קשה לי מאד לעכל את העובדה שיותר לא אפגוש את רנאטה ברחוב, הולכת
כפופה בצעדים קטנים אבל נחושים. רנאטה תמיד היתה נחושה מאד בכל מה שהאמינה בו,
וכוח הרצון העז הזה הניע את גופה הקטן שהלך ונחלש. לפני מספר שבועות אמרה לי שהיא
כבר לא הולכת להפגנות, כי במצעד זכויות האדם כמעט התעלפה. לפני כן לא החמיצה הפגנה
או אירוע. בכל יום ששי עמדה עם הנשים בשחור ושלט קטן "די לכיבוש" בידיה,
כמו תמיד, כפופה מעט, שקטה, ורק פיה קפוץ באותה הבעת נחישות של אדם שנפשו חזקה
הרבה מגופו. היא לא היתה דברנית, מעולם לא הרימה קול, היא פשוט היתה שם, בכל מקום
שבו אפשר היה להפגין נוכחות נגד דיכוי, רוע, עוול, בירושלים או מחוץ לירושלים, היא
הגיעה לשם, והיא פשוט עמדה שם. אמירתו של לותר "כאן אני עומד, אחרת אינני
יכול" יכלה להלום יפה את רנאטה.
לנסוע העדיפה תמיד באוטובוס. פשטות הליכותיה היתה המרד הקטן שלה כנגד הליכות
הבורגנות היהודית-הגרמנית שממנה באה. היא התגלגלה מצחוק כשסיפרה לי על סוכנת-הבית
של אביה, חוקר הספרות פריץ קאופמן, ידידו של תומס מאן שהקדיש למאן את הגדול
במחקריו. אותה סוכנת-בית, ששירתה את אביה בנאמנות בטרם נישואיו, המשיכה לשרת
במשק-הבית של הוריה, וכשסיפרה על תקופת רווקותו של אביה נהגה לומר: "זה היה
עוד לפני שהתחתנו". לבה של רנאטה היה תמיד עם מעמד הפועלים והמנוצלים, אבל
בעל כורחה היתה אצילות גדולה בפשטות ההליכות שלה, בצניעות ובשקט שבהם עשתה את כל מעשיה
מבלי לבקש דבר לעצמה.
קשה מאד לבוא אל דירתה של רנאטה מבלי שהיא תפתח את הדלת בחיוכה הצנוע.
אהבתי להתבונן במדפי הספרים שלה, העמוסים ספרים ישנים שכריכותיהם מתפוררות. חלקם
עוד היו שייכים לאביה. יותר מהכל אהבה רנאטה ספרות יפה. בשלוש השפות שעיצבו את
חייה, הגרמנית - שפת אמה, האנגלית שנאלצה לאמץ בגיל עשר כשנמלטה עם משפחתה מגרמניה
הנאצית לארצות-הברית, והעברית שאימצה בלב שלם עם עלייתה ארצה, היא קראה מהר והיתה
מעודכנת תמיד בספרים חדשים שיצאו. לפעמים הרגשתי רגשי אשמה כשראיתי על שולחנה
נערמים ספרים חדשים בעברית שמעולם לא קראתי, והיא קראה הכל. רק כשהבאתי לה את
"מאוטהאוזן" של יקובוס קרמנליס נשברה באמצע. היה שם תיאור של שתי נערות
שהמפקד הנאצי קשר אותן זו לזו והטיל אותן לדנובה כדי שתנסינה לשחות יחד. שתיהן
טבעו. רנאטה הזדעזעה כל כך שלא היתה מסוגלת לקרוא הלאה. אני ידעתי שההמשך גרוע
בהרבה ואמרתי לה שאקח את הספר. כמעט פחדתי שתמשיך לקרוא את מעשי הזוועה המתוארים
בהמשך. רנאטה לא יכלה לסבול שום צורה של רוע וסאדיזם. למתנחלים לא יכלה לסלוח על
ההתנכלויות כלפיי הפלשתינים. מעשים כאלה כאבו לה כאילו פגעו בה עצמה.
כל עוד עמד לה כוחה נלחמה רנאטה עבור כל דבר שהאמינה בו. מעולם לא
ישבה בצד. מלבד פעילותה למען השלום פעלה למען שימור בתים ישנים ברחביה, ועלתה
וירדה במדרגות כדי להחתים את התושבים על עצומה נגד הריסת בתים המיועדים לשימור.
לבד מן הערכים ההיסטוריים והאסתטיים שהיו חשובים לה מאד, קוממה אותה תאוות הבצע.
בעצמה תמיד הסתפקה במועט וחיה בצניעות. די היה לה בכורסה ישנה ובספר חדש כדי לשמוח
תמיד בחלקה.
ורנאטה ידעה לשמוח בדברים שאינם נקנים בכסף. בשלג הגדול שירד השנה בירושלים
פגשתי אותה מטיילת. אני כל כך נהנית מן המראה, אמרה, והיתה בה שמחת ילדים משחקים
בשלג. גופה בגד בה, אך היא זכתה לשמור כל ימיה על צלילות דעתה.
עצוב לי מאד לחשוב שלא אפגוש עוד לעולם את רנאטה, כי קשה מאד למצוא
בעולם אנשים כמותה.