הפולמוס על "המשפט" של קפקא בשנות החמישים

במאמרי "פרשת החפרפרת הענקית" בגיליון "אורות" המוקדש לקפקא, סיפרתי על הפולמוס שהתעורר בשנות החמישים על אופן עריכת כתבי קפקא בידי מכס ברוד, פולמוס שהמשיך עימותים מוקדמים יותר בין מכס ברוד לעוזריו הצעירים הנס-יואכים שפס והיינץ פוליצר, שסייעו לו בזה אחר זה בהתקנת עזבונו של פרנץ קפקא לדפוס, עד שהסתכסך עימם וסילק אותם. באותו מאמר התמקדתי בהשפעת עימותים אלה על גלגולי כתב-היד של הרומן הזנוח של קפקא "החפרפרת הענקית", או בשמו הכנראה מדויק יותר "מורה בית הספר בכפר". אבל במוקד הפולמוס עמד כתב-היד של "המשפט" והדרך שבה פירסם אותו מכס ברוד. לדעתי פולמוס זה עומד בשורש תביעת הבעלות של מכס ברוד לכתב-היד של "המשפט", שלטענתו העניק לו פרנץ קפקא במתנה, והוא גם לדעתי הסיבה לטענתו של ברוד שכתב-היד הוא רכושו, ולסירובו להשיב את כתב היד של "המשפט" ליורשיו החוקיים של פרנץ קפקא, צאצאי שלוש אחיותיו שנספו בשואה. את כתב-היד של "המשפט" הוריש מכס ברוד לאסתר הופה כדי שתעבירו בסופו של דבר לספרייה האוניברסיטאית בירושלים או לארכיון ציבורי אחר, אך היא מכרה את כתב היד בשנת 1988, תמורת הון עתק, לארכיון הספרות הגרמני במרבאך.

ברשימה זו אני רוצה לתאר איפוא את הפולמוס שהתפתח בשנות החמישים של המאה שעברה על האופן שבו ערך ופירסם מכס ברוד את כתב-היד של "המשפט".

בשנת 1952 פירסם הבלשן וחוקר הספרות פרידריך בייסנר הרצאה שנשא ב-19 באוקטובר 1951 באוניברסיטת אמסטרדם על "המספר פרנץ קפקא", (Friedrich Beissner,Der Erzaehler Franz Kafka, W. Kohlhammer Verlag, Stuttgart 1952) והוסיף הערה מורחבת על עבודת העריכה של ברוד, כולל השוואה שערך בין שתי מהדורות הסיפור "גזר-דין" שפירסם קפקא בחייו, לבין המהדורה שפירסם ברוד בשנת 1946, המוכיחה כי ברוד הכניס שינויים גם בטקסט שקפקא עצמו פירסם בחייו. וכך כתב בייסנר:

צריך רק לקרוא את סופי הדבר של מכס ברוד למהדורות השונות כדי להבחין, על איזה בסיס מעורער ניצב הטקסט. העורך ראה עצמו רשאי, ואולי אפילו מחויב, להקל על פי תפיסתו על הקריאה של הדפוסים הראשונים. מאוחר יותר הוא שוב נסוג מהתערבויות כאלה, אבל עדיין ניסה, למשל במהדורה השנייה של "המשפט", "להתאים את הפיסוק, הכתיב והמיבנה התחבירי לשימוש הגרמני השגור" (המשפט, מהדורה שלישית, ניו יורק, 1946, עמ' 285). הוא הרהיב עוז לפגוע במיבנה התחבירי של סופר, שבמשפט הפותח את סוף הדבר שלו הציב בצדק לצד הגרמנים י. פ. הבלס וקלייסט! יש מקום לחשד שמה שברוד מכנה "שימוש גרמני שגור" אינו נבדל בהרבה מתקינות צחיחה של מורה בית ספר, לאור הודעתו שם (עמ' 286), שבניגוד למהדורה ראשונה של "המשפט", הרי במהדורה השנייה "במקומות רבים" (כלומר לא בכל המקומות!), "סדר המלים כמו גם שימוש כפול ויותר באותה מילה באותו משפט הושארו נאמנים למקור."   

בנוסף לנימת הלעג שנוספה כאן על הביקורת, החל כאן בייסנר להפנות את האש לעבר בבת עינו של מכס ברוד: אופן עריכתו את כתב היד של "המשפט". היתה זו רק יריית הפתיחה למה שיהיה עבור ברוד המכה הקשה מכולן: פירסומיו של חוקר הספרות הפלמי הרמן אויטרשפרוט, פרופסור באוניברסיטת גנט, שחלקו לא רק על תיקוני עריכה זעירים, אלא על סדר הפרקים שקבע ברוד לרומן "המשפט".

שורת פירסומיו של אויטרשפרוט כנגד ברוד החלה באוקטובר 1953, בפירסום בכתב העת Langues Vivantes של מאמרו "Zur Struktur von Kafkas <Der Prozess>", "למיבנה המשפט מאת קפקא". אויטרשפרוט התבסס על הערה אחרת של בייסנר, שדוקא לא נועדה למתוח ביקורת על ברוד, אלא עסקה במאפייני היצירה הקפקאית, שזה היה נושא הרצאתו: יכולתם של הקטעים הבודדים מתוך יצירת קפקא לעמוד בפני עצמם, כמו למשל הסיפור הקצר "מסר מהקיסר" שעומד בפני עצמו כסיפור, בעוד שהוא בעצם קטע מתוך "בעת בניית החומה הסינית", ודוגמאות נוספות. כדוגמה נוספת לעמידה בזכות עצמם של קטעי יצירתו של קפקא, שנראים מושלמים בפני עצמם, ולא בהכרח תלויים זה בזה, העיר בייסנר שאין אפשרות לבסס בביטחון את סדר הפרקים ברומן "המשפט". אויטרשפרוט הרים איפוא את הכפפה שהטיל בייסנר, וניסה לבסס סדר פרקים הגיוני לרומן "המשפט", שונה מזה שקבע מכס ברוד. 

טיעונו העיקרי של אויטרשפרוט נסמך על קביעת מסגרת זמן חיצונית ופנימית לסיפור: המשפט נמשך שנה, מיום הולדתו השלושים של יוסף ק. ועד ערב יום הולדתו השלושים ואחת – אויטרשפרוט טען גם, ובכך התבסס על דברי ברוד עצמו בביוגרפיית קפקא שלו, שקפקא כתב את הסיפור בשנתו השלושים ואחת, בשנים 1915-1914, מסגרת זמן מקבילה לגילו של גיבור הרומן יוזף ק. – ולא כפי שטען ברוד בסוף הדבר שלו לכרך מן העיזבון שפירסם בשנת 1931 בכותרת "בעת בניית החומה הסינית", ש"המשפט" נוצר בעיקרו בשנים 1917-1919, תיארוך שהתאים יותר לטענתו הנ"ל של ברוד בסוף הדבר למהדורה הראשונה של המשפט, שלקח אליו את כתב היד בשנת 1920 (ראה רשימתי "האם היתה למכס ברוד בעלות על כתבי יד של קפקא?"). בנוסף לכך ניסה אויטרשפרוט לסדר את הפרקים מחדש לפי עונות השנה הנזכרות בהם, כך שהסיפור נמשך מסוף האביב במשך שנה שלמה בסדר כרונולוגי, עד סופו של האביב הבא שהוא מועד ההוצאה להורג, והסתמך גם על קשרים תכניים בין הפרקים ועל האוירה בהם, אויטרשפרוט הציע לסדר מחדש את הרומן כך שלאחר הפרק הראשון יבוא הפרק הרביעי, אחריו השני והשלישי, החמישי והששי, ואז הפרק התשיעי שמתרחש בסתו, אחריו השביעי שמתרחש בחורף, ואז השמיני ולאחריו הפרק האחרון.

תחילה פירסם אויטרשפרוט את טענותיו בפלמית, ומטבע הדברים הן זכו לפחות תשומת-לב. אך בשנת 1957, כאשר עמד לפרסם את מאמריו בלשון הגרמנית בספרו "סדר חדש ליצירת קפקא?" H. Uyttersprot, Eine Neue Ordnung der Werke Kafkas?, גלש הדיון אל העיתונות, ובשבועון הנפוץ ביותר בגרמניה, "דר שפיגל", התפרסם בתאריך 26 ביוני 1957, תחת הכותרת "ערימת ניירות בלתי מסודרים", ללא ציון שם המחבר, מאמר התפעלות ממחקרו של אויטרשפרוט, שהשתלח קשות במכס ברוד בסגנון שלא נעדרו ממנו גם נימות אנטישמיות.

להלן מבחר קטעים מתורגמים מתוך מאמר זה:

היסטוריונים של הספרות, שכבר מכירים כמה תיזות עיקריות של מחקר קפקא זה מפירסומים בכתבי עת פילולוגיים, מצפים למחקר מאד ביקורתי זה לא בלי שמחה לאיד.

במקרה שנימוקי החיבור יוכרו כמוכחים, עולות מכך שלוש מסקנות ישירות:

1. אי אפשר לקבל יותר את מהדורת קפקא שמכס ברוד הוציא לאור בהוצאת ס. פישר בצורתה המונחת לפנינו.

2. פרשנות קפקא של העורך מכס ברוד הינה טועה ומטעה מבחינות מהותיות.

3. מהדורה היסטורית ביקורתית חדשה של יצירות קפקא היא מחויבת המציאות.

פרנץ קפקא, שנפטר בשנת 1924 בגיל 41 בקירלינג ליד וינה משחפת הריאות, היה ידוע לפני מלחמת העולם השנייה רק לחוג מוגבל של קוראים ואנשי ספרות חובבי תגליות. לאחר המלחמה הגיעה יצירתו העיקרית, כפי שנמסרה מידי מכס ברוד, לשדה המגנטי של הפילוסופיה האופנתית בשימושה הספרותי, שעוסקת בנושא שהפך אקטואלי, של ניכורו של האדם מעולם שהפך עבורו לבלתי מובן או עוין.

לא בפיסקה זו ולא במקום אחר במאמר לא מצא הכותב לנכון לציין את העובדה שיצירתו של קפקא דוקא זכתה לתהילה בעולם כבר בשנות העשרים והשלושים, אך נאסרה בגרמניה על ידי הנאצים שהשמידו את המהדורה הראשונה של כתבי קפקא. גם רצח אחיותיו של קפקא בידי הנאצים לא הוזכר במאמר וגם לא הירצחה באושויץ של מילנה יסנסקה שמוזכרת בסופו. לעומת זאת מלא המאמר בלעג ושמחה לאיד, שאי אפשר להבינם אלא כביטוי לאנטישמיות כלפי סופר יהודי שנמלט ומילט מהנאצים את יצירת חברו.

ועוד נכתב במאמר זה:

חברו ומוציאו לאור של קפקא מכס ברוד, שלגבי כוונותיו האחרונות של הסופר היו גם לו ספקות גלויים, כי הוא התלונן מרה על שתקנותו והסודיות ה"זועפת" שלו, פירש את אישיותו המסוגרת של קפקא במשמעות אחת, שחלה פחות על הסופר מאשר על התפתחותו הדתית של ברוד עצמו: קפקא, כך טען היהודי האורתודוכסי מכס ברוד, לא היה אדיש, אלא אדם מאד דתי, מונע על ידי האמונה היהודית, שהובילה אותו לבסוף ממחלוקת ניהיליסטית עם האל לאופטימיזם מאמין. "אסור להזניח התחלות של ראיית עולם אופטימיסטית", כך לימד ברוד, "אם רוצים להבין את קפקא נכונה."

ברוד מעולם לא היה יהודי אורתודוכסי, אבל תיאור זה שלו כ"יהודי אורתודוכסי", נועד ליצור כלפיו עוינות מצד הקורא הגרמני, שמזהה "יהודי אורתודוכסי" עם הסטריאוטיפ האנטישמי המסורתי, וברוד כמו אחרים עמד על כך שקפקא, על פי עדות עצמו, הושפע מאד מהפילוסופיה של סרן קירקגור, שאינה יהודית כלל אלא לותרנית.

ברוד המשיך וטען, שקפקא גינה וביקש במפורש את השמדת היצירה, "מפלטן של מבוכות רבות", שהותיר אחריו, משום שלא עמדה ב"קנה המידה הדתי הרם" שעמד לנגד עיניו.

אויטרשפרוט לעומת זאת דוחה באנליזת קפקא שלו את התיזה של "מבוכת" קפקא: ברוד הוציא את בשורת קפקא ה"כאוטי", כי לא ידע לקוראו נכונה ולכן רצה לייצר "אווירה" קפקאית-מעורפלת ספציפית. קפקא שכינה את היצירה "מהות", לא היה בהכרח מעורפל, אלא "בלתי מושלם", רק חמישית מיצירתו יכולה להיחשב למושלמת. אויטרשפרוט: "ומכך נובע איסור הפירסום, שברצינותו ותוקפו אני משוכנע".

בסדר הפרקים של מכס ברוד אפשר להבין מהלך עניינים זה רק כאשר מתעלמים מאי סבירויות בזמן, באוירה ובפסיכולוגיה, ומניחים שקפקא לא רצה ליצור רומן בעל מיבנה הגיוני, אלא יצירה שרק חלקיה הבודדים מובנים, אבל בכללותה היא נטולת מיבנה וקופצנית. בסדר החדש שערך מבקרו של ברוד אויטרשפרוט, אפשר לעומת זאת לזהות תכנית יצירה סדורה.

במה שנוגע להד שנודע לתיזות של אויטרשפרוט – עוד לפני הופעת המחקר בדפוס, כך מפנה בלש קפקא המלומד לא בלי עונג לתשואות שמומחה הגרמניסטיקה השויצרי, הפרופסור מציריך אמיל שטייגר, הריע לדרך ההוכחה שלו. שטייגר דרש, שיטילו על הפלמי אויטרשפרוט לסדר מחדש את כל היצירות מעזבון פרנץ קפקא. גם הגרמניסט מגטינגן וולפגנג קייזר התבטא: לאחר שהתוודע לנימוקיו של אויטרשפרוט, הוא חייב לשנות לגמרי את דעתו על הסופר עד כה.

שבח ספונטני דומה חלקו לפלמי המלומד עמיתים אנגלים, אמריקנים, צרפתים והולנדים. הגרמניסט מאמסטרדם פרופסור מאייר התלוצץ שכתב התביעה של אויטרשפרוט על "המשפט" של קפקא, יביא למחבר משפט אחר, כלומר מצד המוציא לאור של קפקא ברוד. "הוא יזכה במלוא הבית" ניבא מאייר לעמיתו מן העיר גנט.        

למחרת הופעתו של המאמר, ב-27 ביוני 1957, כתב למכס ברוד ידידו ומקורבו הסופר היהודי-וינאי ועורך כתב-העת הוינאי "פורום" פרידריך תורברג, שבראשית דרכו עבד עם ברוד בפראג במערכת העיתון ה"פראגר טאגבלאט", וברוד אף סייע לו בזמנו בפירסום הרומן הראשון שלו, ותורברג הכיר לו על כך טובה כל ימיו. כתב העת פורום החל להתפרסם בוינה בשנת 1954 מתוך שאיפה לחדש את מסורת הכתיבה האינטלקטואלית היהודית-גרמנית במסורת כתב העת "הלפיד" של קרל קראוס, וכתבו בו בין השאר אינטלקטואלים יהודים מובילים שנמלטו מהנאצים כמו תיאודור אדורנו, חנה ארנדט, מרגריטה נוימן-בובר, אריך הלר ומכס ברוד עצמו. כנהוג באותם ימים טרופים משך העיתון גם אינטלקטואלים נאצים כמו המשורר הוינאי היימיטו פון-דודרר, שאף הוא תרם לו מפרי עטו.

וכך כתב תורברג לברוד (העתק המכתב נמצא בעזבון תורברג בספריית העיר וינה בראטהאוז ואני מתרגמת כאן ציטוט ארוך מתוכו באישור מנהל עזבון תורברג מר דוד אקסמן וספריית העיר וינה. המקור אמור להימצא בעזבון מכס ברוד):

"כעת משהו מאד חשוב וכפי שנראה לי גם דחוף. גיליון ה"שפיגל" שהופיע היום כולל את המאמר המצ"ב, שקראתי באי-נוחות ובזעם רב. הוא נראה לי כשיאה של מערכה, שאני אוהב לכנות "המערכה של הבלתי-מרוצים". שבו מתייחסת אי שביעות הרצון ללא כל ספק להיבטים היהודיים של פרשנות קפקא שלך. אם אינני טועה, מר אויטרשפרוט כמו גם מר בייסנר כבר עלו בהתכתבות בינינו, אבל דחקת אותם הצדה במחווה ללא ספק מוצדקת מצדך של "נו טוב". אני מאמין שכעת אפשר להגיב תגובה תקיפה יותר, ואני מאמין שבשום מקום לא תימצא לה אכסניה ראויה יותר מן ה"פורום", שיש לו לגיטימציה כפולה להגנת הסוללה המבוצרת קפקא-ברוד: הן מתוקף אישיות העורך והן מתוקף העמדה הפובליציסטית שהוא נלחם עליה, כמו גם מתוקף מעמדו ככתב-עת אוסטרי לתרבות. נראה לי מאד סימפטומטי, שההתקפות הממוקדות נגד פרשנות-קפקא שלך באות תמיד מצדדים שאינם אוסטרים ואינם יהודים, כלומר מאנשים, שאינם מבינים דבר בשני מאפייני היסוד המהותיים של קפקא. אם הנך מתלבט, האם מאמר ב"פורום" יזכה לתהודה מספקת, אני יכול להפיץ אותך במצפון נקי. אמנם אין לנו תפוצה המונית (כפי שגם לכתבי עת אחרים מסוג זה אין), אבל נודעת לנו גם בחו"ל השפעה ממוקדת ניכרת. ולפירסום נוסף, כלומר הדפסה נפרדת של מאמרך לאחר מכן אני כבר אדאג.

אני שולח מכתב זה דחוף, כך שאני מקוה שתקבל אותו כבר ביום ראשון. אם ברצונך לקדם את פני הפולמוס שיבוא – מה שאני חושב למועיל מסיבות אסטרטגיות – ואתה מסוגל להכין את תגובתך בימים הקרובים, אנא הודע לי על כך טלגרפית ואני אשאיר לך בדפי הספרות של החוברת הכפולה שלנו [חוברת יולי המיועדת, ע.פ.] כל מקום פנוי שתבקש. אם תשלח את כתב-היד שלך לכל המאוחר ביום חמישי – גם כן בדואר אויר דחוף ולשם ביטחון לכתובתי הפרטית, וינה רובע 4, רחוב ברוקנר 2, אז אוכל למסור אותה לסְדָר ביום שני ה-8 ביולי, וזה עוד ייצא די בדוחק, כלומר אני אצטרך לדחות בכמה ימים את הופעת החוברת הכפולה למען פירסום זה."  

תורברג לא צדק לגמרי: בין המבקרים הבולטים של פרשנות קפקא של מכס ברוד היה כבר בשנות השלושים ולטר בנימין, והפולמוס של שנות החמישים החל במאמרו של היינץ פוליצר, יהודי וינאי במקור, שעמד היטב על היותה של יצירת קפקא סאטירה על הבירוקרטיה האוסטרו-הונגרית. אני מדגישה זאת לא רק למען הדיוק: תורברג לא טעה לגבי אופיה האנטישמי של הביקורת על מכס ברוד בגרמניה של אחרי המלחמה, ולגבי הניסיון להכחיש את קיומם של מאפיינים יהודיים ואוסטרו-הונגרים ייחודיים ביצירתו של קפקא, שמאפיין את העיסוק הגרמני בקפקא עד עצם היום הזה, ולבש אופי בוטה במיוחד במהלך הדיון המשפטי בתביעת ארכיון הספרות הגרמני במרבאך לדחות את תביעת הספרייה הלאומית לעיזבון ברוד ולרכוש את כתבי קפקא לעצמו. חשוב לי להדגיש שיצירת קפקא היא באופיה יצירה ביקורתית סאטירית, כמו יצירתו של ג'ונתן סוויפט, שהאבסורד שבה נועד לבקר את צדדיה האבסורדיים של המציאות האוסטרו-הונגרית ולא לייצר עולם דימיוני, ובכך הוא שונה מהותית מן הספרות הפנטסטית, שקפקא בשום אופן איננו משתייך אליה. השימוש של קפקא באבסורד הוא סאטירי-ביקורתי ולא פנטסטי, לבד מכך שכל המכיר אפילו את אוסטריה של היום, יודע כמה מחוברים למציאות תיאורים רבים של קפקא, הנתפסים מחמת הבורות כדימיוניים.

ברוד אכן שלח את מאמר התגובה שלו לתורברג כבר ב-1 ביולי, והיא אכן התפרסמה בחוברת יולי הכפולה של "פורום". כותרת מאמר התגובה של ברוד היתה: "אויטרשפרוט מתקן את קפקא" (נספח כ"ה). תורברג הקדים לתגובתו של ברוד את המלים הבאות:

(פורום IV 44-43, יולי-אוגוסט 1957, וינה):

מיותר לציין או אפילו לרמוז על הזכויות היחידות במינן שרכש מכס ברוד ביצירת בן ארצו וחברו הגאוני, שעליהן מגיעה לו לא רק תודה, אלא בהחלט גם נימה אחרת מזו שכמה מבקרים אוהבים להטיח כנגד בן ה-73 כיום. המניעים לאיבה בלתי מוצנעת זו (ולקשר המובהק שלה לעלייתו של פרנץ קפקא לתהילת עולם ולהצלחה עולמית, שברוד נטל בה חלק מכריע) יכולים עוד לשמש נושא למחקר פורה. בהתעלם מכך הננו בדיעה, שהביקורת המוטחת בברוד, כל עוד הינה במסגרת עימות ספרותי, פילולוגי או השקפתי, הינה בהחלט במקום. היה זה מפליא, אפילו מצער, אם על תופעה רוחנית כה מורכבת כמו פרנץ קפקא לא היו חילוקי דעות. נותר לקוות שמניעיו של פרופסור אויטרשפרוט הינם באותה מסגרת עניינית, ואינם גולשים לשמחה לאיד ולהערות לעגניות. זאת אפשר יהיה לקבוע ביתר דיוק לאחר הופעת חיבורו. כעת ראינו את העמדות ש"דר שפיגל" ציטט או דיווח עליהן כמהותיות דיין כדי לאפשר למכס ברוד, כמי שנפגע, מענה עקרוני.

                                                                                              פרידריך תורברג

ואלה עיקרי תגובתו של ברוד לאויטרשפרוט:

קפקא קרע את הפרקים הבודדים ממחברת הכתיבה שלו והניח כל פרק במעטפה נפרדת, שהעניק לה כותרת (למשל: "הסוחר בלוק. פיטורי עורך הדין"). כעת נותרו על הדף, שבו התחיל פרק, עוד כמה שורות של הפרק הקודם (גם אם מחוקות). שורות זהות אלה הוסיף קפקא שוב בחצי סטנוגרפיה לפרק הקודם. אולי הוא רצה לכתוב פרקים חדשים ולהכניס ביניהם את אלה שכבר קיימים. מאוחר יותר התחלפה תשוקתו לסיים את הרומן באי חשק עז. הוא מעולם לא הביט שוב בצרורות הניירות בעטיפותיהם, ופרקי הביניים שאולי תוכננו נותרו בלתי כתובים. אבל השורות הנותרות, שניצבו לפני רוב הפרקים הבודדים, מספקות רמזים בטוחים, באיזה סדר עוקבים הפרקים זה אחר זה. בסדר זה ערכתי אותם במהדורת קפקא שלי. אני מאמין שצריך לכבד את כוונתו המקורית של המחבר, אם לא התגבשה אצלו כוונה אחרת, ובדיוק גיבוש כזה איננו נמצא אצל קפקא. הסדר שבו ערכתי את הפרקים הבודדים של ה"משפט" הינו זה שאליו התכוון קפקא.

בכך אני מסתמך מלבד זאת על זיכרון מדויק. קפקא הקריא לי במשך היווצרות הרומן את הפרקים המוכנים, כמה מהם אפילו פעמיים: תחילה לי לבדי, ואז שוב בחוג חברינו הקטן, שאליו השתייכו מלבד קפקא ומלבדי גם אוסקר באום ופליכס ולטש. ולבסוף יכולתי גם לבטוח מעט בתחושתי, כי כבר בתוך המעטפות הבודדות, שכל אחת הכילה פרק, היה עליי לסדר את הדפים הנפרדים.

וכן:

נזהרתי מ"לשפר" את הפרטים העובדתיים אצל קפקא. הרי הרומנים אינם גמורים. הם לא זכו לעיבוד סופי של המחבר ולפיכך אינם צריכים לשוות לעצמם פני יצירות מלוטשות. לא "שיניתי" דבר מלבד טעויות כתיבה ברורות, שגיאות כתיב ופיסוק וכיו"ב. אני מצטער שפרופסור בייסנר, שאת השתדלויותיו בעבור הלדרלין אני כה מעריץ, טעה בהבנת הדבר. (יותר על אופי ה"שינויים" נמצא במהדורה 3 של ביוגרפיית קפקא שלי, עמ' 300 ואילך.) בסך הכל, כלומר בכל תשעת הכרכים של יצירות פרנץ קפקא שערכתי, מדובר ב-10 או 15 מלים ובעקירת שיבושי לשון מסוימים שנהוגים בפראג, שקפקא עצמו רדף עד חורמה כאשר הגיה את ספריו הגמורים לפני ההדפסה. במהדורה מאוחרת יותר, היסטורית-פילולוגית, יכולים להוסיף מחדש את אותם "נוסחי קריאה מקוריים" מאד פעוטים בכמותם ובהיקפם.

"רק שגיאות לגמרי ברורות בכתב היד תוקנו", הבהרתי בסוף הדבר למהדורה השנייה, שהיא לבדה מוסמכת. במהדורה הראשונה אולי הרחקתי מעט לכת בנוגע לכך. אבל את זה העמדתי על דיוקו אני עצמי כבר לפני עשרים שנה. לסלק שגיאות מפורשות, שקפקא לעולם לא היה מניח להן להופיע בדפוס, הרגשתי מחויב, ולו כדי לעשות חסד עם חֲבֵרִי.          

בשנת 1959, לאחר שבנוסף לביקורתו של אויטרשפרוט על עריכת "המשפט" של ברוד התפרסם גם כתב היד החלקי של "החפרפרת הענקית", שארכיון מרבאך קיבל מהנס-יואכים שפס, שעל כך סיפרתי בהרחבה במאמרי בגיליון קפקא של אורות, פירסם מכס ברוד את ספרו "יאוש וגאולה ביצירת קפקא". בסוף הדבר של הספר הרחיב את תגובתו לתיזה של אויטרשפרוט:

במקום אחר (פרופסור פריץ מרטיני ב"שנתון חברת שילר הגרמנית" 1958) מעלה תוכחה, ששיניתי יותר מדי את הפיסוק של קפקא, יותר מדי תיקנתי. "יחודו של הדיבור הקצבי של קפקא, שגם את השימוש בדיקדוק, או ההתעלמות ממנו, הופך לצורת עיצוב פיוטית, נהרס על ידי ההתקנה, בפרט כאשר היא נעשית על פי המוסכמות בפדנטיות קשת-עורף." ובכן, קפקא היה חסיד פנאטי של "פדנטיות" שכזו, במה שנוגע לסימני פיסוק, - אני קראתי איתו כמעט את כל ההגהות ליצירות שמסר בעצמו לדפוס, ויכול להעיד על כך. מלבד זאת צריך היה מרטיני רק לעיין ביצירותיו של קפקא שהופיעו בימי חייו, ויכול היה לקבוע, שאין בהן כל שגיאות נגד כללי הפיסוק, לא אילתור ולא "האחדה זורמת", אלא בכל מקום שוררת תקינות מחמירה ביותר של סימני הפיסוק, כל עוד הדבר אפשרי, כל עוד אינו שנוי במחלוקת. אני זוכר את הויכוחים המאומצים ולעתים קרובות ממושכים שלנו על פסיק, על צורה דקדוקית, כאשר ערכנו ביחד הגהה של יצירותיו. אני מכיר מעבודה משותפת באינטימיות הרבה ביותר את כוונותיו של קפקא, שעימן ניגש להדפסת יצירותיו. ובאותה רוח טיפלתי בטקסטים של קפקא. גם מהדורה פילולוגית-ביקורתית חייבת להיעשות ביום מן הימים ברוח זהה. אילו השליך קפקא את הטיוטה הראשונה, היה זה אמנם מעט אחרת, אז לא היה טורח להתקין פסיקים או לתקן טעויות. אבל בין טיוטה ראשונה חמקמקה שכזו לבין כתב יד מיועד לדפוס של קפקא פעור הבדל גדול. ואם מחליטים להדפיס, צריך בתור חבר לבחור את אותו נוסח, שסביר ביותר שיכול היה להיות הנוסח התואם את כוונותיו הידועות או הגלויות של קפקא, שלפיהן התקין קפקא באופן דפיניטיבי את הפיסוק.

[ההדגשות הן שלי, ע.פ.]

ועוד כתב ברוד באותו סוף דבר:

גם מהדורה פילולוגית-ביקורתית מאוחרת יותר לא תשנה דבר בסדר הפרקים של יצירות קפקא.

באותה שנה, 1959, נפטר זלמן שוקן, ויורשיו הסכימו להשיב ליורשי קפקא את כתבי היד שלו, למעט אלה שברוד טען לבעלות עליהם – "תיאור של מאבק", המכתב לאבא", "הכנות לחתונה בכפר" וכתב היד של "המשפט". העברת כתבי היד מן הכספת של משפחת שוקן בציריך, אליה העביר זלמן שוקן את כתבי היד של פרנץ קפקא בשנת 1956, התבצעה בשנת 1961, ויורשי קפקא הפקידו את כתבי היד בספרייה הבודליאנית באוקספורד, והחלו בהכנות להתקנת מהדורה ביקורתית שלהם. על פי עדות אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר, בתה של אחות קפקא ואלרי פולק שנרצחה עם בעלה ובתה האחרת במחנה הריכוז חלמנו, סירב מכס ברוד לאפשר לה לעיין בכתב-היד של "המשפט" או לקבל ממנו צילומים. הוא הוריש את כתב היד לאסתר הופה, כדי שגם לאחר מותו תמנע ממשפחת קפקא להתקין מהדורה ביקורתית לכתב-היד של "המשפט". בשנת 1988 מכרה אסתר הופה את כתב-היד תמורת הון עתק לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך, ורק אז התאפשר להתקין לו מהדורה ביקורתית.