אלפריד - חזרה לדורדון

מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הורו שלטונות צרפת לכל תושבי שטרסבורג לעזוב את העיר ולהתפנות לפריגו במחוז דורדון שבדרום-צרפת, כי העיר האלזסית הסמוכה לגרמניה וסביבתה הפכו לשטח צבאי סגור. גם עיריית שטרסבורג עברה לפריגו והמשיכה לטפל שם בתושביה. עוד לפני המועד שנקבע ארז אביה של אלפריד את השטיחים האוריינטלים שהוא התמחה במסחר בהם ובתיקונם ונסע עם משפחתו, רעייתו ובתו דרומה לפריגו. אלפריד היתה אז בת שלוש-עשרה. אביה מצא לו פרנסה במקצועו כמומחה לתיקון שטיחים, ואלפריד הלכה לבית-הספר. שם מצא אותם הכיבוש הנאצי.

ב-11 בנובמבר 1942 פלשו הנאצים לפריגו ואימת הגסטאפו נפלה על יהודי העיר והפליטים היהודים מהצפון שנספחו אליהם. באיזור דורדון התארגנה המחתרת מוקדם, עוד לפני פלישת הנאצים לאיזור החופשי, וסייעה בחלוקת תעודות מזויפות ובמציאת מקומות מסתור. אלפריד זוכרת שבאה אשה להזהיר את אביה שיסתתר מפני מצוד שעמד להיערך למחרת. הוא ניצל, אבל מרטין, אהובה של אלפריד, נלכד ונשלח לאושוויץ. אחרי המלחמה הגיעה לאלפריד גלוית פרידה שהצליח להשליך מהרכבת. אלפריד חשבה שהוא נסע לעבוד בפולין. על מחנות ההשמדה שמעה רק אחרי המלחמה.

איזור דורדון היה מוקד לפעולות של המחתרת ופעולות תגמול אכזריות של הנאצים, שרצחו מאות אנשים בתגובה לפיגועי המחתרת. אלפריד המשיכה בלימודיה, נושאת תעודות מזויפות, הגסטאפו שוטט ברחובות ועצר יהודים או מי שנחשדו ככאלה. כמה פעמים נתפסה והצליחה בנס להשתחרר ולשוב לביתה. מאוחר יותר סידרה עבורה מנהלת בית הספר מקום מקלט באחוזה מבודדת. שם שהתה עד סוף המלחמה, עד שמלאו לה עשרים.

אלפריד היא אמה של חברתי פביאן. לפני מספר שנים ביקשה לחזור ולבקר בדורדון, שבה חוותה שנים משמעותיות כל כך בחייה. פביאן ובן-זוגה, הבמאי חיים שירן, נילוו אליה, למה שהיה אמור להיות מעין טיול שורשים. חיים צילם את הטיול, תחילה עבור המשפחה.

אבל כשהחלה אלפריד לגולל את סיפורה הבין חיים מיד שזה יותר מסיפור משפחתי. סיפורה של אלפריד הוא סיפורה של קהילת שטרסבורג ושל כל היהודים שעברו את המלחמה בדורדון, אלה ששרדו ואלה שלא. מה שהחל כוידיאו משפחתי הפך לסרט דוקומנטרי שבו מגוללת אלפריד את סיפור הצלתה וזיכרונותיה מן האירועים שחוה המחוז בימי המלחמה: פעולות המחתרת ופעולות התגמול של הנאצים. שוב ושוב חוותה אלפריד את מה שנראה לה כנס – כמעט נלכדה, אבל מישהו הגיע וביקש שיניחו לה ללכת. מישהו מסר הודעה, מישהו עזר, מישהו הציל. אחרי הקרנת הבכורה בחוג המשפחה סיפרה לנו אלפריד גם על הקושי: מכרה צרפתיה שאמרה להם שאם יזדקקו לעזרה יפנו אליה. כשנזקקו למחסה ממצוד צפוי הגיעו לביתה, אבל כשפתחה את הדלת וראתה אותם, אמרה לא, לא, לא, וסגרה בפניהם את הדלת. הם בילו איפוא את הלילה בבית הקברות בין המצבות. למזלם לא הגיעו לשם הנאצים.

מה שבעיני אלפריד היה נס, הוא בעיניי קסמה האישי שהמס אפילו לבבות קשים במיוחד. הקסם הזה עובר היטב בסרט.

בסוף הסרט מוזכר שאלפריד היא היום סבתא לאחד-עשר נכדים וסבתא-רבתא לארבעים נינים, המחשה ניצחת לכך שכל אדם הוא עולם ומלואו.

הסרט "אלפריד – חזרה לדורדון" יוקרן ביום ראשון, 7 באפריל 2013, ערב יום השואה, בטלויזיה החינוכית, ערוץ 23, בשעה 20.53. 

הסרט לצפייה (דובר צרפתית, גם כותרות בצרפתית)

ספר תרגומי קפקא שלי