לקוראים היקרים שחיפשו חומר על היינריך פון קלייסט, אני מעלה פה רשימה שלי משנת 2008, שכוללת את תרגום כתבתה של אוולין פינגר ב"די צייט"
על תערוכה שנערכה במוזיאון קלייסט שבעיר מולדתו, פרנקפורט על האודר, וכן בארמון
נויהרדנברג, מרחק כמחצית השעה נסיעה ממנה, וטעימה מ"קרב הרמן" של קלייסט שהנאצים כל כך אהבו, וגם קצת היינריך היינה לאיזון.
הנה דיווחה וגם ביקורתה של אוולין פינגר על התערוכה:
די צייט, גיליון 35, 21 באוגוסט 2008
הגרמני בין הגרמנים
איך הנאצים ניכסו לעצמם את היינריך פון קלייסט. תערוכה בנויהרדנברג
ופרנקפורט על האודר
מאת אוולין פינגר
האם היה היינריך פון קלייסט מתאבד, לו היה קצין אס-אס? השאלה הוצגה,
כלומר, נדרשה תשובה הרואית: לא, קלייסט היה נלחם עד הניצחון הסופי! דבר אחר לא עלה
על הדעת בקיץ 1944 של המלחמה הטוטלית. השאלה הרטורית, שהוצגה אז לנבחני הבגרות
בשלזוויג הולשטיין, לא היתה מבחן ידע, אלא מבחן באהבת המולדת. אבל אהבת המולדת
התבטאה בכמיהה המנוסחת יפה ככל האפשר למות גיבורים. כך למדו התלמידים מן הדוגמה של
קלייסט, להבחין בין התאבדות פרטית להתאבדות נכונה פוליטית, ולהתגבר על פחד המות
לטובת הדאגה האמיתית היחידה לגרמניה. אז בשנת 1944, כאשר חיילי הורמאכט בחזית
המזרח כבר כיפרו על רוח ההתאבדות של הנהגת צבאם, דרשו מְחַבְּרֵי שאלות הבחינה מן
הנבחנים יותר מאשר בקיאות – הם דרשו נכונות
מבוססת על תולדות הספרות, להקרבה עצמית על מזבח הפטריוטיות.
אפשר לעשות שימוש לרעה בספרות לכל מטרה, ובאופן מיוחד בקלייסט, שונא
הצרפתים משושלת קצינים פרוסית, שהוסב לראשון הסופרים הנאצים. באיזו יסודיות התרחש
הדבר בין 1933 ל-1945, מראה כעת התערוכה הכפולה "איזה בחור! היינריך פון
קלייסט ברייך השלישי". אפשר לראות אותה בחדרון צנוע במוזיאון קלייסט
בפרנקפורט על האודר [עיר הולדתו], ובמסדרון רחב בארמון נויהרדנברג השוכן ארבעים
קילומטר מצפון מערב לה. רכבת שדים של תולדות ההתקבלות: מיד בכניסה נבעת המבקר משני
דיוקנאות מוגדלים, מימין קלייסט בעל פני החלב, משמאל יוזף גבלס הצנום, כאשר שר
התעמולה בוחן את קלייסט בחומרה. אבל ביציאה מן התערוכה, כאשר נאלצים לחלוף שוב על
פני צמד בני האלים, הזיווג נראה סביר בהחלט. כי על גבי נייר מצהיב וסרטים רוטטים
בשחור-לבן חווים אורגיה של תעמולה. באיזה חיבוק דב אמצו הנאצים את מחבר "קרב
הרמן", יותר מאשר את שילר, הרדר, הלדרלין, קלופשטוק, ניטשה.
אהבו את הסופר כמורד נגד הסדר התקין
ל"גרמני שבין הגרמנים" מינה אותו נשיא חברת-קלייסט בשנת
1935: "קריאת הקרב של קלייסט היא קריאת הקרב שלנו, ושירת הנקמה שלו היא
נקמתנו", הרעים ה"פרנקפורטר אוֹדֶרצייטונג" בשנת 1936. "הוא
חיפש את גרמניה, שלמענה אנו לוחמים כיום", דיקלם נוער היטלר בשנת 1937.
הקלייסטומניה החלה עם תזות צורמות והתגברה לפרשנויות אבסורדיות שאי אפשר היה לכפות
בקלות כזו על קלסיקנים אחרים. אבל קלייסט יוצא הדופן, שניצב בין הקלסיקה
לרומנטיקה, סיפק כתבים רדיקליים בפואטיות שלהם וגם בלאומנות שלהם ומת מוקדם מכדי
להעניק לכתביו הקשר רחב יותר. סיפורו הזועם על מיכאל קולהאס שעושה דין לעצמו,
התאים היטב לקריירה של קלייסט כסרבן שירות צבאי, כמפסיק את לימודיו, כחשוד בריגול,
כמבטל אירוסין וכגאון בלתי מוערך. העובדה שבגיל 34 ירה בעצמו על אגם ונזה הקטן, לא
לפני שכתב את אחד ממכתבי הפרידה האלגנטים ביותר בספרות העולם, חתמה את תהילתו
כקדוש מעונה למען חירות גרמניה.
מעל לכל הזדהה הרייך השלישי עם אי פשרנותו של קלייסט. ככל שאהבו את
הצעיר המתוח והאמינו בכוח הכרחי, עמדה לזכותו העובדה שכמתנגד של נפוליון, הוא
האדיר את המרד נגד כל חוק. עובדה זו האדירה גם אותו, מאחר שהוא התאים להצדקת מלחמת
ההשמד. הפיקוד העליון של הורמאכט הדפיס את מיכאל קולהאס במהדורת דואר צבאי עם
תמונת שער הרואית – דמות גיבור על רקע עיר עולה בלהבות, כאילו המחבר לא הניח
לגיבורו לקרוס. אפילו את סופו המר של קלייסט פירשו מחדש כניצחון. בירת הרייך
העניקה לו מצבת קבר חדשה, ומחזאי הרייך ריינר שְלֶסֶר Schloesser כתב מסה על "מותו של קלייסט כמעשה
פוליטי". רק כאן מבינים, ששאלת הבגרות משנת 1944 לא היתה בשום אופן ביקורת על
התאבדותו של הסופר, אלא שהתאבלו עליה כמקדימה את זמנה, שהיה הולם אותה יותר
להיעשות במדי אס-אס.
מצאו אצלו הערצה לפיהרר והשקפה מדינית לאומנית
לכנס, למיין ולהסביר מאות מסמכים מפוזרים כאלה, זוהי מלאכתם של האוצרת
קרולין גִילֶה Gille, וההיסטוריון מרטין מַאוּרַך Maurach. התערוכה הכפולה שנוצרה במולדתו של הסופר חושפת דרך שלב קצר
בהתקבלותו של קלייסט את רוחה של התקופה, מה שמצאו האידיאולוגים הלאומניים אצל נכד
האריסטוקרטים הסורר: השקפה מדינית לאומנית ב"כד השבור", מנהיג ואנשיו
ב"קרב הרמן", אידיאל האשה הלוחמת ב"פנתסילאה", אידיאל הצניעות
הנשית ב"קת'שן מהיילברון", מיתוס הטבע, חשיבה טרגית... הדוגמאות מסודרות לפי
היצירות, אבל צריך להיות מאד בקיאים בטקסט, כדי לשפוט את מידת הסילוף: היכן קלייסט
אכן גילה קרבה? היכן סולף בכונה? וכיצד קרה, שהקושרים סביב שטאופנברג [שביצעו את
ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944] פירשו את קולהאס באופן דומה
ליריביהם?
מדוע טען הקושר אדם פון טרוט בסולץ לזכות שוה להגנה עצמית כמו
הרייכספיהרר היינריך הימלר ב"מחברות ההנחיה" שלו? על שאלות כאלה צריכים
לענות לבד, כי התערוכה עוסקת בתיעוד היסטורי ולא בביקורת האידיאולוגיה.
החיסרון הבולט שלה הוא איפוא בניתוק הנושא מן ההקשר ההיסטורי שלו.
אמנם מצטטים את חסידי קלייסט במהפכה השמרנית וקולות אחרים מראשית המאה העשרים, אבל
המאה התשע-עשרה איננה נמצאת. העובדה שהמניעים החשובים ביותר להתלהבות הנאצית
מקלייסט נעוצים בהשפעה פרוסית – האם לא היה מקום לאיזכור כזה? בארמון נויהרדנברג המשופץ
להפליא, בלב פרוסיה החדשה-ישנה, נראה החסר הזה מוזר. מקרה? פוליטיקה? הכרך המלוה
מאת מרטין מאורך מספק אמנם פרשנויות מורכבות להתקבלותו של קלייסט מ-1933 עד 1945.
אבל גם כאן נראית הפשיזציה של קלייסט חסרת רקע קודם וחסרת תוצאות.
כיצד קראו את "מיכאל קולהאס" בגרמניה המחולקת? למרבה הצער
תערוכה יחידה אחת אינה יכולה לעסוק בכל. ואמת הדבר שהאוצרת מספרת באורח משעשע נושא
גרמני מוגבל, שהרבה מרכיבים בו מדברים בעד עצמם. הסרטים של Ufa,
או התכניות של לני ריפנשטאל לביים במדבר לוב סרט מונומנטלי על פי מחזהו של קלייסט
"פֶּנְתֶּסִילֶאָה". או במת האוטוסטרדה של הרייך, שהעלתה את "כד
שבור". לגבי מחקר נוסף של הקלייסטומניה, גם האנטיפטיה לקלייסט אחרי 1945 הניחה
אבן יסוד. ההתחלה נעשתה, אנו מחכים להמשך.
התערוכה בארמון נויהרדנברג ובמוזיאון קלייסט בפרנקפורט על האודר
תתקיים עד ה-23 בנובמבר 2008.
הקטלוג:
CarolineGille, Was fuer ein Kerl! Heinrich von
kleist im Dritten Reich, Stiftung Schloss Neuhardenberg.
חיבורו של מאורך:
Martin Maurach, Betrachtungen ueber den
Weltlauf, Kleist 1933-1945, Verlag Theater der Zeit, Berlin 2008.
כל דבריה של אוולין פינגר היו חדשים לי. לא ידעתי דבר על חיבוק הדב
שחיבקו הנאצים את היינריך פון קלייסט, ויתרה מכך: לא היכרתי כלל את מחזהו
"קרב הרמן" Die Hermannsschlacht, שם שמיד עורר
את סקרנותי. המקורות הקלאסים דיברו על "קרב וַארוּס", ומעולם לא על
"קרב ארמיניוס". מיהרתי איפוא לקרוא את "קרב הרמן" בפרוייקט
גוטנברג, ובמיוחד לכד את עיניי סופה של המערכה השלישית. האם גם אתם חשים כמוני שיש
משהו קולהאסי בהרמן של קלייסט?
מתוך "קרב הרמן", מערכה שלישית:
תוּאִיסקוֹמַאר: ובה בעת – הינך בלתי-נתפס, דודן!
ובה בעת אין מזינה אותך תקוה,
לניצחון בִּקְרָב עמים כה מיומן?
הרמן: בכנות, אף לא תקוה קלה, רֵעַי.
כל דאגתי צריכה להיות רק, כיצד אפגע במטרה.
איזה טיפש מטורף חייב הייתי להיות,
אם רציתי לאפשר לִצְבָאִי
שהובלתי אל שדה המות,
להפנות את העין
מאמת קודרת זו
אל תמונות ניצחון ורודות,
ויחד עם זאת הייתי חייב
ברגעי ההכרעה המסוכנים
להתבונן באמת הנוראה?
לא! שעל אחר שעל רוצה אני
לאבד את ארץ אבותינו הגדולים –
לבנות לעצמי כבר מראש גשר זהב על כל פלג יער,
לחשוב בכל קרב דמים איך אני
מוציא רק את עצמי, בַּפְּנִיָה האחרונה, מארץ החרוסקים,
ולנצח, כפי שמריוס וסוּלָה לא ניצחו אף פעם,
כשאני, לאחר מספר שנים עגול,
מבינים אתם, בצל אלון של ווֹטַאן [אליל גרמני]
על אבן גבול, עם חבריי האחרונים
אוכל למות מות גיבורים נאה.
דַגוֹבֶּרט: כעת חיה, בנהר הסְטִיקס אשר בשאול...
זֶלְגַאר: אתה מבין, דודן
בדרך הזו לא תגיע רחוק.
דַגוֹבֶּרט: כמו אריה זועף שמתרומם, מדוע?
כדי להלך אחורה כמו סרטן.
הרמן: לא רחוק? הממ! רואים אתם, את זה באמת איני רוצה לומר:
עד רומא! – אתם רבותי, זלגאר ודגוברט!
אם מזלי פחות יאיר פנים לי,
אם לא אני, כפי שאני כמעט חייב לחשוש
אזי נֶכְדִי, ארהיב לקוות
שנח בַּחֲלָצַי פה.
וולף (מחבק אותו): יקירי, אמיץ, אֶלוֹהִי - !
באמת מצאת חן בעיניי. – בוא, נשיק כוסות!
יחי הרמן, משחרר גרמניה!
הרמן (נחלץ מזרועותיו): בקצרה, אם ברצונכם, כפי שכבר אמרתי פעם
לתפוס אשה וילד ולהביאם
אל גדת נהר הוֶזֶר הימנית,
וכלי זהב וכסף להתיך,
פנינים ותכשיטים למכור או למשכֵּן,
את שדותיכם להשחית, את עדריכם לשחוט,
לשרוף עד כלות את ישוביכם
הנני שלכם.
וולף: איך? מה?
הרמן: אם לא...
תוּאִיסקוֹמַאר: את שדותינו שלנו להשחית?
דַגוֹבֶּרט: את עדרינו להרוג?
זֶלְגַאר: את ישובינו לשרוף עד כלות?
הרמן: לא? לא? אינכם רוצים זאת?
תואיסקומאר: אבל זה מטורף, הרי על כל אלה
ברצוננו להגן במלחמה הזו!
הרמן (מתנתק): ובכן, אני האמנתי, שחירותכם היא זו. (קם על רגליו).
תואיסקומאר: מה? – אכן, החירות –
הרמן: סילחו לי!
תואיסקומאר: לאן, בבקשה?
זלגאר: מה נכנס בך?
הרמן: אתם, רבותי, זה אתם! כך לא אוכל לעזור לכם.
דגוברט (מתפרץ): תן לנו להסביר לך, הרמן.
הרמן (קורא): הורסט! הסוסים!
זלגאר: רק רגע! תשמע! אתה לא מבין אותנו נכון!
(כל הנסיכים מתפרצים).
הרמן: רבותי, ניפגש לצהרים.
(הולך. נגינת קרנות יער).
וולף: הו גרמניה! מולדת! מי יצילך
אם לא יעש זאת גיבור כבנו של זיגמר?
וזהו סופו של המחזה,
במונולוג של הרמן:
אבל הנכם באים, בני טויט האמיצים,
ובחורשת אלונים שלוים
נודה לווֹטַאן על מתנת הניצחון!
נותר לנו עוד למהר לנהר הריין,
לבל יחמוק איש מן הרומאים
מאדמת הקודש של גרמניה!
ואז – לפרוץ באומץ אל רומא עצמה!
אנחנו או נכדינו, אֶחַי!
כי רואה אני, שהעולם לא יתיר
שלוה לאכזר רצחני זה
עד שקן שודדים זה יחרב כליל
ודבר, מלבד דגל שחור
לא יתנופף עוד מעל שממת תל-חורבותיו!
בעודי תרה אחר עקבותיו של הרמן הגעתי ל"גרמניה – אגדת חורף" האהובה של היינה, שפרק 11 שלה עוסק בפסל האדירים של הרמן בדטמולד, ביער טויטובורג, כמובן.
את היצירה כולה תירגם לעברית שלמה טנאי, תרגום שהתפרסם בשנת 1993
בהוצאת רשפים.
אני מתרגמת כאן רק את פרק 11 הנוגע לענייננו, שבו חיסל היינה את
חשבונותיו עם הלאומנים הגרמנים שמיררו את חייו:
זהו יער טויטובורג
שטקיטוס תיאר
זו הבִּצָּה הקלאסית
בה וארוּס התפגר.
כאן היכהו נסיך החֶרוּסקים
הרמן, לוחם האומה
הלאומיות הגרמנית
ניצחה פה בזוהמה.
לולא ניצח הרמן בקרב
עם גדוד של בלונדינים נאים
לא היתה עוד חירות גרמנית
היינו נהיים רומאים!
במולדתנו היו עתה
שפה וחוק רומי שולטים
במינכן היו כוהנות של וֶסְטָה
השְוַאבִּים היו קְווירִיטִים.
הֶנגסטֶנבֶּרג היה אז מגיד עתידות
שבוחן מעי שוורים.
ניאנדר היה אז נביא וחוזה
שצופה בלהקות ציפורים.
בֵּירך-פַייפֶר היתה שותה טרפנטין
כמו הגברות ברומא הכרך
(אומרים שלכן הן יכלו להשתין
בושם משובח).
רַאוּמֶר לא היה גרמני מְנֻוָּל
הוא היה מְנֻוָּלוּס נֶחֱרָציוּס
ופְרַילִיכרַט היה משורר, מה חבל
בלי חָרוּז, כמו פְלַקוּס הוֹרַציוּס.
הקבצן גס הרוח, הָאָב יאן
היה נקרא גרוֹבְּיַאנוּס.
הרקולס שלי! מַאסמָן היה דובר לטינית!
מרקוס תוליוס מאסמנוס!
יְדִידֵי האמת היו בזירה
עם אריות, צָבוֹעים ותַּנִים
נלחמים בהם מרה
במקום בכלבים שבעיתונים.
היה לנו אז נֶרוֹן יחיד
במקום שלושה תריסרי זקנים
ואת עורקינו היינו חותכים
לצערם של התליינים.
שלינג היה אז בכלל סֶנֶקָה
והיה נקלע לקונפליקטים.
לקורנליוס שלנו היינו אומרים
Cacatum non est pictum.
השבח לאל! הרמן ניצח בקרב
את הרומאים ניצחנו
וַארוּס וחילותיו הומתו
וגרמנים אנחנו!
גרמנים אנחנו, דוברי גרמנית
כמו האבות והסַבִּים
החמור הוא חמור ולא אַסִינוּס
והשְוַאבִּים אותם השְוַאבִּים.
ראומר נשאר מְנֻוָּל גרמני
וקיבל תואר אצולה
ופרייליכרט משורר בחרוזים
שום הורציוס לא התגלה.
השבח לאל! מאסמן אינו דובר לַטִין
בירך-פייפר כותבת רק דרמות
ואיננה שותה טרפנטין
כמו ברומא המדאמות.
הו הרמן, לך אנו מודים!
לכן כראוי לך
הוצב פסלך בדטמולד
מאושר בחתימתך.
היינה מזכיר כאן שורה ארוכה של אישים:
הנגסטנברג – תיאולוג לותרני 1869-1802, נודע בשמרנותו ומאבקו
ברציונליזם.
ניאנדר – יהודי מומר שהפך לתיאולוג לותרני. חי מילדותו בהמבורג, ואפשר
שהיינה הכירו אישית. היה מורהו של הנגסטנברג, 1850-1789.
שרלוטה בירך-פייפר, שחקנית ומחזאית גרמניה, 1868-1800
פרידריך לודוויג גיאורג פון ראומר – משפטן, היסטוריון ומחוקק גרמני
לאומני, תמך בשלטון פרוסיה בגרמניה. 1873-1781.
פרייליכראט – משורר גרמני פופולרי, יליד דטמולד, 1876-1810.
האב יאן – 1852-1778,
"אבי ההתעמלות", מחנך והוגה דעות לאומני שנודעה לו השפעה רבה על
הלאומנות הגרמנית במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. הטיף לחינוך גופני כחלק
מטיפוח הנוער הלאומי, ומכאן כינויו.
מאסמן – חוקר השפה והספרות הגרמנית, 1874-1797.
פרידריך וילהלם יוזף פון שֶלינג – מחשובי הפילוסופים של אסכולת
האידיאליזם הגרמני. 1854-1775.
פטר ון קורנליוס – מגדולי הציירים הגרמנים במאה התשע-עשרה, 1867-1784.
לא הכל ברצוני להסביר, ונשאיר ברשותכם כמה עניינים פתוחים למיטב הבנתם
של הקוראים.