הצער והרוע ודינה בת-לאה

הרבה פעמים אני מתלבטת מה משמעותי יותר בשעת-מבחן, אופיו של אדם או דיעותיו. זו בעצם שאלה על מקור הרוע. האם הרוע האנושי נובע מטבע רע או מדיעות מקולקלות. האם רגש הרחמים יכול להכניע השקפת עולם קלוקלת ולגרום לאדם לנהוג באנושיות ברעהו, האם הרוע מוליד את ההשקפות המרושעות או השקפות מרושעות גורמות לאדם להיות מרושע גם אם לא היה כזה מלכתחילה. אבל לפעמים נדמה שרוע הלב וההשקפות המרושעות לא רק עולים בקנה אחד אלא מתמזגים זה בזה לבלילה אחת.

כך הרגשתי כשקראתי את מכתבו של הרב ישעיה שטיינברגר, ר"מ בישיבת ההסדר הכותל ורב שכונת רמות שרת דניה הולילנד לעיתון ה"ארץ" (5.3.2013). המכתב מתייחס לטור של בני ציפר שנגע לסרט שהתייחסתי אליו כאן "חמש מצלמות שבורות", אבל הטור הזה היה שונה מטורים אחרים של ציפר, כי הוא נגע לטרגדיה משפחתית ובעיניי גם טרגדיה של מדינת ישראל: הסרט מתעד את מותו של באסם המכונה פיל, אהובה וארוסה של טלילה, בתו של ציפר, ממטול גז שירה חייל ישראלי בעת הפגנה נגד גדר ההפרדה בבילעין, ובני ציפר קיוה מאד שהסרט יזכה באוסקר, ואין צורך להסביר את רצונו זה.

אפשר לחשוב כל מיני דברים על הסרט "חמש מצלמות שבורות" ועל זכייתו או אי זכייתו, ואפשר לחשוב כל מיני דברים על בני ציפר ועל כתיבתו, ואפשר אפילו לחשוב כל מיני דברים על אהבתם של טלילה ציפר ובאסם אבו-רחמה ועל סופה הנורא, אבל יש דברים שלא אומרים למי שמתו מוטל לפניו, כי לא מצערים אבלים ולא מוסיפים על צערם, ולא משנה מיהם האבלים ואיך אתה שופט אותם, כי זה לא קשור לדיעות ואמונות. זה קשור למה שנקרא להיות בן-אדם.

אבל הרב שטיינברגר חשב שזו בדיוק ההזדמנות להטיף לציפר מוסר ותוך כדי כך גם לחשוף את השקפת עולמו שלו, וכך, על פי מה שפורסם ב"הארץ", הוא כתב:

"ציפר בעצם יותר מרומז כאן לפיתרון חדש לסכסוך הישראלי-הפלסטיני, פיתרון שנזכר כבר בדברי חמור אבי שכם בספר בראשית (ל"ד, ט'-י'): "והתחתנו אותנו, בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והיאחזו בה". לא עוד נוסחאות מסובכות כמו שתי מדינות לשני עמים, אלא התבוללות פשוטה במרחב."

אם להתחיל מהסוף, הרי הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים כלל איננה נוסחה מסובכת. היא דוקא נוסחה פשוטה מאד, גם אם איננה לרוחו של הרב שטיינברגר. היא אפילו מופיעה בתורה שבעל-פה כפי שלמדנו: "שניים אוחזים בטלית יחלוקו". מן הסתם חלוקה איננה חלק מהשקפת עולמו של הרב שטיינברג, אבל זאת הבעיה היותר קטנה במכתבו.

צריך לא מעט רשעות כדי להטיף מוסר כנגד נישואי תערובת למי שחתנו המיועד נהרג, ולבו נשבר על צערה של בתו, ועוד בטון מתחכם שכזה, שמתק לשונו מלאה ראש פתנים. אבל מפחיד עוד יותר הסיפור הנורא שבו הוא נתלה, סיפור שהשורה התחתונה שלו נאמרת כנגד תוכחתו של יעקב אבינו:

בראשית פרק לד א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.  ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.  ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁו בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל לֵב הַנַּעֲרָ.  ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר:  קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה.  ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ  בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד בֹּאָם.  ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ.  ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים  וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה.  ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר:  שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ:  בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם.  י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ, אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן.  יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה.  יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ  אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.  יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה:  כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.  טו אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם:  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר.  טז וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.  יז וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ.  יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.  יט וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו.  כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ, אֶל שַׁעַר עִירָם; וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר.  כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם; אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.  כב אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים, לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד:  בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים.  כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.  כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ, כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.  כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.  כו וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.  כח אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם, וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.  כט וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת.  ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.  לא וַיֹּאמְרוּ:  הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?

לבד מהאכזריות האינסופית בסיפור הזה, דבר אחד בולט בו במיוחד: לדינה אין קול. דעתה איננה נשמעת. רק גברים פועלים בסיפור הזה, האשה שהיא מושא הסיפור היא רק חפץ, או יותר נכון נכס, שהגברים נלחמים עליו או סוחרים בו. זה לא מפני שהסיפור הוא בתנ"ך, כי גם בתנ"ך ישנם סיפורים שבהם לאשה יש קול. לשרה אמנו יש קול, לרבקה אמנו יש קול, ועוד איך, אפילו לתמר אחות אבשלום שאחיהם למחצה אמנון קורא במירמה אל חדרו ואונס אותה ואחר כך משליך אותה לרחוב יש קול, אבל לדינה אין קול ואין עונה.

תחילה שכם חוטף ואונס אותה, כדי שלא תוכל להינשא לאחר, והוא יוכל לבקש את ידה מיעקב אביה, שאחרת היה מסרב לנישואים אלה, וגם לאחר חטיפת ואונס בתו הוא מתנה את הנישואים בכך ששכם ועם החיוים כולו יקבל עליו את מצוות המילה, תנאי שהחיוים נענים לו ולכאורה צריך ליישב את העניין. אבל בני יעקב שמעון ולוי רוצחים את חמור ואת שכם בנו והורגים כל זכר בעירם, מבזים את החללים ובוזזים את כל רכושם, יבולם ובהמותיהם וגם את טפם ונשיהם הם שובים, ואת דינה הם לוקחים מבית שכם ומחזירים אותה לבית אביה, ובכך דנים אותה לשבת אבלה ושוממה בבית אביה, כפי שנאמר על תמר, ומונעים ממנה להיות רעיה ואם.

תגובתו של יעקב איננה שוללת את מעשי שמעון ולוי מוסרית אלא תכליתית: הוא ירא שכשם שבניו השמידו את עירם של חמור ושכם עלולים בני עמם להשמיד את בני ישראל המעטים והחלשים מהם. על כך עונים לו שמעון ולוי: "הכזונה יעשה את אחותנו?" הדגש הוא על "אחותנו", כלומר עליהם עצמם, ולא על דינה וגורלה.

העובדה שלדינה אין קול בסיפור מכרעת להבנת הדרך שבה קורא הרב שטיינברגר את סיפורם של בני ציפר, בתו טלילה ואהובה באסם. מבחינת הרב שטיינברגר גם לטלילה אין קול, כפי שלדינה אין קול. מבחינתו באסם הערבי בתפקיד שכם חטף וטימא את הנערה היהודיה טלילה שאין לה שום רצון משלה, ואביה בני ציפר, בתפקיד יעקב הזקן הירא ורך-הלבב, הסכים לתת לו אותה כדי לעשות שלום עם הפלשתינים, או בעצם, על פי הרב שטיינברגר, בני ציפר בכלל דוגל בנישואי תערובת והתבוללות המונית כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ובתור דוגמה אישית הוא משיא את בתו לערבי. אדם צריך לחשוב בצורה מאד מסוימת לא רק על ערבים אלא גם על נשים, על בנות, על יחסי אבות ובנים, כדי להציג כך את הדברים. ואולי הוא רוצה גם לכנות את בני ציפר חמור, כמו בכותרת הגסה שהעניק העורך למכתב "פיתרון של חמור". זה נמוך כל כך שקשה לרדת לשם.

הסיפור שקראתי אני ובוודאי לא רק אני הוא שטלילה ציפר, שהיא אדם בוגר ועצמאי ובעלת דיעות משלה, יצאה להפגין נגד גדר ההפרדה בבילעין והכירה שם את מי שתיארה לאביה כ"גבר הכי יפה בעולם", כלומר התאהבה בכל לבה בבאסם אבו-רחמה, ואביה שאוהב ומכבד אותה כאדם עצמאי לא שפט את בחירתה ולא גינה אותה אלא קיבל אותה וכיבד אותה מתוך כבוד ואהבה לבתו, בין אם אהב את הבחירה ובין אם לאו, כפי שמרבית האנשים בימינו, כך אני מקוה, מכבדים את אהבתם ובחירתם של ילדיהם, בין אם היא לטעמם ובין אם לאו, בין אם הם בוחרים בבן זוג מבני עמם או מבני עם אחר, מבני אמונתם או מבני אמונה אחרת, ואפילו מבני אותו מין. אני מכירה את בני ציפר רק היכרות שטחית ויחסינו אינם טובים במיוחד, אבל אני משוכנעת בכל לבי שבני ציפר איננו עד כדי כך טיפש כדי לחשוב שאהבתם של טלילה ובאסם, לו היו זוכים להינשא ולהקים משפחה, היתה פותרת את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, וכאדם מציאותי הוא בוודאי ידע שבחירתה של בתו איננה מועידה לה חיים קלים וחרד לה כפי שכל אב אוהב חרד לבתו. אבל הוא לא חשב כמו שמעון ולוי שהיא רכושו ושעליו לקחת את חרבו ולגזור את חיי בתו בחרב, מה שגרמו אחרים מבלי דעת, אלא קיבל ותמך בבחירתה באשר היא, ובאשר בחירה זו הסתיימה באסון הוא כואב את כאבה ואסונה.

אבל בשביל הרב שטיינברגר בני ציפר הוא מי שקיים את הצעת חמור אבי שכם "בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם". קודם כל מפני שהרב שטיינברגר איננו מסוגל אפילו לחשוב במושגים של זכויות הפרט ולראות כל אדם ובמיוחד אשה כפרט שבוחר את בחירתו האישית מתוך אהבה. אהבה תמיד היתה רגש נועז שהטיל אימה על אנשים בנטייתה לפרוץ גבולות, ובכל זאת התעקשו רבותינו לכלול בתנ"ך את שיר השירים, ולהשמיענו "עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו". גם יעקב אבינו ידע משהו על אהבה. אבל אצל הרב שטיינברגר בנות נותנים ולוקחים כמו שנותנים ולוקחים חפץ, ומי שבוחר חתן לבתו הוא האב, והאב צריך לדעתו לנהוג לא כיעקב אבינו, שקיבל מפני דרכי שלום ולמען בתו את הצעתו של חמור אבי שכם, אלא כשמעון ולוי.

וזה מסר מפחיד ומזעזע מאד מאד מפי מי שהוא רב ומורה בישראל.