדיך – ובכן, כך הוא הופך לדבר חסר תועלת, לא חי ולא מת בפקעת חוטים, אשר בתור "דאגת אבי הבית השמיימי" מסתובב ללא מנוח מעלה מטה. "מה שמך איפוא?" "אודרדק" (וקשת שלמה של מלים סלביות מצלצלת, מלים שמשמעותן "סוטה", סוטה מן הגזע, מן המוצא להחלטת הבורא האלוהי), "והיכן אתה מתגורר?" "אין מקום מגורים קבוע". מכאן מבינים שקפקא, לצד הטרגיות הכלל אנושית, כותב במיוחד את צער עמו האומלל, יהדות הרפאים חסרת המולדת, ההמון נטול הדיוקן, חסר הגוף, יותר מכל אחר מלבדו. מבלי שהמלה "יהודי" נמצאת באחד מספריו. אבל אם רוצים למצוא מקבילות למשמעות הבלתי מאולצת של חלומותיו, חייבים לחפש בספרי קבלה, בציפיות למשיח במאה ה-16, ספרים מאותה משפחה, שהוא מעולם לא קרא, אגרות חזיונותיו של שלמה מולכו, "המגיד מישרים", של יוסף קארו...
"יוסף ק." נקרא באופן ראוי לציון וכמובן לגמרי בלי כוונה (אבל במקרה משתקפים בו הגורל והצדק האלוהי) הגיבור ביצירתו הגדולה ביותר של קפקא, ברומן "המשפט", שעל פי השקפתי הוא גמור, על פי השקפת המחבר בפירוש איננו גמור, איננו ניתן לגמירה, איננו ניתן לפירסום. קטעים זעירים מספר רחב-יריעה זה ("חלום", "לפני החוק"), כלל קפקא בקובץ "רופא כפרי". עם כל יופיים של קטעים אלה שפורסמו, אי אפשר לקבל מהם שום מושג על עוצמתו ומקוריותו של השלם. המלחמה הנואשת של אדם כנגד בית משפט בלתי נראה, שעם זימוניו המסתוריים, עם מנגנון בלתי צפוי של פקידים, מנהגים, מוסדות, מפתה אליו, עוצר, שופט והורג. בית משפט שבאופו מוזר מגלה גילויים מאגיים של הוויתו תמיד רק בדרגות הזוטרות ביותר, פחותות הערך ביותר של החיים, בחדר גרוטאות, בעליות הגג של בתי פרברים וכיו"ב, רשות שבה הגיבור (יוסף ק.), למרות כל מאמציו, מכיר שוב ושוב רק זוטרים, אף פעם לא מנגנונים הגונים במיוחד... ועם זאת הערכאה העליונה, רום המעלה של המשפט שאין לעמוד בפניו, גם אם היה שמח להודפו הלאה ממנו. כאן אני מוצא את עצמי ללא מלים. זה לא שרומן זה נושא חן בעיניי. אלא פשוט יש זמנים, ימים, שבועות, שבהם דבר אינו נושא חן בעיניי כמותו, שבהם אני חי לגמרי תחת קסמו. אז נחה עליי תחושה כמו בקריאת יצירות המופת המעטות הגדולות באמת של הספרות העולמית. התחושה: ספר זה מספיק, גמור, אין צורך עוד בדבר, אין צורך שייכתב עוד דבר! ספר זה ממלא את האופק, את חלל העולם, לידו אין מקום לספרים אחרים, גם לא צורך בהם. לקרוא ספר זה עד קץ החיים, שוב ושוב מהתחלה, כפי שפעם קראתי את שופנהאואר! רק טמטום וחוסר הבנה יוכלו להעמיד ליד ספר כזה, בשורה אחת עמו, משהו נוסף... וכששבה אליי הבינה, אני אומר לעצמי: זוהי אמת המידה לספק מצפוני. לא רק לדבר ולחשוב על יסורי המצפון של האדם – כל הסצינה היא יסורי מצפון, הבתים, האביזרים, מזג-האויר, הימים, כל בגד על כל אחת מאינספור דמויות המישנה. ובכל זאת האויר ברומן זה כה ראוי לנשימה, כה טהור! אפילו איזו נעימות נחה על הקורא, כה בטוח הוא חש ביד היוצר, שמנחה אותו באפלה. בכל היאוש תלויה תקוה אינסופית, איזו כיפת שמיים תלויה מעל יצירה זו, כמו מעל כל יצירתו של קפקא. חשים היכנשהו במוצא נסתר, טרנצנדנטי, באפשרות למיפנה חיובי בחיים. אנו שומעים שְׁאֵלָה, שְׁאֵלָה ושוב שְׁאֵלָה. תשובה איננה ניתנת – ובכל זאת היא שם. אדם איננו יכול לסלק את הרושם הזה. כך ספרי קפקא הם הספרים המסתוריים ביותר שאני מכיר. הם כה איתנים, כה מבוצרים על פניהם, שאי אפשר לחדור פנימה, ובכל זאת הם עוטפים אותך כמו שיר ענוג – כה רחוקים מן החיים ובכל זאת בתוכם, כל פנטסיה ואימה רוויות בחוש המציאות, בהתבוננות, מבט חד ועדינות – מכוונות לאני יחיד ובכל זאת מתרחבות לסצינות המונים, שבהן (כמו בסצינות המרכזיות ב"רופא כפרי", "המסיק", בפרק הראשון של המשפט) שורה ארוכה של דמויות מישנה, בחלקן פועלות, בחלקן מתבוננות, מן הסף, מן החלון, עוקבות אחר התקדמות העלילה תוך השתתפות מזערית. סצינות המונים אלה ייחודיות לטכניקה שלו, וכמו בכל מקום (בכל מלה שהוא אומר, בכל מכתב, בכל פתק) נמצא כאן פרנץ קפקא כולו. מבלי להבינו לגמרי מרגישים: פה עומד מישהו לבדו במסלול הכוכבים, מנגד למין האנושי, אבל מן הכלל אין מפרידה אותו מחלוקת או בוז או שנאה, אלא רק חומרת האהבה המכוונת אל הרם מכל.
פרנץ קפקא נולד בשנת 1883 בפראג, עיר שאותה עזב עד היום רק לפרקי זמן קצרים. ששת ספריו (שפורסמו פחות ביוזמתו ויותר בלחץ חבריו) הם רק חלק קטן מיצירתו הספרותית. כך למשל "המסיק" הינו רק הפרק הראשון של רומן מאד נרחב וכמעט מושלם , שמתרחש בעדנה ובחן באמריקה חלומית.
מתוך:
Juden in der Deutschen Literatur, Essays ueber zeitgenoessischen Schriftsteller, herausgegeben von Gustav Krojanker, 1922, Welt Verlag, Berlin