אנו חמישה חברים, פעם יצאנו בזה אחר זה מבית אחד. תחילה בא הראשון
והתייצב ליד השער, אז בא, או ליתר דיוק החליק מן השער השני, החליק בקלות כמו
כדורית של כספית, והתייצב לא הרחק מן הראשון, אז השלישי, אז הרביעי, אז החמישי.
לבסוף עמדנו כולנו בשורה. האנשים שמו לב אלינו, הצביעו עלינו ואמרו: "החמישה
יצאו כעת מבית זה". מאז אנו חיים יחדיו. אלה יכלו להיות חיי שלום, לולא התערב
הששי בלי הרף. הוא לא עושה לנו כלום, אבל הוא מכביד עלינו, זה די והותר: מדוע הוא
נדחף, להיכן שאין רוצים לקבלו? איננו מכירים אותו ואיננו רוצים לקבלו אצלנו. אנו
חמישתנו גם כן לא היכרנו איש את רעהו קודם לכן, ולמען האמת גם כעת איננו מכירים זה
את זה, אבל מה שאפשרי ונסבל בין חמישתנו איננו אפשרי ולא נסבול אותו אצל הששי. חוץ
מזה אנחנו חמישה ואיננו רוצים להיות ששה. ומה הטעם בכלל להימצא כך תמיד ביחד? גם
אצל חמישתנו אין בזה שום טעם, אבל כעת אנו כבר יחד ונשארים כך, אבל התחברות חדשה
איננו רוצים, דוקא על רקע ניסיוננו. אבל איך אפשר להסביר כל זאת לששי? הסברים
ארוכים ישתמעו כבר כמעט כמו קבלה לחבורתנו, אנו מעדיפים לא להסביר דבר ולא לקבל
אותו. כמה שלא יעקם את שפתיו, נהדוף אותו במרפק, אבל כמה שאיננו הודפים אותו, הוא
שב וחוזר.
ספר תרגומי קפקא שלי
ספר תרגומי קפקא שלי